חפש בבלוג זה

יעל הדיה, עדן, עם עובד 2005




עד כמה אנו מכירים את שכנינו? את בני משפחתו , את בני זוגנו? את אותם אנשים בהם אנו פוגשים יום אחר יום, במטבח, בחדר המדרגות ובחדר השינה שלנו רגע לפני שאנו עוצמים את עינינו ופורשים לעולם החלומות. הנטיה הטבעית, הכמעט נאיבית, מניחה שאנו מכירים אותם בצורה טובה שיכולה להקנות לנו אמון בסיסי לקיומם של חיים נורמטיבים. יעל הדיה בספרה, עדן (עם עובד, 2005), מוכיחה שעל פי רוב אנו מכירים אך ורק את המעטפת, בעוד שפנימיותם של הסובבים אותנו ואף של עצמנו נשארת נסתרת כצופן בלתי חדיר. אולם כאשר שורות הצופן מתפרשות, אנו מגלים תמונה שאולי היה עדיף אילו כלל לא היתה נחשפת. בספרה הדיה לוקחת את הקורא להתוודע לשורות הקוד של תושבי יישוב חקלאי קטן במרכז הארץ בשם עדן שעם התנופה הכלכלית של שנות התשעים שינה את פניו והופך לפרבר יאפי מרוצף במסעדות שף, טבע מהונדס, רכבי שטח, ערבי ברבקיו בחצר ונהנתנות מחויכת בעלת טון צדקני המסתירה מציאות אנושית מורכבת.

הסיפור מסופר דרך עיניהן של מספר דמויות מרכזיות: רוני, מתבגרת בת שש עשרה הצמאה לחום ואהבה. אלי ודפנה נחמיאס, זוג יאפי הכמהה לילד. ראובן עובד המועצה הטרחן התר אחר ריגושים. אלונה, עורכת ספרותית המנסה לקיים שגרת חיים בין ילדיה הקטנים, העבודה, בת מתבגרת ועולמה הפנימי הסוער. שלל הדמויות המתגוררות בישוב המנומנם בו אנשים מנהלים את שגרת יומם הנורמטיבית, חושפות אט אט את המציאות האנושית במלוא מערומיה. השגרה הבורגנית הנעה על הרצף של בית-עבודה-בית-עבודה מתגלה בהדרגה כתפאורה לסערות נפש, לניצול, ללבטים ומעל הכל לריקבון חברתי המשאיר בפה תחושה של צרבת אימתנית המאיימת על הקורא בהתקפי מחנק הרי גורל. על אף תחושת המחנק המשכתי לקרוא בשקיקה את שש מאות שבעים ארבעה העמודים (!) הכרוכים בספרה של הדיה. השתעלתי, כיחכתי בגרון שטפתי פנים ועיניים שנצצו מאימה והמשכתי הלאה.

הקריאה ב"עדן" דמתה לגירוד של פצע או נגיעה בשן כואבת, אתה יודע בוודאות שעצם המגע יסב לך כאב בלתי נסבל אולם למרות זאת אתה ממשיך לגעת שוב ושוב בעצב החשוף , מתמסטל מגלי הכאב המציפים את מוחך. לכל אורכה של הקריאה עטפה אותי תחושה של גועל ורחמים, מחד צביעות וציניות הגורמים לך לחוש ייאוש מבני האדם הסובבים אותך ומאידך רוך מלטף של שותפות גורל אנושית ושל ידיעה שעל אף הקשיים ישנה פינה אנושית חמה שעדיין מאירה את המציאות. השילוב בין הגועל והחמלה הופכים את "עדן" לספר סוחף ומרתק שלא יכולתי להניח מיידי.

