חפש בבלוג זה

ליעד שוהם, מספר חסוי, כנרת-זמורה ביתן, 2008


כל חובב קריאה יודע שישנם ספרים לכל אפיזודה בחיינו: חוף ים, מילואים, שירותים, טיסות, נסיעות קצרות באוטובוסים, נסיעות ארוכות, שבתות ומועדים, ערבים רגועים בבית ועוד. השבוע התוודעתי לסוגה חדשה של ספרים, ספרי צירים, ספרים אלו ניתנים לקריאה במרווחים של שש-עשר דקות בהפסקות קבועות הנעות בין דקה לדקה וחצי. ספרים אלו מאופיינים בעלילה פשוטה, במספר מועט של דמויות רדודות וסטריוטיפיות ובשפה פשוטה המזכירה אולפנים ללימוד עברית. מטרתם המרכזית היא להשאיר אותך ער, אולם ללא הפעלה של כלל המערכת המוחית. מעין מצב סטנד-ביי במחשבים, המאפשר למחשב להישאר דלוק תוך  חיסכון באנרגיה.

ספרו של ליעד שוהם, "מספר חסוי", נפל לידי ככפפה ליד בדיוק עשרים וארבע שעות לפני שאישתי החלה לחוש בצירים. בין ציר לציר ולאחר מכן בשעות הארוכות בחדר הלידה ובחדר ההתאוששות קראתי בשקיקה את הספר שהיווה עבורי מרחב מדומיין שאיפשר לי לקחת הפסקה ולו קלה מהמציאות הסובבת. במרכז העלילה ניצב מתמחה צעיר ושאפתן הנקלע בעל כורחו לפרשיית רצח המציבה אותו במצב מסוכן. כצפוי המתמחה איננו מאבד את עשתונותיו ובאמצעות תושיה ויוזמה הוא יוצא למסע חקירה עצמאי המגולל לאורכו של הספר. בין כיבוש מיני אחד למשנהו מצליח היפיוף התל-אביבי לפצח מקרים סבוכים, שחוקרי משטרה מיומנים עמדו אל מולם פעורי פה. נופיה של תל אביב, המושגים המשפטיים והאפיזודות מחיי הצעירים החיים בה אמורים להקנות לקורא מלבד האלמנט המותחני מבט ביקורתי ומפוכח על חייהם של צעירי תל אביב העולזים והפוחזים.

ספרו של שוהם כולל מאפיינים רבים של מותחני הרצח היוצאים לאור בכריכה רכה : עלילה קצבית, שפת רחוב שאיננה דורשת מן הקורא כל מאמץ, מספר מועט של דמויות, טויסט מפתיע לקראת הסוף. אולם בשונה מספרי מתח טובים הדמויות של שוהם באנליות וחסרות מעוף, אופני הפיצוח של הפרשיות העומדות במרכז הספר הינן פשטניות וגובלות באי אמינות. התחושה היא שלמחבר אצה הדרך, הפאזל העלילתי מורכב במהירות כה רבה עד שהקורא חש שלפניו פאזל בעל עשרים חלקים הנקנה זה עתה בבאזר הסמוך למקום מגוריו. בשונה מסופרי מתח טובים (בתיה גור-רצח בחוג לספרות, סטינג לרסון- נערה עם קעקוע דרקון) הפותחים בפני הקורא עולם תוכן ההולך ונחפש לאורכה של העלילה, הדמויות והאפיזודות המתוארות על ידי שוהם ממשיכות להיות שדופות וחסרות מעוף. לכל אורכו של הספר חשתי שאת הספר הזה כבר קראתי יותר מפעם אחת, בעיקר נזכרתי בספרו של אורי אדלמן, "בסימן ונוס" ,עד לכדי כך שחשתי שלפני גירסת קאבר לספרו של אדלמן המנוח.

העדר המאמץ האינטלקטואלי והכתיבה הסמי עיתונאית, הופכים את, "מספר חסוי", למותחן ברמה נמוכה שבכל סיטואציה אחרת הייתי משליכו כלאחר יד, אולם המציאות של השבוע האחרון הפכה את הספר לנכס של ממש. מתוך כך אני ממליץ לכל מי שהולך ל"בלות" את זמנו בחדרי לידה\חדרי התאוששות\מיון\המתנות לבדיקות רפואיות להשקיע 25 ש"ח (הספר נמצא במבצעי ארבע במאה של צומת ספרים) ולהנות מיצירה ספרותית המאפשרת לשמור על עירנות במקומות נעדרי טלויזיות.

סטיג לרסון, נערה עם קעקוע דרקון, מודן, 2009


לכל משפחה יש את סודותיה. מתחת למעטה של חיוכים ומפגשים, מסתתרים על פי רוב סיפורים שכולם מעדיפים להשאיר עמוק בחשכה. טכניקות ההסתרה כה מוצלחות עד לכדי כך שפעמים רבות ישנה נטייה לראות את סביבתנו כסביבה המוקפת במשפחות מושלמות שמלבד ריבים בדבר מי יוריד את הזבל, הן חיות בהרמוניה מופלאה. הסיפורים הקשים נשארים מגולגלים בין עמודי העיתונים ובכתבות הטלויזיה, רחוקים מן הלב אך קרובים לעין. הימצאותם במרחב הוירטואלי הבלתי נגיש מאפשרת לנו להינות משני העולמות: מחד, לספק את יצר המציצנות, ומאידך לחוש בטוחים. האימה אינה מתרחשת בפתח ביתנו אלא במרחבים בלתי מוגדרים, רחוקים, בינות לשיכונים מתפוררים ומשפחות של מהגרים שאינן מתפקדות. לעומת זאת בספרו של הסופר השבדי, סטינג לרסון, נערה עם קעקוע דרקון, האימה מגיעה אל פתח הבית ומטלטת את הקורא עמוד אחר עמוד.

במרכז העלילה, ניצבות שתי דמויות: מיכאל בלומקוויסט, עיתונאי בגיל העמידה המסתבך במשפט דיבה הפוגע קשות באמינותו וליסבת סאלנדר, תחקירנית צעירה החיה באזור הדמדומים שבין שיגעון לנורמאליות. השניים חוברים יחדיו לחקירת היעלמותה של נערה בת שש-עשרה, בת למשפחת תעשיינים באופן מיסתורי לפני כארבעים שנה. במהלך החקירה, נחשפים עוד ועוד פרטים בדבר משפחת ונגר השומרת באמתחתה שלדים המפתיעים את השניים. הספר הכתוב באופן קולח ומרתק מצליח לסחוף את הקורא למערבולת של התרחשויות.

לרסון מצליח לכתוב רומן בלשי המכיל בחובו את כלל המריכיבים ההופכים את "נערה עם קעקוע דרקון", לקלסיקה בלשית. הספר מכיל עלילה מגובשת, דמויות עמוקות, טוויסטים עלילתיים, נופים אפלים ומקצב עלילתי (שנשמר הודות למלאכת התרגום המצויינת של רות שפירא), כל אלה מושכים את הקורא שוב ושוב לתוך סבך העלילה. פעמים רבות הרגשתי שהעמודים עוברים מעצמם, הייתי כמהופנט, השעות נקפו ומצאתי את עצמי ממשיך לקרוא בשקיקה.

מלבד העלילה המצויינת, הספר מתאפיין באמירות חברתיות הנאמרות בו הן בגלוי והן בסתר. לרסון מנגח בספרו את הקשרים הקיימים בין אילי ההון לבין גופי התקשורת. לרסון מראה כיצד תלותם של האחרונים בכספי המפרסמים הופכת אותם לבני ערובה בידי בעלי ההון. מתוך כך, הם זונחים את תפקידם ככלבי השמירה של הדמוקרטיה והאינטרס הציבורי והופכים בהדרגה לכלבי שעשועים של קבוצה מצומצמת של משפחות בעלות השפעה ההופכות אותם לכלי שרת למטרותיהם העיסקיות והחברתיות. מציאות זו מובילה לגניזתם של כתבות תחקיר בלתי נעימות, ולניתוב השיח הציבורי לאפיקים המשאירים את הציבור בתרדמתו. ביקורתו של לרסון איננה נכונה אך לשבדיה הרחוקה, מבט קצר על מפת השליטה התקשורתית בישראל מעלה תהיות רבות בקשר להקשרים המתקיימים בין בעלי ההון וגופי תקשורת מסחריים, המאכילים אותנו מדי ערב בעשרות כתבות תדמית שנועדו להרדים את החושים הביקורתיים שלנו (לדוגמא: מקרה האחים עופר ומיקי רוזנטל).

סוגיה נוספת שלרסון מעלה היא ניסיונות הטיוח וההשתקה של אירועים "לא נעימים" המתרחשים במסגרת המשפחתית. הבושה הציבורית והרצון שהכל יבוא על מקומו בשלום מובילים לא אחת להסתרתן של טרגדיות אישיות שהעדר הטיפול בהם מוביל לא פעם להתעצמותן. לתקווה שהעניינים יסתדרו מעצמם אין אחיזה במציאות, ישנם אירועים בהם יש צורך לשבור את מעטה השתיקה ולפנות לגורמי האכיפה והטיפול, לא את הכול ניתן לשמור "בתוך המשפחה".

לסיכום, "נערה עם קעקוע דרקון", הוא ספר מתח מצויין בעל אמירה חברתית המעוררת למחשבה. מקומו של הספר בראש טבלת רבי המכר לאורך תקופה ארוכה ותרגומו למספר רב של שפות, מעידים שלרסון מצא את התמהיל הנכון של ספרות מתח רלוונטית ועדכנית. כמה חבל שלרסון לא זכה להינות מתהילתו ובטרם ראו ספריו אור הוא נפטר.  מומלץ בחום!

לקריאת ביקורת על הספר השני בטרילוגויה, "הנערה ששיחקה באש", הקש כאן.


מדשדש באחו- סיפור של מסע שורשים שלא צלח




אהרון אפלפלד, פולין ארץ ירוקה, כתר, 2005
סצנת התיירות הולכת ומתרחבת בהדרגה ואנו מגלים עוד ועוד טיולים ההופכים למעין תמרורי סימון במסלול החיים: טיולי בר/בת מצווה ליורו דיסני, טיול לפני גיוס לאמסטרדם או יוון, טיול לאחר גיוס לדרום אמריקה או למזרח הרחוק, טיול ירח דבש לטורקיה  ולסיום טיולי שורשים הבאים להציב אותנו אל מול אתרי מורשת שהולכים ומתעמעמים במרוצת השנים. טיולי השורשים אינם בהכרח טיולי נוסטלגיה משום שמרבית משתתפיהם נולדו בארץ ולכן המסע לנחלת אבותיהם איננה פורטת על מיתרים נוסטלגים. כמו כן במרבית המקומות התשתית התיירותית רק בחיתוליה, כך שגם חוויה של נופש איננה מוזמנת למטיילי השורשים, אם כן מהו הכוח המניע אנשים לארוז מזוודה ולכתת את רגליהם בכפרים נידחים הפרוסים ברחבי מזרח אירופה?
אהרון אפלפד בספרו, "פולין ארץ ירוקה" (כתר, 2005), מנסה להתחקות אחר שאלה זו באמצעות תיאור מסע השורשים של יעקב פיין לכפר הולדת הוריו הנמצא אי שם בפולין. פיין, סוחר תל אביבי אמיד בשנות השישים של חייו, יוצא למסע שורשים בלא ידיעה ברורה מה ברצונו למצוא בכפר שהיהודים שגרו בו ברחו או נרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה. עם הגעתו למחוזות הכפריים נחשף הגיבור לנופי הילדות  של הוריו:  שדות מוריקים, יערות רבי הוד, נהר שוצף וניחוחות של תבואה. חיותו של הטבע עומדת בסתירה לדממתה של הקהילה היהודית המשגשגת שנמחתה באחת על ידי הנאצים ועוזריהם. מאלף שנות קיומיה נשארו אך מצבות המשובצות כאבני שפה בכיכר המרכזית של הכפר. המתיחות בין ססגוניותו של הטבע ודממת המתים מהווה ציר מכונן אשר עליו משתית אפלפלד את עלילת ספרו. השדות המוריקים מסתירים בורות הריגה ובתי הכפר השלווים טומנים בחובם סודות של הסגרה ואדישות אשר איפשרו למעשי הרצח להתקיים תחת שמי הכפר התכולים.
מלבד הציר הריאלי, העלילה שמתווה אפלפלד מנסה להתחקות אחר תודעתם של בני הכפר. לכל אורכו של הסיפור מנסה, פיין, להתחקות אחר תפיסת עולמם של בני הכפר שבמחוזותיהם חיו יהודים במשך מאות בשנים. לצורך כך הוא מקיים עשרות שיחות עם תושבי הכפר. כסוקר נאמן של לשכת הלמ"ס פיין מעלה בפניהם שאלות בבית המרזח, בשדות ובבתיהם. התשובות שאפלפלד שם בפיהם כאילו לקוחות ממחברת הדרכה של מדריך לא מיומן בתנועות הנוער החולוציות של שנות החמישים. כך למשל, האמרה: ידוע שעשיו שונא ליעקב אמורה להעיד על כך ששנאת הגויים היא הכרח קיומי (כמה סימבולי שלגיבור הספר קוראים יעקב). כמו כן, אפלפלד טוען שהשנאה הפולנית מושתת על מאות שנים של חינוך נוצרי פרמיטיבי שמצביע על כך שהיהודים רצחו את בן האלוהים ועל כן עליהם להיענש. לדידו, הפולנים הינם עם פרימיטיבי ועילג שעם מותם של היהודים נכנס למעין קיפאון. אל מול גלי השנאה, עומד פיין איתן ומראה לאיכרים הנבערים שגם היהודים הם בני אדם בעלי רגשות היכולים לעמוד על כבודם.
העימות המתמיד אל מול האיכרים משיב את פיין אל עברו הצבאי הטומן בחובו לילות של מארבים, צעדות עם חגור מלא והיתקלויות הירואיות. ההקשר בין הפסיביות היהודית של הקורבנות מחד והאקטיביזים הצבאי של יעקב הישראלי מאידך, מדגישה עד כמה ספרו של אפלפלד מתרפק על הנרטיב הציוני שנרקם בארץ בשנות החמישים והשישים. מדי פעם מצליח אפלפלד לצאת מהשבלוניות הדידקטית המחלקת את העולם לטובים ורעים, אמיצים וחלשים ולתאר רגעים אנושיים אותנטים. אולם רגעים אלו כה נדירים עד שלאורך הקריאה כמעט ולא ניתן להבחין בהם.
מלבד המפגש עם האיכרים ואורחות חייהם, מתוודע פיין לאיכרה פולניה,מגדה. עד מהרה  הוא מגלה  שהאיכרה עבת הבשר הכירה את הוריו ומשפחתו עוד מלפני המלחמה. השהייה במחיצתה פותחת בפניו צוהר לעולמם שהיה מודחק במשך שנים רבות. כמיהתו של יעקב להתחבר לעברו מובילה אותו לזרועותיה הפתוחות. סיפור האהבה בין השניים נראה בנקודה מסויימת כניסיון להנכחת העבר בהווה, כלומר, הרומן ביניהם מהווה ניסיון להיטמעות טוטאלית של המבקר במציאות בה הוא חולף. רצונו של אפלפלד לקשר בין השניים נראה כתפירה ספרותית גסה ולא מלוטשת, מה שהופך את סיפור האהבה לאסופה של משפטים לא מגובשים, שאין בהם לא תשוקה, לא רומנטיקה ובוודאי לא הבנה הדדית.
לסיכום, אין ספק שרכיבי היסוד של הרומן הינם מרתקים: שיבה לכפר ילדותם של הוריך, הפער הבין דורי המתקיים בין דור הפליטים לילדיהם הצברים, המפגש המחודש עם האוכלוסייה הפולנית ורומן בין שני אנשים מבוגרים המעוניינים להפיח חיים בחייהם המדשדשים. אולם, התוצאה הינה מאכזבת, הדיאלוגים שדופים, דידקטיים ומתוך כך לא אמינים, הדמויות סטריוטיפיות והעלילה מדשדשת כמו פרה פולנית הלועסת לאיטה בשדה האספספת. אני ממליץ למי שחפץ בסיפורי התחקות של בני הדור השני והשלישי לדלג על ספרו של אפלפלד ולפנות לספריהם של דניאל מנדלסון, האבודים, (ידיעות אחרונות, 2008) או לספרה של ליזי דורון, ויום אחד עוד ניפגש, (כתר, 2010).