האופן בו מתוארות הדמויות, הפך את הגיבורים לחלק בלתי נפרד מנוף החיים שלי. בתקופה בה קראתי את הספר הלכתי ברחוב וחיפשתי את רוני המעשנת בכעס כשתיק בית ספר זרוק ברישול על כתפיה, ראיתי את אלי עורך הדין הנוהג ברכב שטח מפואר בכבישי מרכז העיר. הדמויות הספרותיות הפכו לחלק מחיי, הדילמות המוסריות עימן הן התמודדו הלכו איתי לישון וקמו עימי בבוקר, אני לא מכיר הרבה יצירות ספרותיות שהצליחו להיכנס לחיי בכזו הצלחה, ואין ספק שעל כך מגיע להדיה קרדיט לא מבוטל.

לסיכום, על אף המאמץ הנפשי ושעות הקריאה הארוכות, אני ממליץ בחום להקדיש את הזמן, ליצירתה החשובה של יעל הדיה ,עדן. גם בספר זה היא מצליחה לחדור מבעד למעטה הבורגנות המהוגנת ולחשוף את הרקמות הפנימיות של המציאות הישראלית.

מייקל קונלי, הדחליל,מודן 2011


 
מה לא עברתי לאחרונה: נסיעה לחו"ל, שירות מילואים מפרך שכבר ממש לא מתאים לגילי המתקדם, נופש באילת ועבודה חדשה. בקיצור עומס בילתי שיגרתי שאינו משאיר רגע של נחת, בכל פעם שהתיישבתי מול המחשב לכתוב כמה מילים אישיות העיניים החלו להעצם, בתחילה במיצמוצים ארוכים ולאחר כמה דקות הראש נזרק לו לאחור, כמו ראשו של זקן במחלקה סיעודית המחכה בחוסר נוחות משווע לאחר שישיב את גופו הרופס למקומו. בקיצור לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא בצורה סדירה וכל שכן לכתוב. עם בואו של סוף השבוע המיוחל החלטתי לאזור כוחות ופשוט לכתוב על ספרו האחרון של מייקל קונלי, הדחליל (מודן, 2011)  שתורגם השנה לעברית על ידי דורון דנסקי.

במרכזה של העלילה ניצב עיתונאי הנמצא בשלהי קריירת עיתונאות מזהירה, שמסתיימת לה בקול ענות חלושה עם קריסתה של העיתונות הכתובה בארה"ב. גל הקיצוצים האימתני שמאחוריו עומדים מיליוני עובדים מקבל אצל קונלי שם , פנים ובעיקר רגשות. הקורא שתיכנן לקרוא ספר מתח קיצבי ניצב תוך מספר קצר של עמודים מול הדורסנות של הקפיטליזים האמריקאי. העובד המסור שתרם את מיטב שנותיו לעיתון מקבל אחר כבוד מכתב פיטורים  שמודיע לו באדיבות שהעיתון סיים להשתמש בו כחומר גלם ועליו לפנות את מקומו לטובת כתבת צעירה שעלות העסקתה זולה יותר. קריירה של שנים הכנסת חיש מהר לשני ארגזי קרטון, והעובד המסור מוצא את עצמו מאחורי דלת הזכוכית כשאיש הביטחון (עובד קבלן חסר זכויות) סוגר את הדלת מאחוריו ומשאיר אותו באומללותו. הרגישות החברתית שמפגין קונלי, תוך חשיפתו של הקורא למציאות החיים האמריקאית בעיתות משבר שבתה את ליבי כבר בעמודים הרגילים. אל דאגה קונלי לא נהייה שלי יחימוביץ' של הספרות האמריקאית, עד מהרה הקורא מוצא את עצמו בלב ליבה של חקירת רצח מסועפת, שעד מהרה מתגלה כשרשרת של רציחות הפזורות לכל אורכה של ארה"ב.