יאיר לפיד, זיכרונות אחרי מותי , כתר, 2010


כבר זמן רב יאיר לפיד הינו אחד הפרצופים המוכרים במדינה, חיוכו הכובש נשקף מבעד למסכי הטלוויזיה שבוע אחר שבוע, הגיגיו מודפסים בטור קבוע בעיתוני סוף השבוע וספריו זוכים לתהודה המקפיצה אותם הישר עם צאתם לראש טבלת רבי המכר. ללא צל של ספק- אישיות מפורסמת. אולם - על אף הפרסום כמעט ואיננו יודעים מהם דעותיו בנושאים העומדים במרכז הוויתה של החברה הישראלית.עמדותיו מוסתרות היטב בבליל אינסופי של מילים נעימות וקולחות אשר אינן מאפשרות לקורא להבין מהן דעותיו האמיתיות. הזדמנות נדירה להיכרות עם העולם התרבותי ממנו מגיע יאיר לפיד מצויה בספרו האחרון, "זיכרונות אחרי מותי-סיפורו של יוסף (טומי) לפיד". בספרו, מתחקה יאיר אחר סיפור חייו של אביו החל מילדותו בנובי-סאד הרחוקה ועד לכס שר המשפטים וסגן ראש הממשלה בישראל בראשית שנות האלפיים.

הספר כתוב מנקודת מבט של האב שנלקח לישיבה של מעלה, המביט בחייו ברטרוספקטיבה משועשעת ומפוכחת. בינות לאינספור אנקדוטות, מתגבשת לעיני הקורא דמותו של לפיד האב, אושיה תרבותית שחוללה תמורה בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית. עד לגיל שלוש עשרה חי טומי בנינוחות יחסית בבית בורגני מתבולל שנהנה ממטעמיה של החברה האירופאית. פלישתם של הגרמנים להונגריה טרפה את הקלפים והנינוחות הבורגנית הוחלפה עד מהרה באימה הנאצית. יחד עם אמו הצליח טומי לשרוד את המלחמה בשורה של צירופי מקרים מצמררים. אין ספק שחוויות המלחמה השאירו את חותמם בנפשו של טומי שהפך מילד תפנוקים לנער מחושל. אחרי שנתיים תחת השלטון הקומוניסטי הוא עלה לארץ ישראל והתגייס לצבא, מכאן מתחיל תהליך ארוך בו מעצב הגיבור את זהותו הישראלית: לימודי משפטים, קריירה עיתונאית, קשרים פוליטים, פעילות עסקית ולבסוף קריירה פוליטית מטאורית. הפרטים הרבים המשובצים לאורך העלילה מראים שיאיר ערך תחקיר מדוקדק, ואכן כתיבתו הקולחת מתחקה אחר חייו של אביו. התחקיר המעמיק הופך את הקריאה לסיפור ההולך ומבשיל לעיניו של הקורא. יחד עם זאת, עולמו ההגותי של טומי נשאר חבוי. ברור לכל שטומי היה עיתונאי מוכשר ובעל יוזמה, אולם מהם דעותיו? לא פעם לפיד הבן מעיד על אביו שהוא אינטלקטואל בעל תפיסת עולם מגובשת, האומנם?

קריאה זהירה מגלה לנו דמות נהנתית, אלטיסטית הנהנת להקיף את עצמה בשורה של דמויות הדומות לה. שוב ושוב מצטייר טומי כבורגני מדושן החי לו בניתוק מזהיר מהחברה הישראלית. אביא שני ציטוטים המראים את הלך הרוח המאפיין את הקבוצה החברתית אליה משייך יאיר את אביו, "למרבה המזל לא השתלבנו בלבנט. לא נכבשנו בידי סלסולי הזמרה של המזרח, ולא בידי סלסולי הפאות של גליציה ואודסה. ישראל, על שלל היביטיה השונים, היא מדינת היי-טק מערבית מפותחת, ליברלית, עם מסורת דמוקרטית שאינה ניתנת לערעור" (עמ' 200). על איזו ישראל מדובר, האם מיליון יוצאי חבר העמים, מיליון ערבים ומיליון חרדים הם היסודות של המסורת הדמוקרטית שאיננה ניתנת לעירעור? מדינה ליברלית? לדעתי, אנחנו אחת המדינות השמרניות. האם הוא אי פעם ביקר בשכונות בירושלים?

כמה מאות עמודים מאוחר יותר ניתן למצוא פיסקה בה מסביר לפיד מדוע בחר במשרת שר המשפטים על פני משרד הפנים: "אם יש לי ברירה לנסוע למאהל בדואי בנגב, לשבת בשמש עם השיח' וראש המועצה ולאכול כבש בידיים, או לשבת עם כבוד השופט ברק ולשתות קפה בכוסות פורצלן בבית המשפט העליון, אני מעדיף את האפשרות השנייה" (עמ' 360). מדהים כמה אוריינטאליזים והתנשאות יכולה לשאת פיסקה אחת. כמו כן מעניין לראות מהם השיקולים של מנהיג מפלגה המעיד על עצמו כמובילה של אלטרנטיבה פוליטית.

כאביו, יאיר, הוא איש של מילים היודע לכתוב ולהתנסח. אולם, מתחת לניסוחיו הבונים חומה בין המציאות לבין האנינות האירופאית אליה הם רוצים להשתייך, לא מסתתר הרבה תוכן. כדרכו, יאיר מנסה להתחמק מראייה ביקורתית, אביו זוכה להבנה בלתי נדלת ולמעט מאוד ביקורת ולו הקטנה ביותר. האופורטיוניזים שהיווה נר לרגליו מצטייר כפרגמטיות, סגנונו המשתלח והבוטה ההופך את הזולת למושא ללעג ולבוז מצטייר כחביבות סבאית שניתן להעביר בחיוך קל. כמו בתוכניותיו בטלוויזיה, יאיר פוסח בקלילות מעל מהמורות תוך שהוא מציג פעם אחר פעם תמונה אידילית, המנציחה את הסדר הקיים ללא העלאת שאלות. סיפורו של טומי כפי שהוא מסופר על ידי בנו הוא סיפורה של אליטה מנותקת, שעשתה במדינה ובתקשורת כבשלה. סיפורו הוא סיפורה של קליקה שנהנתה להתבונן בסובבים אותה בהתנשאות סלחנית. זו הייתה קליקה של יהודים מרכז אירופאים בעלי מקצועות חופשים שחיו בלבנט והעמידו פנים שהם יושבים ומתענגים על שטרודל בבתי הקפה של וינה. תמונת עולמם לא הכילה מזרחים, לא היו בה עיירות פיתוח ובעיקר לא הייתה בה מצוקה, לעומת זאת הייתה בה בעיקר נינוחות מנכרת.

על אף שאולמרט ירד מעל הבימה הפוליטית ושינוי נמחקה כלא הייתה, עדיין ישנה סכנה שקבוצה זו תשוב אל הבימה הפוליטית. כמיהתו של יאיר לפיד לצעוד בעקבותיו של אביו למשכן הכנסת יכולה להפוך בקלות לכוח אלקטורלי של ממש. אני ממליץ למצביעים הפוטנציאלים לקרוא את ספרו של לפיד המפגיש אותנו עם בורגנות ריקנית, נהנתית וגזענית המסתתרת מאחורי תלי תילים של שפה מתייפייפת.



הרמן קוך, ארוחת הערב, כתר, 2010


אנו חיים בעולם רדוף אקטואליה, בכל כמה דקות מגיח מבזק מיוחד המדווח לנו בהתרגשות על שערוריה חדשה המתרגשת לבוא לעולם. אנו שומעים על הורים הרוצחים את ילדיהם, ילדים הרוצחים את הוריהם ועל מקרי אלימות סתמיים המסתיימים לא פעם במוות. אנו נחשפים לאין ספור מקרים המעלים את מפלס החרדה, ומחזקים את תחושתנו שאנו מטולטלים בזרם גועש של אלימות שאינה בשליטתנו. מדי פעם, מנסה תוכנית תחקירים כזו או אחרת לפענח עבור הצופה הסקרן מיהן הדמויות העומדות מאחורי מעשי האלימות הבלתי מוסברים. תחושה של הקלה עוטפת אותנו כאשר אנו מגלים שהרוצח הוא מהגר עבודה או מובטל שחייו הדרדרו. אולם, כאשר אנו מגלים שהרוצחים אינם כה רחוקים מאיתנו, כלומר, גם להם יש עבודה מסודרת, אשה, משכנתא ושלל תעודות, אנו מתכווצים באי נוחות. זאת משום שאיננו יכולים עוד להרחיק את הזוועה מפתח ביתנו, היא יושבת שם ככלב פיט-בול מנומנם המחכה להשתחרר, להתפרץ ולתקוף. ספרו של הסופר ההולנדי, הרמן קוך, ארוחת הערב, מראה לקורא שהאלימות החייתית אינה נמצאת רק בשיכונים עלובים רווי פשע, אלא יש לה מקום של כבוד אף בקרב הבורגנות המדושנת.

בספרו, מתאר קוך, ארוחת ערב משפחתית עתירת מנות במסעדת גורמה בה משתתפים שני זוגות: פול וקלייר, סרג' ובבט. פול וסרג' הם זוג אחים אשר ביניהם שוררת יריבות ארוכת שנים. פול, מורה כושל, מביט באחיו, פוליטיקאי רב תהודה, בבוז. תחושת הניכור שחש פול כלפי אחיו, מהווה אך דוגמא לניכור המתקיים בין פול לבין העולם הסובב. ניכור אשר יהווה ציר מכונן בעלילת הספר. בהדרגה, נחשף הקורא לשלל סיפורים משפחתיים העולים במהלך הארוחה. פול, שדרך עיניו מסופר הסיפור, מרעיף על הקורא מגוון רחב של זיכרונות, תובנות והגיגים. אט אט התמונה האידילית של משפחה מבוססת הנהנית מארוחת גורמה, מתחלפת בתמונה קודרת החושפת בפני הקורא שורה של תקריות אלימות המלוות את ההיסטוריה המשפחתית. התיאורים הפלסטיים של מעשי האלימות אינם מאפשרים לקרוא את הספר בנינוחות, לא פעם חשתי שאני צופה ב"תפוז המכני" או ב"רוצחים מלידה". תיאורי האלימות המיותרת יצרו בי תחושה של סלידה עד כדי כך שנאלצתי להרחיק ממני את הספר. הניסיונות הפתטיים של בני המשפחה להצדיק את המעשים המתוארים, הצטיירו בעיני כהתגלמותו של ניוון מוסרי וחברתי. יחד עם זאת, ספרו של קוך אינו מצליח ליצור כתב האשמה כנגד כהות החושים של החברה הבורגנית אותה הוא מתאר, וזאת משום שהספר אינו דן באופן עמוק בהשלכות המוסריות של המעשים. הדמויות השיטחיות והסטריאוטיפיות הנגלות לאורכו של הסיפור, אינן מצליחות לחדור לעומקן של הסוגיות המועלות, וכל שנשאר לקורא הוא להיחשף לקורותיה של משפחה מופרעת, המובלת על ידי אב פסיכופט המנחיל לבני המשפחה סדר מוסרי אלטרנטיבי.

בסיום הקריאה חשתי תחושה של החמצה: מחד, קוך הצליח לכתוב עלילה סוחפת המתרחשת לרוב סביב ארוחת ערב אחת, הישג ספרותי ראוי לציון. מאידך, הסוגיות המוסריות העולות אינן זוכות לבירור מעמיק משום שככל שמתקדמים בקריאה מתגלה האב כפסיכופט שאינו יכול להימדד על פי אמות המידה המקובלות. הפנייתו של הסיפור אל עבר הא-נורמאלי מעקרת את נקודת המוצא של הספר לפיה, אלימות חסרת פשרות יכולה להתרחש גם במשפחות "הנורמאליות" ביותר.

לסיכום, ספרו של קוך מהווה יצירה ספרותית אשר לא מאפשרת לקורא להישאר באדישות נינוחה. זוהי יצירה המעוררת בך רגשות עזים של גועל, תמיהה ובעיקר תסכול. המשפחה המתוארת הנראת במבט ראשוני כמשפחה ככל המשפחות מתגלת בהדרגה כאי של אומללות. הקורא צופה בהדרדרות המתגלה שוב ושוב באירועי האלימות הבלתי נשלטים. הקורא עומד נדהם ומקווה שזו נקודת השיא אולם, כמו בטיפוס על הר, בכל פעם מחכה פסגה חדשה גבוהה יותר. ככל שהאוויר נעשה דליל יותר, עולות ומתחזקות השאלות המוסריות, אולם, קוך איננו מספק לקוראיו מסכת חמצן המקילה על הדלילות, קוראיו נאלצים להתמודד עם השאלות הנוקבות בכוחות עצמם. שווה קריאה לבעלי לב חזק.

האנס פאלאדה, לבד בברלין, ידיעות אחרונות, 2010.



את הקלישאה הבאה אנו מרבים לומר בלי להניד עפעף: "לי זה לא יקרה". כך אנו מפטירים בעודנו לוחצים על הגז ומגבירים מהירות בכביש מהיר או בלגימת כוסית אחת יותר מדי ששולחת אותנו ישירות לתא השירותים הקרוב. התופעה המתוארת איננה מאפיינת רק יחידים אלא היא תוקפת חברות שלמות המצליחות בעזרתה להימנע מטיפול בתופעות חברתיות מטרידות. לאחרונה ישבתי עם קבוצה של בני נוער ושוחחנו על הימצאותם של צעירים ערבים בשכונה, במהלך השיחה שמעתי טענות מטענות שונות שהדירו שינה מעיני: "הם רק רוציים להשיג את הבנות שלנו", "אנחנו צריכים שכונה נקיה מערבים", "למה יהודים קונים אצל ערבים?", "ברור שאם יש לי ילד ערבי בכיתה אני לא אשב לידו". אל דאגה, אלו סתם מילים של נערים מתבגרים המחפשים קצת ביטחון בעולם כאוטי, לנו זה לא יקרה. זה קורה אצל עמים חסרי תרבות כמו הגרמנים, ההולנדים והצרפתים. שם זה יכול לקרות, אצלנו? עם מסורת דמוקרטית מפוארת כמו שלנו?! אין סיכוי.

ספרו של האנס פאלאדה (רודולף דיטצן) ,"לבד בברלין",המתאר את החיים בברלין בין השנים 1944-1940, מראה איך מהר מאוד הבלתי אפשרי הופך לחלק משגרת היום יום. בספרו, מתחקה פאלאדה אחר זוג המחליט בעקבות נפילת בנם לעשות מעשה ולקרוא תיגר על שלטונה הטוטאליטרי של המפלגה הנאצית. זוג הפועלים יוצא למלחמה חסרת סיכוי במערכת משומנת ורבת עוצמה כאשר באמתחתו סט גלויות ומוטיבציה. לאורך השנים מחלקים השניים מאות גלויות ברחבי ברלין, בהם הם קוראים לעם לחשוב באופן חופשי ולערער על "אמיתות" התעמולה הנאצית. לצד סיפורם, מתחקה פאלאדה אחר סיפוריהם של דמויות נוספות החיות לצד בני הזוג: רוזנטל- קשישה יהודיה החיה בסמיכות לדירתם של השניים, איש הגסטפו- קומיסר אשרייך החוקר את התיק, אנו קלוגה- מהמר כפייתי ורודף נשים הנקלע למאורעות בעל כורחו, בורק האוזן- המלשן השכונתי ועוד רבים נוספים. מגוון רחב של דמויות יום יומיות המאכלסות את רחובותיה של ברלין מציג אנשים החיים את חיי היום יום, ללא מחשבות גדולות או כמיהות מרעישות. הסתמיות בה מאופיינות מרבית הדמויות מדגישה אצל הקורא את התחושה שהאימה הטוטאליטארית איננה מתרחשת על פלנטה אחרת אלא היא אפשרות סבירה במציאות המודרנית בה אנו חיים.

הדמויות הנאציות המתוארות לאורך הספר, מצטיירות כדמויות אופורטיוניסטיות ובהמיות המנסות לנצל את הסדר החדש על מנת להעצים את כוחם החברתי. הדימוי המעוות שנוצר יוצר בקרב הקורא תחושה של בוז וסלידה, בעיקר באופן שבו מתואר השופט החוקר בחלקו האחרון של הספר. לדעתי, זוהי נקודת החולשה המרכזית של הספר וזאת משום שהוא הופך את הנאציזם לגרוטסקי ומגוחך. הפיכתם של פעילי הס.ס לחבורה של בריונים שתויים, מעוותת את המציאות ויוצרת דימוי מעוות כאילו המפלגה הנאצית איגדה חבורה של שתיינים ובטלנים שנטלו בידיהם את מושכות השלטון בעוד שלמעשה, בין חברי הס.ס ניתן היה למצוא אקדמאיים רבים, שראו בעבודתם שליחות אנושית ממדרגה הראשונה. לקורא המדושן נוח לאמץ את תיאורו של פאלאדה המרחיק את הזוועה מלב ליבה של החברה המערבית אל עבר שוליה הסהרוריים.

כתיבתו העזה של פלאדה אינה מצליחה להשאיר את הקורא באדישות נינוחה. לאורך הקריאה, חשתי שלפני יצירה ספרותית העומדת בשורה אחת עם המשפט של קפקא (בעיקר פרק 32), והאירוניות המאפיינת את כתיבתו של מיכאל בולגקוב (בספרו המשובח "הביצים הגורליות"). התיאורים הראליסטים מחד והציניות האירונית מאידך מטלטלים את הקורא בין צחוק לאימה. תיאורים אלה יוצרים מעין נדנדה של רגשות בה הקורא מטולטל מקצה אחד למשנהו. פאלאדה מצליח להעביר ולו במעט את מציאות החיים בשלטון טוטאליטרי בו אינך יודע מה ילד יום וגורלך מוטל בידיהם של אנשים שבהינף קולמוס יכולים לשלוח אותך אל מותך.

לסיכום, ספרו של פאלאדה מאפשר לקורא העברי הצצה אל עבר מציאות החיים בגרמניה של שנות המלחמה וזאת לא מתוך פריזמה יהודית. ההבנה של החיים בצל שלטון כוחני וחסר מעצורים השולט בכל תחומי החיים, מאפשרת לראות את ההתנהגות היום יומית של האוכלוסיה הגרמנית מעבר לתפיסה השבלונית של רוצחים ונרצחים. עליבותם האנושית של כלל הדמויות מדגישה שוב ושוב שאת הזוועות הגדולות מכולם לא ביצעו מנגנונים, אלא אנשים כמוני וכמוך.

איזה מזל ש"לי זה לא יקרה"......

מתעניינים בספרים נוספים המתארים את החיים בגרמניה מזווית גרמנית, כנסו לביקורת על הספר- נער קריאה

קרלו שטרנגר, אינדבידואליות הפרוייקט הבלת אפשרי, עם עובד, 1999


לפני זמן לא רב מילים כמו פסיכולוג, טיפול, או רחמנא ליצלן- פסיכיאטר, היו מלוות במבטים רבי משמעות, הנהונים כבדים וציקצוקי לשון. מופע שלם של מחוות הבאות להדגיש לבן שיחתך שהוא איננו משתתף בשיחה קלה על ענייני דיומא, אלא לפניו נגלים רזים דרזים. שיחות מעין אלו לא התקיימו באוטובוסים או בשולחנות שבת בהם השתתפו ילדים, אלא, הן נשמרו בקפידה לשיחותיהם של מבוגרים, אשר היו פותחים את דבריהם ב"שלא נדע מצרות" ולאחר מכן ממשיכים בשטף לתאר בעיניים בורקות את מסתרי נפשו של הזולת.

עידן הניו-איג' מחד ועלייתן של תוכניות הריאלטי והראיונות החושפניים מאידך, הובילו לכך שההתערטלות הנפשית הופכת לכדי נורמה. החציצה בין הפרטי לציבורי היטשטשה. המרקע הטלוויזיוני, האינטרנט והעיתונים היומיים עמוסים בסיפורים אישים בהם מספרים ידוענים ושאינם ידוענים על כל פרט ופרט המרכיב על עולמם הנפשי: אישפוזים פסיכאטריים, הפרעות אכילה, טיפולים תרופתיים והתקפי חרדה הפכו להיות לחלק מאוצר המושגים בהם אנו נתקלים חדשות לבקרים. לפתע, המילים כבר לא נלחשות בהדרת כבוד אלא, הן נאמרות בקול רם וברור. בשיח הציבורי ההפרעות השונות הפכו לדבר מדובר, עד לכדי כך שאלו שאינם סובלים מתחילים לתור במהירות אחר הפרעה ולו הקלה ביותר. הרי אדם ללא הפרעה מעיד על עצמו שהוא נורמאלי ומשעמם, סתם בורגני ההולך לעבודתו ושב לביתו בסוף יום. ללא דרמות וללא בכי בלתי נשלט, בקיצור, אדם משעמם וחסר ייחוד. מתוך כך, צצו להן אינספור הפרעות המאפשרות לנו להרגיש מיוחדים: חיינו אינם נגועים בשיגרה משמימה אלא הם רצופים בהתרחשויות מסעירות שעלי לספר בכובד ראש ולנתחם פעם אחר פעם.

סברה נוספת להתרחבות הפופולריות של הטיפול הפסיכולוגי נעוצה בסדר הקפיטליסטי בו אנו חיים. בעולם בו האדם נמדד מדי יום על פי תפוקות, מטשטשים במידה רבה המרכיבים האינדבידואלים. הטיפול הפסיכולוגי עומד כקונטרס לכך. המטופל אינו מרגיש עוד כחפץ, על ספת הפסיכולוג הוא הופך לסובייקט שיש לדון בכובד ראש בתחושותיו, ברצונותיו ובמאוויו. האנושיות שבה אליו כאשר הוא עוצר מהמרוץ החומרי ומביט פנימה אל עבר הרבדים הסמויים מן העין.

השינויים בשיח הציבורי ובמאפיינים התרבותיים הובילו לכך שהטיפול הפסיכולוגי על שלל היבטיו הפך לדבר שבשגרה. מבט חטוף על סביבתי הקרובה מגלה שכמעט כל מכרי הלכו, הולכים או יילכו בעתיד הנראה לעין לסוג של טיפול. הפכנו לחברה של מטופלים הכמהים לעצירה ממרוץ החיים ולמבט מבין ומתחשב אשר כה חסר לנו בעולם המנוכר בו אנו חיים. קרלו שטרנגר בספרו, "אינדבידואליות הפרוייקט הבלתי אפשרי", פותח בפני הקורא צוהר לעולם זה.

הספר חושף בפני הקורא את סיפוריהם של שישה ממטופליו של שטרנגר, פסיכולוג קליני העוסק בסוגיות של עיצוב זהות. מטופליו, עירוניים מצליחים הכלואים בסבך האפשרויות הבלתי נגמרות של העולם המערבי, שופכים את מר ליבם בפניו של שטרנגר הנחלץ לעזרתם באמצעות טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי. מלבד חשיפתם של הסיפורים האישיים שטרנגר מנתח בספרו מושגים מעולם הטיפול.

הספר, שתורגם לעברית לפני למעלה מעשר שנים, סימל בעת הוצאתו פריצת דרך, זאת משום שהוא חשף בפני הקורא המצוי את "מחברותיו הסודיות של המטפל". ההיחשפות לסיפורים האישיים והניתוחים המקצועיים הקנו לקורא תחושה של מציצנות נעימה. כיום, כאשר בכל פינת רחוב מתגוללים נבכי נפשו של האדם, תחושת המציצנות העולה מבעד לדפי הספר התעמעמה ונשארה רק תחושה מייגעת של ארכאיות. הספר הרווי בסיפורים על יחסים חד מיניים, סדו-מאזוכיסטים, תסביכי אב ואם הפך בהדרגה לאוסף של סיפורים הנגלים יום אחר יום בשידורי תוכניות הבוקר. הילת החדשנות שאפפה אותם עברה מן העולם, ונראה שהיום עשר שנים לאחר צאתו של הספר הם נראים כה נורמאלים וחסרי יחוד עד שאינך מבין מדוע הם זכו לראות אור בדפוס. תל אביב ההוללת הנחשפת מבעד לדפים נראית מפוהקת כמעט כמו המרכז המסחרי בנתיבות בצהריי אוגוסט.

בשונה מספרו האחרון, "אני פרוייקט מיתוג" (זמורה ביתן,2010) המציג יריעה אינטלקטואלית עשירה, "אינדבידואליות פרוייקט בלתי אפשרי" מתמקד בעיקר בתחום הדעת הפסיכולוגי. פעמים רבות במהלך הקריאה חשתי שאני קורא חוברת הדרכה לפסיכולוג המתחיל ולכן הפיהוקים לא איחרו מלהגיע. בתום הקריאה שמחתי שקראתי את יצירותיו של שטרנגר מהסוף להתחלה, נראה שכתיבתו הפופלארית השתבחה עם השנים. השיח הסגור של הקליקה הפסיכולוגית המאפיין את ספרו "אינדבידואליות הפרוייקט הבלתי אפשרי" פינה את מקומו לחוויה אינטלקטואלית מגוונת הדנה באופני עיצוב זהותו של היחיד. לאלו המתעניינים בתחום הזהות אך אינם חפצים בהעמקה בפסיכולוגיה אמליץ לוותר על ספרו של שטרנגר ,"אינדבידואליות הפרוייקט הבלתי אפשרי" ולדלג ישר לספרו האחרון, "אני פרוייקט מיתוג", המצליח לעורר למחשבה.

ביקורת על ספרו של שטרנגר- אני פרוייקט מיתוג

ביקורת על ספרו של שטרנגר-העצמי כפרוייקט עיצוב

מירה מגן, כפתורים רכוסים היטב, כתר, 1994


חתונה, הכלה קורנת מאושר עיניו של החתן לחות מדמעות, בני המשפחה הנרגשים מוחאים כפיים בהתרגשות. אולם בינם לביני ישנה מעין מחיצת זכוכית בשבילי יום חגם הוא יום בו עלי לצאת מוקדם מהעבודה להתקלח במהירות ולטלטל את עצמי בדרכים על מנת לאכול מנת בשר בשעת לילה מאוחרת. הקולות הבוקעים מהרמקולים נשמעים כמו המהום תופים רחוק המגביר את תחושת הבידוד ביני לבין הסיטואציה החברתית המתרחשת. תחושה זו תוקפת אותי פעם אחר פעם באין ספור אירועים חברתיים בהם אני לוקח בריתות, ברי מצווה, חתונות, חנוכות בית ולווית. אירועים מעין אלו פוגשים אותי כמעט מדי יום, נקודת השיא של האחד מהווה לא פעם מטלה נוספת ביומו של הזולת. כיצד פוסחים אל מעבר למחיצת הזכוכית? כיצד נותנים לרגשות לחדור את מסך הברזל ולעורר את הנשמה השקועה בשגרת יומה?

מירה מגן מתמודדת עם מצבו הבדידותי של האדם בספרה, "כפתורים רכוסים היטב", המאגד שניים עשר סיפורים קצרים המאכלסים מגוון רחב של דמויות החיים בצילה של הבדידות הקיומית. בספרה בחרה מגן לספר את סיטואציות חברתיות מתוך נקודת מבן של דמויות שקולם בדרך כלל לא זוכה להישמע: רווקות דתיות, חוזרים בתשובה, זקנים וילדים. דמויותיה של מגן אינן מהוות דמויות שוליים שיש לתור ולחפשם בעליות גג נידחות, הן נמצאות בכל בית ובכל שכונה. אולם, על אף שכיחותן, קולותיהם אינם נשמעים, אור הזרקורים החברתי בוחר להתעלם מהם וממצוקותיהם. דמויות אלו אינן מאיישות את הרכבת הדוהרת של ההצלחה החברתית. המסתמנת בדרך כלל באמידות כלכלית, בילדים מחוייכים ובמבט זכוך המקרין לכל עבר, עשינו זאת.

בכישרונה הספרותי המיוחד מצליחה מגן להשמיע את קולותיהם של המושתקים. מי יודע כיצד חש ילד שסבו האהוב נדחק לקרן זווית בידי הורים החפצים להמשיך במסלול המירוצים של החיים? כיצד חשה רווקה דתיה המתאהבת בעמיתה לעבודה? איזו טלטלה מתחוללת בנפשותיהם של ילדים שאימם עוברת התמטוטות עצבים?. בכל סיפור מצליחה מגן לפתוח בפני הקורא חורי הצצה לעולמות המסתתרים בדרך כלל מאחורי חומות של שתיקה. הדמויות משמיעות את קולן, אולם כמו בחיי היום יום הן אינן מצליחות לחולל שינוי במציאות החברתית הנעה על פי סדרים קבועים אשר אינן נשמעים לרצונותיהם של יחידים. בספרה, מגן איננה מציעה פיתרון גורף לבדידות העולה מן הסיפורים, אלא מצביעה על נתיבי מילוט הנגלים כדרכים צדדיות של חמימות אנושית המציעים לגיבורים מזור ולו רגעי, מהמציאות היום יומית. דבקותה של מגן במציאות הראלית של ההוויה החברתית מקנה לסיפורים אמינות ורגישות ההופכים אותם לפנינות חן ספרותיות.

נקודת עוצמה נוספת הקיימת בחיבור מצוייה ביכולתה של מגן להתחקות אחר שפתה היייחודית של כל אחת מן הדמויות. משום שזהו ספרה הראשון של מגן שראה אור בדפוס, נעדרים ממנו אלמנטים שהתווספו לכתיבתה במהלך השנים, כדוגמת השיח עם המקורות הדתיים ועולם הדימויים העשיר. יחד עם זאת, כבר בספרה זה ניתן להבחין בכישרונה יוצא הדופן לכתוב עלילה שאיננה מרובה בהתרחשויות אולם, בזכות רגישותה האנושית, סוחפת את הקורא דף אחר דף. "כפתורים רכוסים היטב" איננו ספרה הטוב ביותר של מגן אשר הלכה והשתבחה עם השנים, אולם יחד עם זאת זוהי יצירה ספרותית מהנה ומרגשת הטומנת בחובה דקות ארוכות של הנאה.



ליזי דורון, ויום אחד עוד ניפגש, כתר, 2010.



מאז הסתלקותו של סבי עליו השלום נמצאת אמי במרוץ אחר הזמן. תעודות מן העבר נמצאות בזה אחר זה, יומנים מצהיבים זוכים לראות אור יום וסיפורה של משפחתי הולך ונחשף. שתיקתם הרועמת של דור הסבים מתחלפת בשטף אינסופי של מידע המצטבר במהירות שיא. הניסיון להתחקות אחר סיפורם האישי של בני המשפחה שהוכחדו בשואה. מהווה ניסיון למצוא את המקום האישי והאינטימי בתוך הקטסטרופה הלאומית. ספרו המונטומנטאלי של דניאל מנדלסון "האבודים" מהווה מעין סנונית מבשרת של ז'אנר החיפוש. ספרה של ליזי דורון, "ויום אחד עוד ניפגש" מצטרף לגל ספרותי זה המנסה לספר בעת ובעונה אחת הן את סיפורם של הניצולים והן את סיפורם של ילדיהם שגדלו בצילו של העבר שכביכול נשאר מאחור.

במרכזו של הספר ניצבת בת דמותה של המחברת, אישה בשנות החמישים לחיה, העוסקת בכתיבה. עולמה של הגיבורה סב במידה רבה סביב עברה. שוב ושוב היא מנסה לפענח שאלה המטרידה אותה מיום שעמדה על דעתה, מיהו אביה?