כיאה לספרות מתח העיתונאי החוקר ועמיתתו מה-FBI נקלעים עד מהרה לסערת התרחשויות הסוחפת את הקורא. בשונה מספריו הקודמים בספר זה קונלי פותח זווית ספרותית חדשה המציגה גם את נקודת מבטו של הרוצח. אני באופן אישי לא אהבתי את המהלך הספרותי, משום שהוא פוגע במתח וחושף בפני הקורא כבר בשלבים ראשונים של הסיפור מיהו הרוצח ומהם מניעיו. בכך נפגמת לדעתי חווית הגילוי ההולכת ומתעצמת ככל שמתקדמת הקריאה. דבר נוסף שהפריע לי בספר הן התפניות ההוליוודיות שלא מאפיינות את כתיבתו של קונלי, פעם אחר פעם הרגשתי שהסופר בוחר בקיצורי דרך עלילתיים המזכירים הפקות מקור זולות בערוצים המסתתרים אי שם בממיר.

לסיכום, בסך הכל יחסית לכתיבתו של קונלי, הדחליל, הוא ספר מאכזב שפוגם בקריירת הכתיבה המפוארת שלו. בכך הוא מצטרף לסופרי מתח נוספים שאיכזבו השנה כדוגמת הסופר הנורבגי המוכשר יו נסבו, שספרו האחרון שתורגם לעברית, נמסיס (בבל, 2011) הסוקר את עלילותיו של חוקר המשטרה האלכוהליסט הולה, הינו ספר מאכזב שכלל לא הצלחתי להגיע עד לקו הגמר שלו.  כך שבראיה רחבה, ספרו הבינוני של קונלי יכול עדיין לשבת בנחת על מדף הספרים, ללא חששות מקונטיינר המחזור הממתין לו בפינת הרחובות הרצל ופבשטיין.

מייקל קונלי, הדחליל,מודן-2011, תירגם דורון דנסקי, 328 עמ'


מייקל קונלי, המפענחים, מודן 2009



למרות מצבה העגום של הטלוויזה המסחרית הכמיהה לבידור איכותי, לסיפור מטלטל שיסחוף אותך מטרדות היום יום, מהכאן והעכשיו נשארה בעינה. במבט מובס אני מביט במרקע ולוחש לעצמי איפה CSI, NYPD, הסמויה וכמובן הוותיקה שלא נס ליחה סדרת המופת, חוק וסדר הבלתי נשכחת. אני לא טיפוס נוסטלגי והשקיעה בעבר מעבירה בי תחושה קשה של עייפות ולאות, למזלי הרב את החלל שהשאירו הסדרות הנשכחות הצליחו למלא ספריו המצויינים של מחבר המותחנים האמריקאי, מייקל קונלי.  

בספרו, המפענחים (מודן, 2009) משיב קונלי ללב הסערה את גיבורו, חוקר המשטרה הארי בוש, השב למשטרה לאחר שנתיים של פרישה למחלקת התיקים הבלתי מפוענחים של משטרת לוס אנג'לס, מבין אלפי התיקים הבלתי מפוענחים הגודשים את מדפי המחלקה העומדים להתפקע, מקבל הארי לטפל בתיק רצח של נערה מרקע מעורב ( אבא אפרו אמריקאי ואמא לבנה) שנרצחה אי שם בשנות השמונים. תיק הרצח שנפתח מחדש בעקבות דגימת דנ"א הנמצאת בזירת הרצח ומופקת באמצעות טכנולוגיה חדשנית, פותחת פצעים ישנים ויוצרת מערבולות של יצרים ודם. מלבד העלילה הקצבית והטוויסטים העלילתיים המהווים את לחם חוקו של כל  מותחן משטרתי, מצליח  קונלי להעלות סוגיות חברתיות וערכיות, כודגמת: יחסים בין עדתיים בארה"ב, מקומה של התקשורת בייצורן של החדשות ולא רק בדיווח עליהן ויחסי כוחות בקרב אירגוני שמירת החוק. יכולתו המרשימה של קונלי להעלות נושאים "כבדים" בינות לעמודי המתח הקצביים הופכים את הקריאה בספר לחוויה מסעירה עם הבזקים חברתיים.