לאורכו של הספר מתוארים שני נתיבי חיפוש המצטלבים זה בזה. הנתיב האחד נע לאורכם של שנות החמישים, במסגרתו מתוארים נסיונותיה של ילדה בגילאי הגן ובית הספר היסודי לדלות מסביבתה הקרובה את שעלה בגורלו של אביה אותו לא הכירה מעולם. התמימות הילדותית מאפשרים לגיבורה לשזור בין מציאות לדימיון ולהקנות לאב הנעדר ממד מיתולוגי. כך הוא הופך לפרטיזן עז נפש, לוחם במלחמת השחרור או איש עסקים התר אחר עיסקאות באמריקה הרחוקה. במהלך נסיונותיה לגיוס מידע בדבר אביה הנעדר נפגשת הילדה עם פליטי מלחמה ותשושי נפש שנפלטו מהתופת האירופאית לשיכון הפועלים בו היא מתגוררת עם אמה. בחושיה המחודדים מצליחה הילדה להבין שסוד גדול רובץ כעננה מעל דירות השיכון. אולם, כבהבנה שבשתיקה, הסוד נשאר בחביונו וכל שנשאר הוא הצצות חפוזות לעולם של זיכרונות הנאטמים בשתיקה רועמת.

אט אט, לאורך דפי הספר, הולך ונחשף הסיפור אותו מנסה האם המגוננת להסתיר מעיניה הבולשות של ילדתה. היעדרם של דודים ובני משפחה, ההתייפחויות הבאות עם רדת הליל והתקפי השיתוק מהווים מעין תזכורת מתמדת לעולם שהדמויות מנסות להשאיר מאחור ללא הצלחה.

הנתיב השני, מתואר מבעד לעיניה של עליזה הבוגרת המסתכלת על חיה ממרום שנותיה. חברות ילדותה: דורית, ברכה וחיהל'ה עזבו לפני שנים את השכונה ופנו לדרכים שונות אולם השכונה לא עזבה אותן. על אף מרחק הזמן הזיכרונות עדיין רודפים אותן ויוצרים עבורם מרחב משותף המנותק ממסגרת הזמן בו הן חיות. שורה של אירועים טרגיים מפגישים את החברות בתדירות גבוהה המאפשרת להן להביט מחדש בעברן ולגלות כל אחת בדרכה את הסיפורים שהסתתרו מבעד למעטה השתיקה ששרר בילדותן ולכסות הנורמאלית אותו אימצו בבגרותן.

ספרה של ליזי דורון מצטיין ביכולתה של המחברת להתחקות אחר ההיבטים האותנטיים המאפיינים את הדמויות המאכלסות את נופי ילדותה, כדוגמת: התלבושות, הריחות, העגה האידישאית (נעבך, נו- ההיפצעך און א-מעשה,כל השטעטל כאן) , המאכלים (עוגת פרג, גפילטה, פירה, תה, מרק עוף) וההומור. פעמים רבות הרגשתי שאני ממש יכול לגעת בדמויות שהזכירו לי דמויות עליהם סופר לי במהלך שנות ילדותי.

ספרה של דורון אינו מצטמצם לכדי סיפור של משפחה החיה בשיכונים תל אביבים בשנות החמישי, אלא, הוא פותח פתח לסיפורו של דור שאיבד את כל שהיה לו. דור שחיפש את מי להזמין לשמחותיו אך מצא ריק שלא ניתן למלאו. אל מול האימה שבריק נשארה רק שתיקה, מעין ניסיון להשאיר את שהיה מאחור ולפתוח חיים חדשים. אולם, זיכורנות אינם כמו דלת שניתן לנעול ולהמשיך הלאה, על אף הניסיונות הם שבים ועולים, מעוררים את הנפש מתרדמתה וטורפים את המציאות היום יומית.

לסיכום, "ויום אחד עוד ניפגש", מהווה מסמך ספרותי מרגש המצטרף לשורה של ספרים (לדוגמא: שואה שלנו, אמיר גוטפררוינד) המספרים את סיפורם של הניצולים מנקודת המבט של בני הדור השני והשלישי. נראה לי שסוגה ספרותית זו רק תלך ותתעצם עם פטירתו של דור הניצולים והבשלתו של הדור השני החפץ לספר לילדיו שלו את הסיפור המשפחתי שהושתק במשך השנים.

מומלץ בחום!





עונת החתונות, האם אזכה לפזז באשכנזית?


אחרי הדממה של חודש עונת החתונות חוזרת ובגדול, אולמות השמחות שהיו שוממים בחודש ספטמבר שבים להמות בחוגגים, הרחבות גדושות בדודות מפזזות והמשחטות שבות לעבוד במלוא המרץ על מנת להשביע את רעבונם של המוזמנים. מלבד הנסיעות לאולמות מרוחקים, כתיבת צ'קים, הנעות אברים והבאסה שלרוב מסתיימת בתחושה של מחנק, חתונות הן זמן מצויין לצפות בתהליכי העומק המעצבים את החברה הישראלית. במידה מסויימת, חתונה היא כמו מרכך כביסה מרוכז במיוחד: יש לך מספר רב של פעולות במוצר אחד. בחתונה אפשר לצפות ביחסים בין הורים וילדים, בקונפליקטים משפחתיים, בסטטוסים חברתיים ובמפגשים בין תרבותיים המדגישים פעם נוספת את המציאות האקלקטית בה אנו חיים.

כשאחי הגדול התחתן, אי שם בשנות התשעים, אולם האירועים בבית הכנסת הגדול היה נחשב לשיא הפאר. להקה חיננית ניגנה מוזיקה חסידית והאורחים הסתובבו במעגלים שהפיקו אנרגיה שיכלה בקלות לפתור את המשבר בשוק החשמל הישראלי. לקראת סופה של החתונה (23:30 לכל המאוחר) המוזיקה החסידית התחלפה בשירה הפראי של יהודית רביץ "בוא לריו" ובני הישיבה עם חולצותיהם הלבנות חבשו על ראשיהם כובעי פלסטיק ופיזזו עם קסטנייטות. באותם רגעים הרגשתי שאני נמצא בממפגש סודי של תנועה חתרנית המוליכה את העולם הדתי אל הקצה. הרכבת שהלכה והתארכה כללה מלבד החבורה העליזה של בני הישיבה, שתי בחורות צעירות, שמן הסתם הרגישו שהמוזיקה המשחחרת ודפיקות הקסטניטות מבשרות את שחרורה של האישה הדתית. אולם, פרץ האינדבידואליות המשכר נשבר כעבור שני שירים עם השמעתו של השיר "ובנה ירושלים" שהחזיר את כולם לאווירה של כבדות ראש ולמקצב מונוטוני המקל על זכירת תנועות הריקוד, העברת משקל מרגל לרגל תוך הכנסה והוצאה של היד מן המעגל.

כמעט עשרים שנה חלפו, העוף המכובס כבר לא נראה במחוזותינו, את יינות וינשטוק החליפו משקאות תוצרת חוץ, פרחי הלילך שהונחו על השולחנות הושלכו לקרן זווית ואת מקומם תפסו נרות ושנדלירים. גם רחבת הריקודים שפעם נצבעה בלבן ושחור כבר איננה אותה רחבה. בציבור הדתי (לייט) מעדיפים די-גי' שנותן שנים שלושה סבבים של מעגלים חסידיים המתחלפים במהירות למוזיקה קצת יותר עדכנית. ההגמוניה של הזמר החסידי נשברה ובפליי-ליסט ניתן למצוא לצידם של שירי ה"שמחם שמחם" את טובי הזמר המזרחי, מוזיקה ישראלית מקורית ואפילו כמה שירים לועזיים. חדירתה של מוזיקה שאיננה דתית לרחבת הריקודים של הציבור הדתי איננה תהליך חד צדדי, גם בחתונות חילוניות למהדרין ניתן למצוא את מיטב הלהיטים החסידיים. יש משהו קצת אירוני בחבורה של צעירים וצעירות שיכורים המתחבקים זה עם וזה תוך שהם זועקים בדבקות שלא הייתה מביישת את חסידי קרלין "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך!".

זליגתה של התרבות החילונית לחברה הדתית מחד ושל התרבות הדתית לחברה החילונית מאידך משקפת את תהליכי העומק המעצבים את שתי החברות המשפיעות זו על זו. על אף התחזקותו של השיח הסטריאוטיפי השב ומתעצם בכל פעם שתהליך השלום יוצא מתרדמתו, שתי החברות מקיימות בינהם דיאלוג מתמיד, אשר אינו נצרך לסדנאות דו-קיום מחויכות אלא הוא מתקיים הלכה למעשה בשגרת היום יום. השירות הצבאי המשותף, המסגרות האקדמיות, העולם הצרכני וההשתלבות בשוק העבודה מובילים לכך שכל צד מציץ בין חרכי הגדר ועומס מלוא העין רעיונות, כללי התנהגות וקודים תרבותיים הנאגרים במעמקי הזיכרון ופורצים החוצה כהתקף אפילפסי בלתי נשלט בהזדמנויות שונות ובלתי מתוכננות.

מלבד הטשטוש שבין קודש לחול, החתונות הישראליות מתאפיינות באקלקטיות בלתי רגילה. אני לא חושב שקיים עוד מקום אחד בעולם שבערב אחד מנגנים מוזיקת אינסטרומנטאלית קלילה, רוק מקומי, מוזיקה מזרח תיכונית ולבסוף סאשן מועדונים והכל עבור אותו קהל. אין דבר יותר הזוי מזוג ששורשיו נטועים אי שם בפולין המתמוגג משירה המרטיט של אום-כולתום "אינתא עומרי" ולאחר מכן פותח בריקוד יווני סוער לצלילי שירו של אריס סאן "בום פאם".

ההשתוממות מהמפגש התרבותי המרתק מהולה אצלי לרוב בתחושה טורדנית של צער עמוק המצנן את הלחיים הסמוקות מאלכוהול וריקודים. לכורדים יש את "דללה דללה" למרוקאים את "ציפה דריפה" לתימנים את "אבא שאול" ולאשכנזים.... טוב, לאשכנזים יש מוזיקה חסידית מבית מדרשם של ישיבות בני עקיבא. אולם זוהי איננה מוזיקה שורשית שנכתבה בהרי הקרפטים או בעיירות של תחום המושב, זוהי מוזיקה ארץ ישראלית בעלת מקצבים קלילים ומקפיצים שאין בינם לבין המורשת היהודית האשכנזית דבר וחצי דבר. בכל עשרות החתונות בהם השתתפי לא זכור לי פעם אחת בהם נשמע ניגון חתונה מסורתי, בהם הונפו רגלים על פי כלליו של ריקוד מסורתי.

את העושר התרבותי שהתחבר במשך מאות בשנים החליף וואקום תרבותי שהתמלא בהדרגה במקצבים ארצישראלים שכטבעם לוקחים מפה ומשם מתוך ניסיון ליצור תרבות חדשה. התרבות הישראלית החדשה אינה מהווה נחלה בלעדית של בני הציונות הדתית, אף האשכנזים החילונים נקרעו מתרבותם המסורתית, אשר הוחלפה באחת בשירי ארץ ישראל ובריקודי עם שעברו גיור כהלכה. אלו ואלו נמצאים מעברו של ערפל סמיך החוצץ בינם לבין התרבות האשכנזית שנשארה אי שם באירופה.

רבות דובר על "נס הצלת התורה בימנו", במסגרתו אנו עומדים נפעמים אל מול ההשתקמות המספרית של עולם הישיבות שכעמט ודעך בעקבות השואה. אל מול התאוששות זו שבה ועולה השאלה, האם ניתן להחיות גם את התרבות העממית האשכנזית? אינני מתכוון רק להוצאתם המחודשת של ספרי י.ל פרץ ושלום עליכם הפותחים צוהר לעולם השטיבלך שחלף לבלי שוב. אלא לנדבכים תרבותיים נוספים כמו מנהגים, ריקודים ושירים שנשתכחו מן הלב.
בעודי רוקע בעקבי לצלילי מוזיקה מזרח תיכונית אני שב ונסחף במחשבות, האם אזכה לפזז באשכנזית?

סייד קשוע, גוף שני יחיד, כתר, 2010

מה אתה יותר, יהודי או ישראלי? דתי או חילוני? שאלות אלו הנשאלות לרוב במעגלי הנערים והנערות המתכנסים בשלישי ובשבת במסגרת פעולות תנועת הנוער, שבות ועולות לאורך נתיבי החיים. ישנם רבים החושבים ששאלות אלו שייכות לגיל הנעורים בלב, ועל כן, עם בואה של ההתבגרות וההתברגנות ניתן להשאירן מאחור ולצעוד קוממיות אל עבר המנוחה והנחלה המחביאה בצילה את הזהות המוגמרת אשר איננה נצרכת לשאול את עצמה שוב ושוב מהן מרכיביה. אולם, למעשה, מבט מפוכח על חיינו מראה שזהותנו מתעצבת ללא הרף בהתאם לנסיבות, לאנשים עימם אנו נפגשים ולחוויות אותן אנו חווים. ולכן, שאלות אלו ממשיכות ללוות אותנו במשך כל חיינו הבוגרים.
סייד קשוע, החי על התפר שבין החברה היהודית לחברה הערבית, פותח ביצירותיו (סדרת הטלויזיה-"עבודה ערבית", טור שבועי בעיתון הארץ, שלושה רומנים) פתח למפגש המתחולל בין מגוון רחב של זהויות הנפגשות יחדיו במרחב הגיאוגרפי שבין הירדן והים. בספרו האחרון,"גוף שני יחיד", שוזר קשוע בין שני סיפורי זהות שלכאורה אינם קשורים זה בזה.
האחד, סיפורו של אמיר להב עובד סוציאלי ערבי, המגיע לירושלים מג'לגוליה. הניתוק ממחוזות ילדותו והמפגש עם החברה היהודית משנים את חיייו. מסעו של אמיר לגיבוש זהותו האישית הולך ומסתבך לאורכה של העלילה כאשר הוא מאמץ בהדרגה מרכיבי זהות יהודים. על אף ההיטמעות החיצונית אמיר איננו יכול להתנתק מעברו הערבי, חוויות ילדותו, שפתו וזכרונותיו משיבים אותו שוב ושוב לכור מחצבתו. הפער בין ההווה לבין העבר יוצר מציאות חיים הנעה על התפר שבין אמת לשקר בין דימיון למציאות. המאבק המתמיד הופך את חייו האפרורים של אמיר לזירת התגוששות מרתקת הסוחפת את הקורא.
במקביל מגולל קשוע את סיפורו של עורך דין מצליח המגיע לירושלים מכפר במשולש . בתחילה, מתוודע הקורא להצלחותיו הכלכליות של הגיבור.הכוללות בין היתר: מסעדות יוקרה, מכונית מנהלים, חניה שמורה ונופשונים. על אף ההצלחה, רוחו של עורך דין אינה שקטה. הוא מצוי במרדף מתמיד אחר הדברים שיקנו לו את המעמד הנכון, הן בקרב הרוב היהודי והן בקרב החברה הערבית בה הוא חי. מתוך כך, עורך הדין קורא יצירות מופת ספרותיות שכלל לא מעניינות אותו, דן בדיונים שיש לו בהם רק עניין מועט ומסגל לעצמו רמת חיים שמעבר לרמתו. התרחשות מקרית מובילה לקריסתם של המגננות המעמדיות ולחשיפתם של הפחדים הקמאים המובלים אותו. המערבולת הרגשית אליה נכנס עורך הדין מחדדת את הפער בין התדמית לבין האני הפנימי המסתתר מאחורי סמלי הסטטוס. במעמקי המערבולת נפגשות שתי הדמויות המנסות כל אחת בדרכה להיחלץ ולשוב לחוף מבטחים.
התמודדות הדמויות עם שאלות של זהות בחברה החיה בתפר שבין יהודים לערבים, מאפשרת לקורא העברי להיחשף לזרמי העומק של החברה הערבית פלסטינית. בכישרון יוצא דופן מצליח קשוע להעלות מעל פני השטח סוגיות העומדות בבסיס השיח העכשווי המתחולל בקרב ערביי ישראל, כמו: כבוד המשפחה, יחסי מין לפני הנישואין, היחס לחברה הישראלית, לאומיות, הצלחה כלכלית ויחסי הכוח שבין תרבות המיעוט לתרבות הרוב. שאלות אלו, היכולות להוות חומר גלם לימי עיון מפרכים ומפוהקים, נשזרות על ידי קשוע לכל אורכו של הספר, וזאת מבלי לפגוע בשטף העלילה. השילוב בין שאלות יסוד לבין עלילה סוחפת וקולחת הופכת את "גוף שני יחיד" ליצירה מעניינת מבחינה אינטלקטואלית ומענגת מבחינה אסתטית וזאת על אף שעדיין עליה לעבור כברת דרך מבחינה סגנונית.
לסיכום, "גוף שני יחיד", מאפשר לקורא לחדור הן למעמקיה של החוויה הערבית-ישראלית והן לעולמן של דמויות המעצבות את זהותן באופן יום יומי. ההתחקות אחר ניסיונותיהם המתמידים של הדמויות להפריד בין שקר לאמת, בין אותנטיות לזיוף, מאפשרת לקורא להשחף למלכוד בו ניצבים הערבים הישראלים, המעוניינים מחד להשתלב בהגמוניה המערבית ומאידך לשמר את תרבותם הערבית.
יצירה מהנה ומעוררת למחשבה. מומלץ.

לו מרינוף, אפלטון במקום פרוזק- שימוש בתובנות הפילוסופיה לפתרון בעיות היום יום, כתר, 2004

מי שעוקב אחר הפוסטים המפורסמים על ידי יכול לראות כיצד לאחרונה אני מגלה עניין בקשר שבין פילוסופיה לפסיכולוגיה. הקריאה האינטנסיבית בכתביו של קרלו שטרנגר עוררו את סקרנותי בכל הקשור לייעוץ פילוסופי. שיטוט באינטרנט הוביל אותי לספרו של לו מרינוף, "אפלטון במקום פרוזק" (כתר,2004), אשר נחשב לאחד מספרי הבסיס בתחום הייעוץ הפילוסופי שהחל להתגבש לכדי אסכולה בשלושת העשורים האחרונים. הידיעה שאני נמצא לפני חופשה המאפשרת קריאה אינטנסיבית במהדורה המתורגמת של ספרו הקנתה לי תחושה שאני עומד להכיר לעומקה דיספלינה חדשה ומרתקת.
בחלקו הראשון של הספר, מציג מרינוף את ההבדלים הקיימים בין הייעוץ הפסיכואנליטי לבין הייעוץ הפילוסופי . לדידו, בעוד שהייעוץ הפסיכולוגי מתמקד בחשיפת הרבדים השונים של ה"אני" באמצעות התעמקות בעבר, הפילוסופיה הייעוצית מתבוננת אל עֶבר ההווה והעתיד. המודל הטיפולי אותו מציע מרינוף מורכב מחמישה שלבים: 1) זיהוי הבעיה 2) זיהוי הרגש 3) ניתוח חלופות 4) בחינת התמונה הרחבה תוך גיבוש השקפה פילוסופית 5) השגת איזון.
בחלקו השני של הספר חושף מרינוף בפני הקורא שורה של דילמות קיומיות (בחירת בת זוג, שיקום מערכות יחסים, חיפוש תכלית, מיצוי עצמי ועוד) אשר לדעתו ניתנות לפיתרון באמצעות התבוננות פילוסופית. הדילמות מוצגות באמצעות סיפורים אישיים מסופרים באופן לקוני ושטחי. לדוגמא, בפרק הדן בחיפוש אחר תכלית מובא סיפורו של פרד, נזיר אשר מחליט לפרוש מהמסדר אליו הוא משתייך. ללא צל של ספק החלטה גורלי המטלטלת את יסודיותיו של האדם. החלטה גורלית זו מתוארת על ידי מרינוף באופן הבא:"בסופו של דבר החליט פרד לעזוב את המנזר. הויתור על נדרי הדת אינו עניין קל כמובן, וההחלטה הייתה מלווה בכאב. אבל כבר עתה, בעודו נאבק לבנות לעצמו חיים חדשים בעולם, התפוגג הדיכאון שלו. פרד תיאר תחושה חזקה של שחרור והתחדשות" (עמ' 255). לאחר התיאור המעמיק נפנה מרינוף שכאמור מעודד לחשיבה מעמיקה ויצירתית לתמצת לקורא את התובנות העולות מסיפורו של פרד. "הסיפור של פרד ממחיש שכל אדם עלול להגיע למשבר פילוסופי ולעבור אותו בהצלחה, לא משנה כמה עמוק או מורכב המשבר. כפי שאירע אצל פרד, התובנה הפילוסופית שמחוללת את השינוי עשויה להיות קטנה. העוצמה נובעת מיכולתכם לקחת את הזמן הדרוש כדי להטמיע את מלוא ההשפעה של תובנה זו" (עמ' 255). לא טעיתם שלל הקלישאות המצוטטות אכן נאמרו על ידי אדם המחשיב עצמו כפילוסוף.
כאמור ספרו של מרינוף איננו ספר קלאסי מאסכולת "רפא את עצמך" מחברו חפץ לערוך באמצעותו חיבור בין שיטות טיפול וייעוץ לבין עולם התוכן הפילוסופי ולכן הספר משופע בציטוטים של גדולי הפילוסופים. הציטוטים הנפרסים לכל אורכו לקוחים מתקופות זמן וממרחבים אינטלקטואלים שונים מובאים ללא ציון של הקשריהם המקוריים או הפניות היכולות לסייע בידיו של המעיין הסקרן. העדרותן של הפניות או הקשרים מובנים מאפשרת למרינוף לעשות בציטוטים כבשלו ולמעשה להפוך את היצירה הפילוסופית למילקשייק סמיך מתקתק ותעשייתי. אשר כל קשר בינו לבין החומרים הראשוניים מהם הוא מורכב הינו מקרי בהחלט.
לדוגמא בפרק שניים עשר הנפרס על פני שלושים עמודים מצוטטים בזה אחר זה: מרטין בובר, רודיארד קיפלינג, תומאס מאן, רלף ולדו אמרסון, אלפרד קורז'בנסקי, צ'ואנג טסה, הדלהי למה, לב טולסטוי ואחרים. ריבוי ההוגים המוזכרים בפרק זמן כה קצר מטלטל את הקורא בין תקופות ואסכולות שונות, אשר פעמים רבות אין בנהן כל קשר. מרינוף המודע לקפיצות הבלתי סבירות מנסה לגשר על הפערים באמצעות רדוקציה עקבית של השיח הפילוסופי ותמצותו לתובנות באנליות המעמעמות את ההוד הפילוסופי. בכך נכסי הברזל של התרבות המערבית הופכים לאוסף אקלקטי של תובנות אותן ניתן למצוא על פי רוב במדוריה של אודטה. שיטה זו של ציטוטים המלווים בהסברים שטחיים איננה מסייעת בבניית תפיסת עולם מגובשת או בהקנייתם של כלים פילוסופים לחקירה רצינית של שאלות היסוד המלוות את הקיום האנושי. אלא היא מאפשרת לקורא לכל היותר לרכוש אסופה של מושגים בהם הוא יכול להשתמש בנימה של חשיבות עצמית בשיחות סלון, אשר משתתפיהם אינם מבינים דבר או חצי דבר בפילוסופיה.ועל כן עצם איזכורם של פילוסופים ידועי שם ואי אלו תאוריות תגרור מבטי התפעלות מצד הנוכחים, הרווים נחת מחברם המלומד המאציל עליהם מתבונותיו.
לצערי, על אף שספרו של מרינוף מתיימר לעסוק בהגות פילוספית, השיטחיות בה מוצגות הדילמות ודרכי ההתמודדות עימן, אופני האיזכור של הפילוסופים והשזירה הבלתי אפשרית בינהם הופכת את הספר לספר נוסף בערמת ספרי העידן החדש המנסים להקנות לאנשים אושר בארבע מהלכים. שוב ושוב נזכרתי בספריו של רובין שארמה (הנזיר שמכר את הפרארי שלו) המצליחים להוציא אותי משלוותי בשפתם הקלישאתית ובנסיונותיהם להציע פתרונות קסם לבעיות החיים.
בקיצור, אכזבה גדולה, שומר נפשו ירחק.

אורי אדלמן, בסימן ונוס, כתר, 2000

המבצעים המרובים בחנויות הספרים הובילו להתפשטותה של תופעת "אוגרי הספרים". האוגרים הם אנשים הקונים עוד ועוד ספרים שככל הנראה לא יפתחו לעולם. דפי ספריהם ממשיכים להיות דבוקים זה לזה חודשים ושנים מיום קנייתם, מחכים לגואל המתעכב לו אי שם. יום חסדם הוא בדרך כלל בפסח עת הם מוצאים אחר כבוד מהמדפים המאובקים וזוכים ללטיפה מתנצלת ולניעור שאמור להחזיר להם את זיק נעוריהם. סילדתי מתופעה זו מובילה אותי לדון את הספרים שבספריתי לכף חובה: או שאני קורא בהם או שאני מוציאם אחר כבוד לחנות יד שניה או חלילה לגריסה. ספרו של אורי אדלמן ז"ל, "בסימן ונוס", מונח מזה שנים בספרייתי ועד כה נתתי לו להתייבש על המדף. אולם משום שלאחרונה אני מרשה לעצמי לקרוא ללא יסורי מצפון מותחנים קלילים שאינם דנים בהכרח בטבעו של המין האנושי, הרשתי לעצמי להתחיל ולקרוא בספרו.
במרכז ספרו של אדלמן ניצבות שלוש דמויות מרכזיות: יואב, סטודנט למשפטים התר אחר ריגושים בעיר הגדולה, נוגה, צעירה שהתחתנה עם מליונר על מנת להנעים את ימיה וליאורה, שותפתו לדירה של יואב. מפגש בבית קפה מטיל את השלושה לסבך של התרחשויות הכולל תככים, מזימות, רצח וכמובן סקס וכסף. בקיצור, כל המרכיבים ההכרחיים לרומן-מותחן. מיעוט הדמויות הראשיות ודמויות המשנה, השפה היום יומית וההימנעות ממבנים סבוכים והתפתחויות דרמטיות מאפשרים לקורא התשוש לעקוב אחר העלילה ללא כל מאמץ.
אדלמן עיצב את הדמויות בצורה שבלונית וקלישאתית. איש עסקים השומר על חזות קשוחה וחסרת רחמים, אשתו המשועממת התרה אחר ריגושים וסטודנט שגרתי המתגלה בהדרגה כרב תושיה ופעלים. האופן הצפוי בו מעוצבות הדמויות זולג במידה רבה אף למבנה העלילה הנעדרת מפנים מפתיעים. קורא שאיננו אינטיליגנטי במיוחד יוכל לשער כבר במחציתו של הספר מה יהיה סופו. כל חובב מותחנים יודע, שידיעת סופו של המותחן משולה לקביעת מוות, ולכן פיענוח העלילה במחצית הספר הקנתה לי תחושה של רופא המאפשר לחולה להמשיך ולחיות וזאת על אף שהוא חוזה בכשל מערכות שאינו משאיר לו סיכוי של ממש (כנראה שראיתי לאחרונה יותר מדי פרקים של האוס).
על אף האמור לעיל, ב"בסימן ונוס" ניתן למצוא עלילה סוחפת הכתובה בצורה קולחת ומעניינת אשר מחפה במידה מסויימת על יצירה בינונית. לכן, בשונה מספרים אחרים שהיו נשמטים מידי כבר בשלבי הקריאה המוקדמים, המשכתי לקרוא בספר עד תומו.
לסיכום, מותחן קולח המתאים למלא את חלל הזמן בין שמירות בשירות מילואים או בטיסות ארוכות במיוחד. לא יותר מזה.

אותה אהבה כמעט, מירי רוזובסקי, זמורה ביתן, 2005

זה עתה הסתיימו להם הימים הנוראים. כל אחת ואחד מאיתנו ניצב אל מול נוראותיו: מפגשים מתארכים עם חברים מהעבר, ארוחות משפחתיות מרובות משתתפים, שעות ארוכות בבתי הכנסת, פקקי תנועה משתרכים, מסלולי טיולים גדושים במטיילים... אלו מאיתנו שזכו, הצליחו להרים את מבטם מעבר לסיטואציות החברתיות והמשפחתיות ולהרחיק אל מעבר לקונקרטי אל עבר שאלות יסוד המנחות את חיינו: מהם יעדינו לשנה החדשה? באילו תחומים עלינו להשתפר? עד כמה אנו בני חורין לחיות את חיינו בדרך בה אנו מעוניינים? שאלות אלו ועוד רבות אחרות מגיחות לתודעה בין שלל האירועים הטכניים הפזורים לאורכם של הימים הנוראים. בין ארוחה לארוחה בין קימה לישיבה בבית הכנסת, השאלות מהדהדות ומחכות לתשובה.
ספרה של מירי רוזובסקי, "אותה האהבה, כמעט", מאפשר לקורא לשוב ולהתעמק בשאלות יסוד אלו. אולם, בשונה מספרות פילוסופית המצריכה התמודדות תיאורטית ומפותלת, ספרה של רוזובסקי מעלה את השאלות באמצעות התחקות אחר חברותן של שלוש חברות המפלסות להן את דרכן מימי התיכון "העליזים" ועד להיותם אימהות צעירות. השלוש: שלומקיץ, נעמה ובלי (ענבל) נפגשות אי שם בשנות השבעים בסמינריון הכנה לשירות בנח"ל. החברות הנרקמת בין המבנים והדשאים "השלווים" של הקיבוץ ממשיכה לה לאורך שנותיה של מדינת ישראל עד לתל אביב של ראשית שנות האלפיים. השלוש עוברות מסלול ישראלי למדי בו הן מתגייסות משתחררות ומתברגנות בהדרגה, אולם בצל הבאנליות של הקיום האנושי מתקיימות מגוון רחב של התרחשויות נפשיות ובינאישיות המקנות לעלילה ממד מרתק.
כוחו המרכזי של הרומן מצוי ביכולתה של רוזובסקי לקרוא בין השורות של המצבים החברתיים אותם היא מתארת. רגעים רומנטיים מתגלים כגרוטסקים ואירועים באנליים וחסרי ייחוד מקבלים לפתע הבהרה מיוחד ההופכת אותם לפכים של אנושיות מרגשת. מלבד יכולת התיאור, רוזובסקי מצליחה להראות פעם אחר פעם הן את הרבדים הנגלים והן את הרבדים הנסתרים המרכיבים את ההתרחשויות החברתיות בהן נמצאות הגיבורות. ההתבוננות הכפולה מאפשרת לקורא לראות אל מעבר לנגלה. לדוגמא, מפגש משותף הנראה במבט ראשוני כהתגשמותה של החברות האידיאלית מתגלה בהדרגה כזירת לחימה בה נסגרים חשבונות ישנים. אולם, כיאה לחברות ארוכת שנים הביקורות אינן נאמרות במפורש, אלא, הן מסתננות באיטיות מבעד למילים ומגיעות לייעדן שקטות וקטלניות כטיל שיוט החותר אל עבר מטרתו.
בימים בהם "חשבון נפש" מהווה מטבע לשון המתגולל ברחובות, ספרה של מירי רוזובסקי מציע אלטרנטיבה כנה המאפשרת התבוננות עמוקה אל עבר אחד מעמודי היסוד של חיינו, החברות. ההתחקות הממושכת אחר הגיבורות מאפשרת לקורא לראות כיצד דפוסי היסוד של הגיבורים שבים ועולים לאורך ציר החיים. הצורך בהכרה, הכמיהה לאהבה ותמיכה, החיפוש אחר משמעות, יצר הנקמנות והצדקנות. כל אלו מגיחים שוב ושוב למציאות החיים בכסתות שונות ומשונות אשר לפעמים מקשים על זיהויים, אולם בזכות עולם הדימויים ויכולת הסיפור המלווה את הספר הן שבות ונחשפות לעיני הקורא. האופן העוצמתי בו מתוארו הסיטואציות אינן מאפשרות לקורא להישאר באדישותו, לא פעם הסיטואציות המתוארות מעוררות תחושה של חוסר נוחות ואף מבוכה. אינך יכול לעמוד מנגד, השאלות המתעוררות מביטות בך מבעד לדפים ומצריכות אותך לחשוב על החברויות שליוו את חייך. האם אני שבוי במסגרות חברתיות שממשיכות אך מכח האינרציה? עד כמה חברי הם חברי? וכיצד הם תופסים אותי? כבספרה של רוזובסקי לשאלות אלו אין תשובות חד משמעיות. אולם עצם העלתן טומנת בחובה הזדמנות להתמודדות שאולי תוביל להזדככות..
לסיכום, יצירתה של רוזובסקי מהווה יצירת מופת ספרותית המאפשרת לקורא להנות מחווית קריאה קולחת ולהרהר בשאלות יסוד המלוות אותו במסלול חייו. מומלץ בחום!