ההנאה בקריאתו של הספר נפגמה מידי כמה עמודים בשל תרגומו הלא מהודק של רוני בק, שתרגם  לעברית  ביטויים אמריקאיים ככתבם וכלשונם,  כך נתקלתי בביטוי הלא מתקבל על הדעת "שמור על הגב שלך הרי" כאשר הכוונה היא כמובן ל"שמור על עצמך, הרי". כוחו של מתרגם בשר ודם בשונה מתוכנת התרגום של גוגל הוא להבין את ההקשר ולהתאים את הטקסט המקורי לשפה אליה הוא מתרגם, טעויות מעין אלו הן מיותרות לחלוטין וחבל שהן מופיעות בספרים היוצאים לאור על ידי הוצאת ספרים גדולה ומכובדת כהוצאת מודן.

לסיכום, את "המפענחים" קראתי במהלך נסיעותי בתחבורה הציבורית המזדחלת של ירושלים, בשעות לילה מאוחרות לאחר שהבית התכסה בדממה ובבקרי שבת וחג. בקיצור, בכל הזדמנות בה התגלו לפני מספר דקות פנויות, אלו היו דקות יקרות מפז בהם נשאבתי לעלילה בלשית מהמעלה הראשונה. כך שאם נמאס לכם מחיוכו המטריד של ארז טל, מהמהומיו של יאיר לפיד ומקולו המנומנם של דוד ויצטום אתם מוזמנים בחום לסור לחנות הספרים הקרובה לביתכם ולרכוש לעצמכם  שעות של הנאה עם אחד מממבחר המותחנים המצויינים שיצאו תחת ידיו המקצועיות של  מייקל קונלי.  

המפענחים- The closers , תרגום- רוני בק, 339 עמודים.

יעל הדיה, יום רביעי בערב, עם עובד 2011



אין זה סוד שתהליך ההורות כרוך, בצד השמחה וההתרגשות,  באינספור חששות ופחדים. האחריות המוטלת על כתפי ההורים החל מרגע ההפריה הולכת וגדלה ככל שנוקפים הימים. בתחילה, המיקוד מושם על תחומים של דאגה פיזית: שינה, אוכל וחימום נאות אך עד מהרה נוסף נדבך לא פחות חשוב, האחריות על חוסנו הנפשי של הרך הנולד. האם  להלביש בצבעים גבריים (שחור, כחול) או אולי  לפרוץ את המסגרות המקובלות ולתת לעצמך חירות אומנותית? לאיזה תכנים לחשוף את הפעוט, והאם הטלוויזה הדולקת תגרום לכך שהוא יסבול מהפרעות קשב וריכוז, יכשל בלימודיו ויפנה לכיתה מקדמת שתצייד אותו בתעודה מקצועית שתסלול את חייו לעולמים.....וואי, איזה פחד!.....הצורך שלי בשקט רגעי, בכמה דקות של מנוחה, סלל את דרכו של  הילד להיות ניצב בשוליה של החברה.

המחשבות רודפות אותי: ללא רחם: אני מתיישב כבד נשימה מגודל האחריות, את רקותיי מפלחת הידיעה הבלתי ניתנת לערעור שהילד שלי, מחמל נפשי, שמעיר אותי בלילות ללא אבחנה ילחש לי בזעם בעוד פחות מעשור, "אבא אני שונא אותך, לא עשית כלום בשבילי". כלום? אני אשאל מבועת, כלום!!!! חצוף קטן, מי החליף לך חיתולים?! מי ניקה אחרי שהקאת על השטיח החדש?? מי?? תענה!!!! הוא מצידו  יפתור אותי במבט מזלזל, "זו כנראה הדמנציה אבא אתה מאבד את זה....אפשר 100 ש"ח אני יוצא עם חברים, אולי פשוט תירגע, תעבוד פחות", הוא  אומר לי בנונשלנטיות ומפנה אלי את הגב בעודו יוצא מצחקק עם חבריו לבילוי בו הם ישתו את עצמם לדעת.  אני מקיץ בבהלה, שטוף זיעה מנסה לשב להחזיר את נשימתי לאיתנה. אני מאמין שחלומות מעין אלו טורדים לא מעט הורים צעירים וזו המציאות היום יומית של עוד הורים רבים שנאלצים להתמודד עם ילדיהם המאשימים אותם בכל תחלואיהם.