קרלו שטרנגר, העצמי כפרוייקט עיצוב, עם עובד-ספריית אפיקים,2005

כל מי שנחשף ללימודים אקדמאיים ודאי שם לב לכך שכל דיספלינה מנסה לבצר את הידע שברשותה באמצעות הבנייתם של שפה ומושגים המשאירים את הקורא המשכיל אל מחוץ למעגל הידע הנוצר במסגרתם. השיח האלטיסטי המתגבש באקדמיה מקנה לסטודנט תחושה שהוא חבר במסדר יוקרתי שרק מעטים יכולים לחזות באוצרותיו. ככל שעובר הזמן כך מוטמעת בו שפתם הייחודית של חברי המנזר, המאופניית במגוון רחב של מילים לועזיות ובמונחים שאיש מלבדם איננו מכיר. הבעת התמהון העולה על פני חבריו (אשר אף הם משתמשים בז'רגונים ייחודים שאומצו על ידם במסדרים אחרים) נוסכת בו תחושה של עוצמה. הוא יחיד ומיוחד, שפתו כה עשירה עד שאיש אינו יכול להבינו. תחושה עמומה של עונג מציפה אותו, הוא הופך לאינטלקטואל. המסלול שתיארתי זה עתה הינו מסלול טרגי בו השיח האקדמי מדיר את החברה מתוצרתו האינטלקטואלית. לצערי אף אני לקחתי חלק בתהליך זה, שתקתי שתיקות מלאות חשיבות, המהמתי מושגים באנגלית ובגרמנית שהכרתי רק במעט ובעיקר רציתי לחוש שאני משתייך לקליקה המחזיקה בידע שאיננו מצוי בידיהם של האחרים. החומות שתיארתי אינן נוצרות אך ורק בין הציבור הרחב לבין האקדמיה אלא הן מאפיינות גם דיספלינות שונות בתוככי באקדמיה.
ספרו של קרלו שטרנגר,"העצמי כפרוייקט עיצוב", קורא תיגר על הניסיון לבצר את הידע במסדרונותיה של מחלקה זו או אחרת. בספרו מאפשר שטרנגר לקורא ההדיוט להיחשף לעולמם של הפסיכואנליטיקאים מתוך צפיה בתהליך עבודתם היום יומית. תוך ניסיון עקבי למזער את השימוש בז'רגון מקצועי ובשפה מסורבלת המבצרים את גבולתיו של הידע הפיסכולוגי, לכדי קבוצה קטנה של בעלי עניין.את מקומם של המושגים המקצועיים תופסים תיאורים סיפוריים ומבואות עיונים המרכיבים מתומצתים הכתובים בשפה קולחת המאפשרת לקורא לעקוב אחר מהלך הטיפול ולהבין את עיקרי הנושאים העומדים במרכזו של כל טיפול.
במרכז הספר ניצבים סיפוריהם של חמישה מטופלים המייצגים מגוון בעיות המאפיינות את צעירים שנולדו בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. צעירים אלו שהתעצבו בעידן של גלובליזציה ותרבות רב לאומית שהגיחה לעולם לאחר קריסתו של הגוש המזרחי. ניצבים בפני דילמות ואתגרים שלא היו מוכרים להוריהם. השינויים המהירים בתחומי הטכנולוגיה, התחושה שהאידיאולוגיות הגדולות סיימו את תפקידים והמרוץ חסר הרחמים אחר מעמד ויוקרה מציבים אותם אל מול מערכת חברתית המצריכה היערכות נפשית ואינטלקטואלית שאינן מן הנמצא.
שטרנגר נענה לאתגר שמציבים לו מטופליו הכמהים ליד מכוונת בעידן בו לכאורה הכל פתוח. בשונה מאלפי המורים הרוחניים שמספקת תרבות העידן החדש שטרנגר איננו מציע פתרונות קסם. מטופליו אינם חווים הארות מסתוריות ותחושת הכאב הקיומית המלווה אותם איננה מוחלפת במהירות בריחו המשכר של מסטיק בזוקה. לעומת זאת מטופליו נצרכים לעבור תהליך ארוך של בירור עצמי במהלכו הם נחשפים לפרדוקסים העומדים בבסיס המצב האנושי. במסגרתו הם מגלים שמציאות חייהם מוכתבת בראש ובראשונה מהקונטקס ההיסטורי-חברתי בו הם נולדו, משפתם ומתרבותם המעצבים את עולמם ולכן האינדבידואליות שלהם איננה נבראת יש מאין אלא היא נחשפת בהדרגה לאורך חייהם.
לדידו של שטרנגר תפקידו של המטפל הוא לסייע למטופל לחשוף את המרכיבים החבויים באישיותו באמצעות הצבתן של נקודות מבט נוספות המסייעות לו להעשיר את האופני בהם הוא בוחן את עולמו. השינוי שמציע שטרנגר בתפקידו של המטפל מארכיאולוג של הנפש המעמיק בנבכי התת-מודע לבן שיח המעשיר את תבונותיו לגבי המצב האנושי, פותח פתח לא רק עבור פסיכולוגים אלא עבור מגוון רחב של אנשים העוסקים בתפקידים של הנחיה וטיפול (קואצ'רים, מחנכים, רבנים וכו'). נקודת המוצע המוצעת על ידי שטרנגר מבנה עבורם נקודת התבוננות חדשה בדבר מערכת היחסים בין מטפל ומטופל וביחס שבין עבר להווה. במקום מערכת יחסים בה ישנו מקור עוצמה המעניק מחסדיו לנזקק מוצעת מערכת יחסים הרואה הן את המטפל והן את המטופל כבני אדם הנמצאים בתהליך דיאלוגי, בו שניהם מביאים לטיפול נדבכים מעולמם המעשירים את שני המשתתפים. התהליך הדיאלוגי המוצע על ידי שטרנגר מערער את מעמדו האובייקטיבי של המטפל ומביא תחתיו שיח בו שני סוביקטיים מנסים לחשוף היבטים חבויים באישיותם.
הנינוחות אליה מטיף שטרנגר באה לכדי ביטוי לכל אורכו של החיבור המאפשר לקורא המשכיל להחשף לנבכיה של הפסיכואנליזה, וזאת ללא הסתכנות בטביעה במושגים ותאוריות אשר אינן מאפשרות לך להבחין בין ימין לשמאל. השפה הקולחת, האנקדוטות המרתקות והמצע התיאורתי העשיר הופכים את הקריאה בספרו של שטרנגר לחוויה אינטלקטואלית ורוחנית ממדרגה ראשונה. פעם אחר פעם נצרכתי להניח את הספר מהיד ופשוט להרהר באופנים החדשים בהם הוא מציע לבחון את תהליכי העיצוב שהפכו אותי למי שאני ולמי שברצוני להיות.
אין ספק, ניתן לסמן את "עצמי כפרוייקט עיצוב" כנקודת ציון בהתפתחותי האינטלקטולית.

אמנון רובינשטיין, כניסה נפרדת, זמורה ביתן, 2009.


בדרך כלל אני לא חסיד של סיפורים קצרים, אני מעדיף רומנים בהם הדמויות נבנות עמוד אחר עמוד. אולם יחד עם זאת סקרנותי התעוררה לנוכח ספרו החדש של אמנון רובינשטיין (המוכר יותר כמשפטן וכפוליטיקאי ופחות כסופר, למרות שזהו ספרו הרביעי), "כניסה נפרדת". חשבתי שיהיה מעניין לראות כיצר אדם בעל ניסיון עשיר ומגוון כשל רובינשטיין יתאר את החברה הישראלית של ראשית שנות האלפיים.
הספר, "כניסה נפרדת", מורכב משמונה עשר סיפורים קצרים המגוללים מגוון רחב של אירועים המתרחשים בפינות שונות של ההוויה הישראלית. סטודנט ערבי השוכר חדר בדירתה של קשישה ערירית בראשית ימיה של האינתיפאדה השניה. אב גרוש המבקר את ילדיו. אשה החושדת שנסיעותיו של בעלה מהוות אך כסות לבגידותיו. גיבור מלחמה המנסה להתחקות אחר עקבותיו של חייל אלמוני ועוד מגוון רחב של אירועים וגיבורים המאכלסים את חיי היום יום בישראל. תחומי הכתיבה המרובים של רובינשטיין ראויים לציון, וזאת משום שכל אדם שניסה את כוחו בכתיבה יודע עד כמה קשה להיכנס לעולמם של הדמויות המרכיבות את הסיפור. הדבר קשה על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בסיפורים קצרים אשר בכל אחד ואחד מהם משתנים הגיבורים והסיטואציות המתוארות. לכן, הופתעתי מכך שרובינשטיין בחר שלא ללכת על קרקע בטוחה המורכבת מגיבורים המשתייכים לקבוצת השווים אליה הוא משתייך. כלומר, תל אביבים בורגנים שנהנים מנוחות כלכלית המאפשרת להם לשלוח יד בכתיבה לאחר פרישתם. אלא לפנות לתיאורם של דמויות הרחוקות משגרת יומו, כדוגמת, אמהות חד הוריות, חיילים, אנשי עסקים וחרדים.
הכנסת דמויות השונות זו מזו במסגרת אסופה אחת מהווה את מקור עוצמתו וחולשתו של הספר. מחד, הקורא עובר במהירות בין מגוון רחב של התרחשויות השומרות על עניין ודריכות לכל אורכה של הקריאה. מאידך בחלק מסיפוריו רובינשטיין איננו מצליח לשמור על שפתם האותנטית של גיבוריו. דוגמא לכך ניתן לראות בדו שיח בין בני זוג צעירים:
"בסדר גמור. ורק עוד דבר אחר, נשיקה לבן הקטן. אבל לא על המצח ולא על הפנים. רק על הישבן שלו, החלק והיפה ביותר. נשיקה מאבא אורי הרחוק והמתגעגע". בעוד שדיבורו של האב נשמע אמין, תשובתה של האם נשמעת תלושה לחלוטין, "כך אעשה, והוא מוסר לך נשיקה באותו מקום". דוגמאות מעין אלו ניתן למצוא למכביר לכל אורכם של הסיפורים, דבר הפוגם במידה רבה באמינותן של הדמויות ומעיד על בעייתיות מסויימת בכתיבתו של רובינשטיין.
על אף חוסר האמינות בהם מתוארות חלק מן הדמויות המאלכסות את האסופה. יצירתו של רובינשטיין ראויה לקריאה קלילה ולא מחייבת המתאפשרת ברגעים בהם אינך יכול להתרכז בעלילות מפותלות. בקיצור, ספר שיכול להיות חבר נאמן לשהייה על שפת הבריכה.

ברנהארד שלינק, סוף שבוע אחד, כנרת-זמורה ביתן, 2010

בשנות נעורי צבעתי את התרבות וההיסטוריה הגרמנית בצבעי המפלגה הנאציונאל סוציאליסטית. השפה הגרמנית בה כתבו היינה ושילר נשמעה לי כאוסף רנדומאלי של פקודות הניתכות בזעם. תרבות בת מאות שנים נמחקה ואת מקומה תפסה פרספקטיבה מצומצמת של שתים עשרה שנותיו של השלטון הנאצי. תפיסה זו שלטה בעולמי עד שהתחלתי את לימודי במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון. במהלך לימודי התוודעתי לפילוסופים כקאנט והגל, הוקסמתי מהאפוטימיות שנישאה בכתיבהם של הוגי האידיאליזים הגרמני שהאמינו באמת ובתמים שרוח הנאורות תוכל לשחרר את האדם מכבלי הבורות ולחולל שינוי במציאות הפוליטית. התפכחתי מאידיאל החופש של הנאורות באמצעות כתביהם של חברי אסכולת פרנקפורט. העושר התרבותי שאיננו קשור כלל ועיקר לאנטישמיות, לחוקים מגבילים ולרציחות המוניות עורר את סקרנותי. וכך בהדרגה התחלתי לצרוך תרבות גרמנית: ספרי פרוזה, מוזיקה פופולרית וקולנוע. במסגרת זו התוודעתי לסופר הגרמני, ברנהארד שלינק מחבר הספרים, נער קריאה, (זמורה ביתן, 1998) וסוף שבוע אחד (זמורה ביתן, 2010).
בספרו האחרון מתאר שלינק מערכת היחסים בין עשרה חברים לספסל הלימודים הנפגשים בבית חווה מבודדד לאחר נתק של עשרים וחמש שנה. המפגש המחודש המתקיים בעקבות שחרורו מן הכלא של חברם, ירג, טרוריסט שריצה ארבע מאסרי עולם בעוון פעילותו בתא טרור שמאלני שפעל בגרמניה בשנות השישים. פותח פתח להתבוננות בחבורה שבמהלך השנים התרחקה אט אט מהלהט המהפכני שאפיין את שנותיה באוניבריסטה. בספרו מתאר שלינק כיצד החבורה המהפכנית שיצאה לרחובות כנגד הערכים הבורגנים, סיגלה לעצמה ברבות השנים את אותם ערכים אל מולם היא הטיפה.
הפער בין הלהט המהפכני שאיחד את בני החבורה לבין מציאות חייהם הזעיר בורגנית, יוצרת קונפליקט ההופך את המפגש החברי לשיח בין דורי. בו נצרכים הגיבורים להתמודד עם הפער שבין חלומותיהם לבין מציאות חייהם היום יומית. פער זה מתואר באופן מעורר למחשבה על ידי שלינק המדמה את החלומות למולדת אליה מנסה האדם לשוב, בעודו כבול במציאות חייו המדומה על ידו כגלות.
עבור שלינק הפער בין הערכים הנשגבים של שינוי העולם לבין המציאות היום יומית, איננו מהווה את נחלתם הבלעדית של החברים שזנחו את הרעיון המהפכני והשתלבו בסדר הקפיטליסטי. אלא הוא מאפיין את חיייו של המהפכן ההופך בהדרגה מאיש חזון לרוצח שפל אשר בשמם של הערכים הנעלים מקפח את חייהם של חפים מפשע. חוסר התועלת הטמון בפעילות האלימה מתעצמת בבחינה הרטרוספקטיבית שעורך ירג עם מעשיו, הנראים ממרומי ההיסטוריה כמעשי רצח חסרי תועלת שלא שינו דבר במערכת הפוליטית העולמית.
מלבד בחינתם המוסרית והחברתית של מעשי הטרור שהתבצעו בשנות השישים בגרמניה, שלינק מצליח לשרטט בספרו שורה של דמויות הנבנות לאורכה של העלילה. התבוננותן המחודשת של הדמויות בעברם פותחת צוהר ליחסי הגומלין המתקיימים בין העבר להווה.
ריבוי הדמויות מעיב במידה רבה על איכותו של הספר הנפרס על פני 200 עמודים בלבד. וזאת משום שחלק מהדמויות אינן מצליחות להתפתח לאורך העלילה ועל כן הן נשארות כדמויות פלקטיות שאינן מצליחות לחרוג ממאפיינהם הקלישאתיים. יחד עם זאת הדמויות הראשיות מצליחות להתפתח ולעורר אמפטיה מצד הקורא. הנחשף בהדרגה לדילמות העומדות בפני הגיבורים הניצבים בפני הרבעון האחרון של חייהם.
לסיכום, סוף שבוע אחד, הינו ספר בעל חשיבות ספרותית ותרבותית בשפה קולחת מצליח שלינק לחשוף את הקורא לדילמות המלוות את החברה הגרמנית הנאבקת על זהותה. בין עבר להווה בין ימין לשמאל בין פרטיקולאריות לאוניברסאליות. כל זאת מבלי לעמעמם את אנושיותם של הגיבורים התרים אחר זהותם החומקת מבעד לסיסמאות, הסדרים חברתיים והיום יומיות.
מומלץ.

פאולו ג'ורדנו, בדידותם של המספרים הראשוניים, כתר 2010



שעות הפנאי המעטות, המחירים האטרקטיבים והמבחר העצום הופכים את חווית הקניה לחוויה מורכבת בה אתה חש בפספוס מתמיד. מלבד עזרתן של מוכרות חינניות שבדרך כלל ממליצות על פי שיעורי העמלות הניתנות להם, ניצבים לעזרתך מדורי הספרות ורשימת רבי המכר הפותחים בפניך חלונות לעידכונים האחרונים בעולם הספרות. כך הגעתי לספרו של פאולו ג'ורדנו, בדידותם של המספרים הראשונים, המככב כבר מספר שבועות ברשימת רבי המכר בישראל.
במרכז ו של הרומן ניצבות שתי דמויות מתיה ואליצ'ה החיות את החיים במעין ריחוק מתמיד. המקנה להם נקודת מבט ייחודית על המציאות. ג'ורדנו מוליך את הקורא לאורך ציר הזמן, אשר ראשיתו בנקודת פתיחה בה כל אחת מהדמויות מתעצבת כדמות עצמאית ואחריתו בפגישתם של שתי הדמויות כמבוגרים. לאורך הדרך נפגש הקורא עם שלל אירועים חברתיים (חתונה, מסיבות, ארוחות ערב) בהם מתפקדים השניים כנוכחים נפקדים. כלומר מוגבלותם החברתית איננה מאפשרת להם לנהוג באופן המקובל, ולכן סיטואציות חברתיות שאינן זוכות בדרך כלל להתייחסות מקבלות פרשנות חדשה ומעניינת, המציבה את הקורא לא פעם בתחושה של מבוכה.
נדבך נוסף הזוכה להדגשה בספרו של ג'ורדנו מצוי בתפיסה שאין ביכולתו של האדם לשנות את נתיב חייו. ולכן נישואיה של אליצ'ה ונסיעתו של מתיה לאוניברסיטה מעבר לים, אינם מובילים לשינוי במציאות חייהם הקיומית המאופיינת בבדידות ובתחושת ניתוק מהסביבה. מלבד זאת ג'ורודנו מדגיש את המציאות המנותקת של הגיבורים באמצעות מחיקתם השיטתית של מאפייני הנוף, השפה והתרבות בהם חיים הגיבורים.
תיאורה של הבדידות כמציאות פטאליסטית המנותקת מהקשרים תרבותיים וחברתיים, מהווה פרשנות חתרנית כנגד הלך הרוח הקפיטליסטי בו אנו חיים, הדוגל בפיתוח האשליה שניתן לשנות את מציאות החיים באמצעות כוח הרצון. גיבוריו של ג'ורדנו אינם יכולים להתשנות, ולכן כל ניסיון לשנותם סופו בטרגדיה המשאירה צלקות בקרב המעורבים. . פנייתו של המחבר לתפיסת עולם שאיננה זוכה לפופולריות בהלך הרוח המעברי בו אנו חיים הופכת את הספר ליצירה מרתקת אך מדכאת, המשאירה את הקורא עפוף בהרהורים.

קרלו שטרנגר, אני פרויקט מיתוג- אינדבידואליות ומשמעות בעידן הגלובלי,כינרת-זמורה ביתן, 2010


במבט לאחור קצת קשה לי להסביר מדוע בחרתי לפנות לאחר שירותי הצבאי ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה. האמת, עד לאוניברסיטה כמעט ולא קראתי ספרות פילוסופית וידיעותי בדבר המקצוע בו אני הולך להשקיע שלוש שנים מחיי היו בגדר כותרות. התקופה של תחילת הלימודים זכורה לי בעיקר כתקופה של הלם תרבותי, שמות מונחים ואינספור מושגים ושאלות שכלל לא עלו על דעתי סחררו את ראשי. חלק ניכר מהשיעורים ניתחו עלי כממטרים עזים המציפים את הקרקע ואינם נקלטים בה. למען האמת רק לקראת סוף לימודי התחלתי לחוש שעולם הדעת הפילוסופי אליו נחשפתי אכן מעצב את תפיסת עולמי. כיום שלוש שנים לאחר סיום התואר כאשר אני מביט לאחור אני נדהם לראות עד כמה תפיסת עולמי עוצבה והושפעה על ידי ההרצאות והספרים שקראתי במחלקה לפילוסופיה. לצערי במציאות חיי אין לי את הפנאי הנפשי לשוב ולהתעמק בדיונים פילוסופים המצריכים התנתקות מהכאן והעכשיו ופניה אל עבר מציאות קצת יותר אבסטרקטית.
ספרו של קרלו שטרנגר,"אני, פרוייקט מיתוג",הצליח לחבר בין חיי היום יומים לבין מצע תיאורתי עשיר שבדרך כלל נחשף לעיניה של קהילת חוקרים מצומצמת הנהנת לתבל את שיחותיה במושגים ההופכים את השיחה למבצר בלתי נגיש. הדיונים הבהירים שעורך שטרנגר בלב ליבה של התרבות המערבית, הופכים את ספרו למדריך תרבותי למציאות התרבותית-חברתית בה אנו חיים. זאת, תוך תנועה מתמדת בין תהליכי המאקרו (גלובליזציה, נפילת הגוש המזרחי, מהפכה טכנולוגית) המעצבים את החברה לבין תהליכי המיקרו הבוחנים את מציאות חייו של האדם הבודד.
במסגרת זו בוחן שטרנגר תופעות תרבותיות העומדות בסיס קיומו של המעמד הבינוני בעולם המערבי. לדוגמא, שבירתה של קבוצת ההתייחסות הגיאוגרפית והצבתו של האני אל מול קבוצות התייחסות בין לאומיות. לדידו, שבירה זו מעלה שורה של שאלות כגון ,"איך הוא עשה זאת בעוד שאני נשארתי מאחור?", "כל כך צעיר ואחרי אקזיט, אני כנראה לוזר" המקנות לאדם המערבי תחושה מתמדת של כישלון. מלבד הרצון המתמיד לפרוץ משגרת היום היום ולעשות זאת בגדול, שטרנגר מצביע על ממד נוסף המעצב את התרבות בה אנו חיים. ניסיון אין סופי לכמת את מכלול ההיבטים בחיינו. החל מיחסים וכלה בתלושי משכורת. עבורו, הרדיפה אחר מדדים כמותיים יוצרת השטחה של השיח הציבורי והתרבותי, המבכר פופולאריות על פני פני עומק ואיכות. דבר הבא לידי ביטוי באומנות, בפוליטיקה ובחיינו היום יומים. שני התהליכים המתוארים, מובילים את האדם המערבי לתחושת דכדוך וחוסר מסוגלות. על מנת לברוח מתחושה זו מתקיים ניסיון נואש ליצירתה של מציאות חיים חלופית שתפיח תקווה בתחושת הכישלון. מתוך כך ישנה נהירה אל עבר תורות ניו-איג'יות המציאות פתרונות קסם להשגת האושר. אולם הפער הקיים בינם לבין הקודים התרבותיים המנחים את העולם המערבי, איננה מאפשרת התמודדות עם המציאות אלא בריחה המהווה חלופה עבור מיעוט. אל מול הבריחה המאפיינת את תרבות הניו-איג' שטרנגר מציע התמודדות המשלבת עומק תיאורתי והתבוננות רגישה לנפש אדם.
לאורך הספר משלב שטרנגר בין מגוון רחב של תיאוריות לבין תובנות הלקוחות מניסיונו כמטפל פסיכואנליטיקאי. השילוב בין השתיים הופכת את הספר למפת התמצאות בסבך החיים בו נתון האדם המערבי. באמצעותה מתאפשר לקורא לצאת למסע אישי אל עבר היסודות האינטלקטואלים של התרבות המערבית, ההופכים מנכסי תרבות המונחים בקרן זווית למדריכים המסייעים לאדם להתמודד עם הדילמות הקיומיות אל מולם הוא ניצב. ייתכן שיהיו קוראים שיראו בכתיבתו של שטרנגר השטחה של השיח הפילוסופי, אולם עבורי כתיבתו של שטרנגר היוותה פתח למגוון רחב של תיאוריות ותובנות שבלעדיה כנראה היו ממשיכות להיות סמויות מן העין. הערות השוליים הרבות הפזורות לאורך הספר, מראות שהכותב איננו שרלטן אלא חוקר מעמיק המזמין את הקורא למסע מרתק בנבכי התרבות המערבית.
כבר זמן רב לא קראתי ספר שהעלה בפני שאלות קיומית בזו אחר זו וגירה את סקרנותי האינטלקטואלית במידה כה רבה. בסיום הקריאה חשתי שעלי לרוץ לספריית האוניברסיטה בהר הצופים ופשוט להתחיל ולהתעדכן. מומלץ בחום!

ביקורת על ספרו של קרלו שטרנגר-העצמי כפרוייקט עיצוב

מירי רוזובסקי, כל הדרך הביתה, עם עובד, 2001

אל יצירותיה של מירי רוזובסקי התוודעי לפני כשנה בספרה המצויין, "פעם בחיים" (כנרת, זמורה-ביתן, 2009) בו מתוארים חייהם של בני משפחה הניצבים אל מול חזרתו המפתיעה של האב שנטש לפני שנים רבות. שיבתו של האב מעוררת משנתם זכרונות ישנים המעצבים במידה רבה את ההווה. מלאכת המופת בה מתוארות הדמויות מקנה לכתיבתה של רוזובסקי אמינות ההופכת את ספרה ליצירה ספרותית מצויינות המשלבת עלילה סוחפת והתבוננות עמוקה על החיים המשפחתיים. הרושם העז שהותבע בי בעקבות הקריאה ב"בפעם בחיים", הוביל אותי לחפש יצירות נוספות פרי עטה של המחברת. ביום חמישי האחרון נפלה בידי ההזדמנות לרכוש את ספרה הראשון שראה אור בדפוס, "כל הדרך הביתה". בשונה משני ספריה האחרים ספרה מהווה אסופה של סיפורים קצרים ועל כן הוא שונה במהותו מרומנים בהם ניתנים לקורא מאות עמודים בהם הוא יכול לבנות מערכת יחסים ענפה עם הדמויות. הסיפורים הקצרים עובדים על עיקרון של התאהבות מיידית. או שהניצוץ בעיניים נדלק או שאתה מסיים את הסיפור במעין תחושה עמומה ולא ברורה המתקשה להסביר מה בדיוק עברת בדקות האחרונות. לשמחתי הרבה מרבית הסיפורים המרכיבים את הקובץ השאירו בי תחושה עוצמתית המעלה באחת את רמת האנדרנלין בדם.העלילות הקולחות המאפיינות את שמונת הסיפורים הנמצאים בקובץ הובילו לכך שסיימתי לקרוא את מאה שישים ושבעה העמודים בפחות מעשרים וארבע שעות.
כדרכה, מנסה רוזובסקי לקלף את שכבת הפלסטיק העוטפת לא פעם סיטואציות משפחתיות וזוגיות, המקנות לא פעם אשליה של יציבות וחמימות בעוד שלמעשה הן מסתירות מערכת רוחשת וגועשת של לבה רגשית המאיימת לפרוץ בכל רגע ולהחריב את סביבותיה. הקובץ נפתח בתיאור יום נישואיו של גיל. היום האמור להיות היום המאושר בחייו מעלה מעל לפני השטח זכרונות ילדות מודחקים ותהיות לגבי מהותו של הקשר. התמודדותו של גיל עם מימוש רצונותיו האישיים מחד והנורמות החברתיות מאידך יוצרות בסופו של דבר מציאות המאופיינת בקונפליקט. אולם, כדרכה, רוזובסקי איננה מיישבת בין הקונפליקטים, אלא הללו ממשיכים להתקיים אף בסוף הסיפור. דבר ההופך את הקריאה לתהליך בו מתמודד עם הקורא עם היצירה ונשאר להתחבט עימה אף שזו מגיעה לסיומה.
במחשבה לאחור, נראה לי שזהו הקו המאפיין את קובץ הסיפורים, הם נפתחים בתיאור של סיטואציות חיים שכביכול נראות שיגרתיות: יום חתונה, התאהבות בגיל הנעורים, פטירתו של בן זוג, היכרות בין בני זוג, שגרת חיים במשרד. אולם, הסיטואציות שנדמות במבט שגרתי כבאנליות מהוות אך כסות למערכות יחסים מורכבות אשר פעמים מתפרצות בקול שאון ופעמים ממשיכות לבעבע ללא יכולת להתפרץ מעל לפני השטח. הימנעותה של רוזובסקי מדרמות מאולצות או מסיומים דרמטיים מדי מקנים לסיפורים את אמינותם. הגיבורים מחליטים לא פעם שעל אף הקשיים או הפיתויים הטמונים בהתחלות חדשות לשמור על חזותם של חיי היום היום ה"נוחים" ולא לשבור את כללי המשחק החברתיים. רגישות זו לנפש האדם הכמהה מחד לשינוי ומאידך תרה אחר הסטטוס-קוו המנחם מהווה את סוד כתיבתה של מירי רוזובסקי. מומלץ!
נ.ב- בפעם הבאה שאכנס לחנות הספרים אחפש את ספרה השלישי, "אותה האהבה כמעט" (זמורה ביתן, 2005).