יעל הדיה בספרה האחרון, רביעי בערב (עם עובד, 2011) נוגעת בנימים חשופים  אלו ולא מרפה לכל אורך ארבע מאות העמודים המאכלסים את ספרה האחרון. אין ספק שתחושת הכאב והאימה  שנפתחת בתחילת הספר תמשיך לעטוף אתכם לכל אורכו של הרומן החותך בבשר החי ללא רחמים.

במרכז הספר ניצבים ארבע זוגות הפונים לטיפול קבוצתי המטפל במפגש הלא פשוט שבין הורים לילדיהם. זוג נוברישים מראשון לציון המתמודדים עם התבגרותה המינית של ילדתם הצעירה ובבעיות האכילה של ילדתם הבוגרת. זוג לא מתפקד שעדיין לא סיים להתבגר ובנם הסובל מהפרעות התנהגות קשות, אישה הסובלת מעודף משקל ומתקשה ליצור קשר עם ילדה. ועוד כהנה וכהנה אומללים המתכנסים בחדר הטיפולים ומחפשים מזור לנשמותיהם המיוסרות. עמוד אחר עמוד נחשף הקורא לטרגדיות שהיו מנת חלקם של הגיבורים בילדותם. בפסמיזם בוטה מראה הדיה שהגיבורים לא מצליחים לברוח מהתבניות ששירטטו להם הוריהם בילדותם שלהם. תיאוריה של הדיה השרו עלי תחושה קשה שאני קורא טרגדיה יוונית  בה הגיבורים שבויים בתוך תבניות מובנות ולכן על אף ניסיונותיהם החוזרים ונשנים  אין ביכולתם לצאת מנופי ילדותם שלהם, השבים ועולים ללא הרף ולמעשה מחשקים אותם בכל פעולותיהם, מה שמוביל פעם אחר פעם לתסכול וייאוש.

לאורך הדפים עטפה אותי אווירה של אימה מכשפת, הזדעזתי והמשכתי לקרוא  וחוזר חלילה. חיכיתי בהתרגשות לעמוד הבא מתוך רצון לחשוף עוד ועוד שכבות בנשמותיהם המיוסרות של המטופלים, זו הייתה חוויה של התמכרות בלתי רגילה לדחף של מציצנות לנפשו של הזולת.  במלאכת מחשבת המהווה מופת ספרותי מצליחה הדיה לעמת את הקורא שוב ושוב עם גיבורי הסיפור. הדמויות נבנות לאורכו של הסיפור בצורה כה מורכבת עד שהסטריוטיפים הישנים של הצלחה, חד הוריות והומוסקסואליות מאבדות מתוקפן ונראות כלא רלוונטיות ואת מקומן תופסת נקודת מבט מורכבת אשר מחד מביטה למציאות בלבן שבעיניים ומאידך מעניקה לה חמלה הנובעת מההכרה  שבשבריריות של המציאות האנושית ובפער הקיים בין הדימוי החיצוני שלנו לבין חיינו האמיתיים.

לסיכום, רביעי בערב, מתאפיין בשפה בוטה הקשה לפעמים לקריאה, אולם יש בו מעל הכל ביטוי ליכולת לשמוע את התנודות התת קרקעיות של החברה הישראלית ולתאר אותן כססמוגרף רגיש במיוחד. התוצאה היא רומן מטלטל הפורט על הפחדים הקמאיים שלנו, יחסנו עם הורינו ועם ילדנו. מומלץ בחום, למעט לזוגות הנמצאים בצומת הדרכים בה הם צריכים להחליט האם פניהם להרחבת המשפחה.