רון קורי, הכול משנה, ידיעות אחרונות, 2009


במרכז ספרו של רון קורי, "הכול משנה", ניצבת משפחה לא מתפקדת החיה בשולי החברה. האב, ג'וני, שויתר על קריירת בייסבול מצליחה לטובת שירות בויטנאם בה איבד חלק מידו הימנית. האם, המכורה לטיפה המרה, והבנים, רודני וג'וניור, הנצבים במרכזה של העלילה. הגיבור המרכזי הינו ג'וניור, ילד מחונן החוזה את סוף העולם. יכולותיו הבלתי רגילות פותחות בפניו נקודות מבט מגוונות על הסובבים אותו וכך אירועים שונים מקבלים באמצעותו פרשנויות בלתי שיגרתיות. יחד עם זאת, קצת מפתיע שילד מחונן שהמספר ממקם אותו כאחד מארבעת האנשים החכמים החיים על פני כדור הארץ, מפיק תובנות כל כך באנליות על המציאות.
לאורך העלילה חשתי לא פעם אבוד. הקפיצות הלא מוסברות בזמן במקום ונקודת המבט שבה מסופרת העלילה הופכים את הספר לאסופה של סיפוריים אשר אינם מתגבשים לכדי עלילה רציפה בה הדמויות מקבלות עומק. יחד עם זאת, הסיפורים האקראים היו מעניינים ומושכים. כמו כן, הודות לתרגום המצויין של דנה אלעזר הלוי, היה לי קשה להניח את הספר מהיד. אפשר לומר שספרו של קורי מהווה טיוטא מצויינת וניתן לשער שליטוש ועריכה נוספת היו יוכלים להפוך את החיבור לספר ראוי.
מלבד הכשלים הספרותיים הוטרדתי בעיקר מהנחת היסוד הפילוסופית העומדת בבסיס הספר הטוענת שלאינספור האירועים הקטנים המרכיבים את חיינו ישנה משמעות. לשם הבהרת הנקודה אצטט מדבריו של קורי:
"יש לך יסוד סביר לחשוב שדריכה על דבורה אינה גורם משמעותי כל כך במסלול חייו של אדם. אך טעות בידך. מפני שלולא דרכת על הדבורה ההיא, היא הייתה מוסיפה לחיות ומתחילה להאביק שדה מאחורי תחנת כיבוי האש הנטושה שבקצה הצפוני של העיר...והארי בויד, מיליונר קשיש, ...היה מתפעל כל כך מיופיים של פרחי הבר האלה, שמרכז עוני שתכנן להקים בקהילה במרחק ארבעים קילומטר דרומה היה מוקם במקום זאת באזור תחנת כיבוי האש הנטושה ההיא, ומשנה את חייהם של אלפי ילדים" (עמ' 361).
המסר העולה מהפסקה הוא שלכל אירוע המתרחש בחייך ישנה השפעה מכרעת על המציאות. תפיסה זו איננה מייחדת את יצירתו של קורי וניתן למצוא את ביטויה אף ביצירה הקולנועית הנעשת בארה"ב בשנים האחרונות. כדוגמת הסרטים: "אפקט הפרפר" ו"דלתות מסתובבות" המראים כיצד בחירות אקראיות וחסרות חשיבות לכאורה משנות את נתיב חיינו באופן מובהק. תפיסה זו שעונה על גירסה פופולארית של תורת הכאוס הגורסת שכל משק כנפיים של פרפר מחולל שינוי במציאות הסובבת. לפי תורה זו, אין כל הפרדה בין עיקר לטפל, בין חשוב ללא חשוב, וזאת משום שלכלל הפעולות הנעשות במציאות ישנה משמעות שווה. למעשה, גישה זו מרוקנת את מושג המשמעות מכל תוקף והופכת אותו למושג שאיננו מסייע בהגדרת והבהרת המציאות (משום שאם הכל הוא בעל משמעות אז לשום לשום דבר אין משמעות, משום שמושג המשמעות איננו קיים עוד) ומכאן למעשה המשמעות הופכת לחסרת משמעות. גישה זו המשטחת את השיח מאפיינת במידה רבה את התרבות הפוסט מודרנית בה אנו חיים, המנסה לטשטש את ההבדלים בין תחומים באמצעות הבניה של מסגרת שיח אחידה שבה כביכול כולם שווים ואין הפרדה ברורה בין טוב לרע ובין עיקר לתפל. הגישה השטחית שבמבט ראשוני כל כך קוסמת מהווה את הציר המכונן עליה נבנית עלילתו של הספר,"הכול משנה", המהווה למעשה קשקוש ניו-איג'י המסתתר תחת שפה קולחת ועלילה רציפה ומהירה הסוחפת את הקורא במשך מאות עמודים הנדמים לאכילה בלתי מרוסנת של סופגניות דוטנס, המשאירות בסוף האכילה טעם לוואי תפל של חומר משמר וכמות בלתי סבירה של סוכר מעובד.
שומר נפשו ירחק.

מייקל קונלי, סניגור במבחן, מודן, 2007.


הזעה מרובה, שמש קופחת ואוויר דחוס הם רק חלק ממאפיני הקיץ. מי לא נתקל בתחושת הכבדות העוטפת אותנו כבר בשעות הבוקר המוקדמות ומלווה אותנו לכל אורך היום. החמימות הבלתי נסבלת מובילה לכך שאנו חומקים בשקט ממשימות מורכבות, מחפשים פינה שקטה ומוצלת כמו לביאה בלב הסוואנה האפריקאית וממתינים בתחינה לבואה של הבריזה הגואלת. כל יציאה ממפתן הדלת נראת לפתע כמו קטע הלקוח מהסרט "משימה בלתי אפשרית". ככלל, נראה שהאווירה השולטת בחודשי הקיץ מסתכמת בתחינה נואשת: "תעשו טובה, פשוט תניחו לזמן לחלוף". את מקומם של הרומנים הכבדים המצריכים כושר זיכרון ורמת קשב גבוהה מחליפים בהדרגה ספרים שלא מאפשרים לך להתנמנם על הספה. כוונתי היא כמובן לספרי מתח (פשיעה, ריגול וכו') הגורמים לך לעקוב אחר העלילה בנשימה עצורה.
לסוגה זו משתייך ספרו המצויין של מייקל קונלי "סניגור במבחן" (מודן, 2007) במרכז הספר ניצב הארל, סניגור פלילי ממולח המוכן למכור את נשמתו לשטן כל עוד הוא משלם במועד. הפעם, יוצא הסניגור שבע הקרבות להגן על תוקף נשים המואשם בניסיון לאונס ורצח. התיק השגרתי מסתבך במהירות והקורא נסחף למערבולת של התרחשויות המצריכה את הארל להשתמש בכל התכסיסים המשפטיים העמודים לרשותו. מלבד התיאור הקצבי של האירועים המקנה תחושה של צפיה בסדרת מתח מהוקצעת (חוק וסדר), מצליח קונלי להעלות שאלות אתיות העומדות בסיס עבודתו של הסניגור הפלילי. האם חובתו של העו"ד להגן על כל אדם? מהם הגבולות בין צדק לבין משפט? האם ישנה חשיבות לאמת? ומהו בכלל מקומו של הצדק בעולם המונע על ידי כסף? שאלות אלו המהוות שאלות יסוד בפילוסופיה של המשפט, משולבות לאורך הספר ביד אומן, כך שהם שבות ועולות אולם הן אינן מסיטות את הקורא מהציר המרכזי עליו נעה העלילה.
את הספר קראתי בפחות מארבעה ימים, בהם הצטערתי על השעות בהם הנחתי אותו מהיד. נשארתי ער עד שעות מאוחרות וכל זאת על מנת לא להפסיק את העלילה במרוצתה. נראה שבמצב רוח המנומנם שמשרה הקיץ המזרח תיכוני, ספרות המתח מהווה זריקת אנדרנאלין הכרחית. יחד עם זאת אינני יודע אם "סנגור במבחן" הוא ספר המתאים לחופשה רומנטית, משום שככל הנראה לא תרצו להניח אותו מהיד, דבר העלול ליצור משברים זוגיים לא פשוטים. לאלו ממכם המעוניינים לרבוץ על שפת הבריכה או להתפרקדן על כסא נוח אל מול חופי הים והכנרת, הספר יכול להיות פרטנר אידיאלי.
בקיצור, "סניגור במבחן" מהווה משב רוח מרענן לימות הקיץ, מומלץ בחום.

אלישיב רייכנר, באמונתו-סיפורו של הרב יהודה עמיטל, ידיעות אחרונות 2008.

לפני כשבוע נלקח לישיבה של מעלה הרב יהודה עמיטל (קליין) מייסדה של ישיבת גוש עציון ומרבניה הבולטים של הציונות הדתית. במהלך השנים נקשר שמו בעיקר עם דעותיו היוניות החורגות במידה רבה מהנוף המוכר בציונות הדתית הנוטה להזדהות בשלושים השנים האחרונות עם מחנה הימין. הדימוי ה"שמאלני" שדבק בו העמיד בצל חיוור את מורשתו הרוחנית שנתפסה בציבור הדתי כהערות שוליים לעמדתו בדבר החזרת שטחים והכרה במדינה פלסטינאית. היום כאשר החזרת שטחים נראת כקונסנזוס ועיקר הויכוח ניסוב על גודל השטח שיוחזר, נראים הויכוחים סביב עמדותיו של הרב עמיטל כמעט כויכוחי סרק. יחד עם זאת דחיקתו לשוליה של הציונות הדתית נשארה בעינה. על כן ניסונו של אלישיב רייכנר להתחקות אחר דמותו והגותו של הרב עמיטל, נראתה בעיני כניסיון חשוב בחשיפת אישיותו והגותו אל מעבר לספרה הפוליטית המצומצמת (בה לא הצטיין במיוחד).
בספרו מנסה המחבר להתחקות אחר דמותו של הרב עמיטל תוך שהוא מסתייע במגוון רחב של מקורות: קטעי עיתונות, יומנים, ראיונות עם הרב עצמו ועם מגוון רחב של דמויות שליוו אותו לאורך הדרך. על אף ההשקעה הרבה בגיוס המרואיינים והמקורות דמותו של הרב נשארת כחידה בלתי מפוענחת. הקפיצה בין האירועים והזמנים השונים לא מאפשרת לקורא לגבש תמונה בהירה בדבר דמותו של עמיטל. מלבד זאת אין חלוקה בין סוגי המקורות השונים וכך תלמיד שישב בשולי בית המדרש מקבל מעמד שווה לשותף לדרך. בנוסף על אף שהמחבר מודה לרב על השעות הרבות שהקדיש לו בראיונות כמעט ואין בספר תובנות רטרוספקטיביות . היעדרותם של הקול האותנטי מחד והמבנה הסדור של ביוגרפיה מאידך הופכים את הספר במידה רבה לגירסה חיוורת של ספרות השבחים החרדית. המפארת את דמותו של הרב תוך הדחקתן של השאלות היכולות להאיר את הגיבור באור שלילי. לאורך כל החיבור הרגשתי שרייכנר נוגע בנקודות רגישות אך יחד עם זאת הוא איננו מפתחם, מתוך רצונו לשמור על תדמיתו של הרב כאיש שיחה המגשר בין קוטבי העם. אירוני כיצד דמות שיצאה כנגד הזרם והשמיעה את קולה גם במחיר של תשלום אישי כבד זכתה לביוגרפיה כה ממלכתית ושבלונית (שכל כך מאפיינת את הוצאת ידיעות אחרונות) המעמעת את ייחודה.
"באמונתו"יכול להיות מתנת בר-מצווה עבור משפחה דתית –לאומית המעוניינת להמשיך ולהתמוגג ממציאות חייה. הספר משלב בחובו את כל המרכיבים הדרושים לבנייתו הרוחנית של חתן הבר מצווה, אמונה בלתי מסוייגת, למדנות ואהבת ישראל. תוך השמעת ביקורות מרומזות שאינן מטלטלות את עולמו הרוחני של חתן השמחה. מי שחפץ בניתוח מעמיק של אישיותו או תורותיו של הרב עמיטל, לא ימצא בספרו של רייכנר את מבוקשו.
למרות אכזבתי לא הכל שחור, "באמונתו", שופע באנקדוטות מעניינות על ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות ששינו את פניה של הציונות הדתית מקום המדינה ועד ימנו אנו. מבת בריתה של תנועת העבודה לסמן ימני המוביל את ההתיישבות ביש"ע. כמו כן שזורים בספר אמירות ואירועים מרגשים . התרגשתי בעיקר מתהתיאורים בהם נחשפות תגובותיו של הרב לנוכח נפילת תלמידי הישיבה במלחמות ישראל. בתיאורים אלו נפתח לעיני הקורא צוהר לעולמו הפנימי של הרב, "הרב עמיטל כינס את בני השיעור שלי באחד הימים בדירה שלו באלון שבות. הוא דיבר על כך שהימים הנוראים תמיד קשים לו. הוא סיפר על יום הכיפורים שחווה בגטו, אולי גם על יום הכיפורים של מלחמת יום העצמאות, ואחר כך הוא דיבר על יום הכיפורים של השנה שעברה, שבו פרצה המלחמה. הוא התרגש ופרץ בבכי. אלו לא היו כמה דמעות, אלא בכי. היינו צעירים מאוד, המומים ומאוד נבוכים מהבכי שלו. הוא הרגיש במבוכה שלנו ואמר 'אתם הכותל המערבי שלי. כולם פונים אלי, אבל גם אני צריך לפנות למישהו'. קטעים אלו המדגישים את ייחודו נבלעו לצערי בינות לים המלל המתייפף המאפיין את הספר.
בקיצור, נראה שמסכת חייו והגותו המורכבת של הרב עמיטל עדיין ממתינים למחקר אמיץ שיוכל לבוחנם בעיניים ביקורתיות. הנמנע מאפולוגטיקה של תלמיד המנסה להשיב את רבו מן הגלות למרכז הבמה של הציונות הדתית.

דבורה רוברטסון, רשלנות, כתר 2010

כל מי שהזדמן לשמיעת הספדים, לביקורי שבעה או לקריאתם של ספרי זיכרון מכיר את היגיעה הנפשית ההולכת ומתעצמת עם שמיעתם של דברי הספד המקבלים לא פעם ממד קלישאתי, ההופך את הנפטר לחלק חסר זהות בין שלל הנפטרים. אישיותו שהתעצבה בעשורי חייו משתטחת לכותרות המשכיחות את אישיותו הייחודית: "הצדיק שהקדיש את חייו למען הכלל" ,"האם המסורה", "אהבתו הרבה לנכדיו". אין בליבי טרוניה על המספידים והכותבים, אכן קשה לתמצת מסכת חיים הנפרסת על פני אין ספור של אירועים לכמה פסקאות. הקושי בהתמודדות עם מוות וזיכרונו של המת הולך ומתעצם ככל שהנפטר צעיר יותר בשנים, תחושת ההחמצה וחוסר האונים של הסובבים אל מול המוחלטות של המוות יוצרת ריק מילולי שכמעט ולא ניתן למילוי. ספרה של דבורה רוברטסון, סופרת אוסטרלית בתחילת דרכה, "רשלנות" (כתר, 2010) נענה לאתגר זה.
במרכז ספרה של רוברטסון ניצבות חמש דמויות המתמודדות כל אחת בדרכה עם תחושת האובדן והריק שנשארה בעולמם לנוכח המפגש המפתיע עם המוות. פרל, ילדה מופנמת בת שמונה, החוזה במותו של אחיה. אמה, לילי, המנסה בדרכה שלה למצוא אפיקים לשמר את זכרונו של בנה המת. אדם לוגן, אומן, המנסה לשמר דרך האומנות את רגעי המוות החמקמקים. אנה, אישה בגיל העמידה, שאיבדה את ביתה במעשה רצח על רקע רומנטי. סוניה, אישה בשנות השישים לחיה, החיה בבדידות לאחר מותו הפתאומי של בעלה שהיווה את נקודת המשען המרכזית בחייה.
באמצעות הדמויות השונות מאירה רוברסטון אופנים שונים להתמודדות עם האובדן, תוך שהיא איננה פוסחת על הפער המתקיים בין הרצון שלנו לזכור לבין היכולת האמיתית להמשיך ולקיים את המת במסגרת חיינו היום יומים.
"אנה ניסתה מאד להפוך את שיח הוורדים למקום מיוחד. בכל בוקר היא מזגה קפה לספל האהוב עליה ולקחה אותו על תחתית דרך המרפסת וירדה במדרגות אל החצר האחורית. ליאו קנה ספסל אבן והציב אותו ליד שיח הוורדים. אנה הייתה מתיישבת ולוגמת את הקפה ומחכה בסבלנות למצוא שם את טניה. הספל היה מתרוקן...ספסל האבן הכאיב לגבה...אנה רצתה מאוד שלא כך יהיה, אבל היא דיברה אל עצמה" (עמ' 88).
החיפוש אחר נקודה פיזית המנכיחה את המת המאיים להשתכח, מובילה את הגיבורים ליצור אופני זיכרון אלטרנטיבים הבאים לידי ביטוי באנדרטאות רשמיות, ביצירות אומנות ובמעשים קטנים המזכירים את האדם שעד לאחרונה היה נוכח בחייהם של הגיבורים. עוצמתו של הספר איננה מצויה בהתחקות אחר אופני ההנצחה השונים, אלא באופן התמודדותן של הדמויות עם תחושת האובדן. הרגישות המאפיינת את כתיבתה של רוברטסון, מצליחה לקחת את הקורא אל שבילים נסתרים של רגשות שאינן נראים מהאוטוסרדה של השכול.
הספר "רשלנות",רלוונטי עוד יותר במדינה כמו ישראל בה מונומנטים של שכול וזיכרון מעטרים כל גבעה רעננה. השכול הציבורי הנגלה לעניינו שוב ושוב משכיח לא פעם את כאבם הפנימי של המשפחות, אשר איננו סדור במבנים לשוניים וארכיטקטונים המבנים שכול מהוגן שנוח לעיכול. אלא שבמציאות השכול מגיח, ומפלח כמו התקף אולקוס שאתה יודע על קיומו אולם בכל פעם הוא מפתיע אותך מחדש.
ספר נוגע ללב ומומלץ בחום, אני מחכה בצפיה לספר הבא של דבורה רוברטסון.