ניסים משעל, הותר לפרסום, ידיעות אחרונות, 2011


ישראל היא מדינה שהוויתה ספוגה בפוליטיקה: מבזקים בכל חצי שעה, מהדורות חדשות הנפתחות בקולות סימפוניה נרגשת, פוליטיקאים שלא חדלים מלברבר מעל גלי האתר, עיתונות חוקרת ומוספים מייגעים בהם מתערטלים נבחרי הציבור בעצת יועצי תדמית שנונים וכמובן אירועים מאירועים שונים בהם מנופפים אלינו מעל במות ומלעיטים אותנו בקלישאות שעוברות ליד האוזניים וממשיכות הלאה. למרות זאת, כאשר ברדיו משמיעים את תרועת החדשות, אנו עוצרים את הנשימה ומחכים למוצא  פיו של הקריין בתקווה שאולי תבוא סוף סוף בשורה חדשה ורעננה שתסדוק את היום יום המוכר. יועצי התדמית למינהם שהלכו וחדרו לחיינו בעשרים השנים האחרונות שיכללו את הקלישאות לדרגה של אומנות, אט אט הפכו "מנהיגנו" לשיעתוקים של דמות המנהיג שנהגתה במוחם של פסיכולוגים מאחזי עיניים, שיצרו עבורנו את הדמות עליה אנו חולמים. דמות בוטחת, נחושה, המצוידת בחיוך אבהי ומחבק המטייח את המציאות הדורסנית בה אנו חיים. כך הפך שרון מגנרל קר רוח שקצר במקלעיו לא אחד ולא שניים לסבא רחום המלטף גדיים. ביבי נתניהו שכמעט והתבולל בימי שנותיו בארה"ב לנאמנם של הדתיים הלאומיים ושמעון פרס החתרן הבלתי נלאה לדמות רודפת שלום המשרה סביבה נועם ופייסנות.

הצופה הביקורתי מרגיש פעם אחר פעם כיצד משדרי הטלוויזיה וכתבות הרדיו מלעיטים עליו דימויים שכל קשר בינם לבין המציאות מיקרי בהחלט, ולכן גם בתקופה בה אנו נהנים משלל ערוצים ועיתונים קיים קושי של ממש לקבל מידע מהימן ומאוזן, שלא נרקח בחדרים ממוזגים של תדמיתנים כאלו ואחרים השותלים במהדורות השונות את מסריהם / כזביהם. בתקופה בה העיתונות הולכת ונעשית מגוייסת יותר ויותר (ראו לדוגמא את המוסף הכלכלי של עיתון מעריב שהפך לאחרונה לשופרו של נוחי דנקנר) קשה למצוא עיתונות בועטת הרוצה לחשוף בפני האזרחים את המציאות הסובבת (עד כמה שניתן), אולם מידי פעם מגיחים לחיינו עיתונאים כמו מיקי רוזנטל, עודד שחר וניסים משעל המראים לנו שעיתונאות חצר איננה מהווה גזרת גורל שאין לחמוק ממנה.

ספרו של ניסים משעל, "הותר לפרסום",  מתחקה אחר שלושים שנות קריירה עיתונאית בה פגש משעל את מנהיגנו  בעלייתם ובשקיעתם, באינספור אירועים, ארוחות שלא לציטוט ותדרוכים טלפונים. השנים חיספסו את משעל שהפך בהדרגה לאחד מהעיתונאים הנחושים המזרים את  איימתם אפילו על שועלי קרבות ותיקים כפואד בן אליעזר ואריה דרעי. בספרו מתוארים הפוליטיקאים המוכרים מזוויות שפחות זוכות לסיקור. ברגעים אינטימים שלפני התוכנית, במזנון הכנסת וברגעי המשבר בהם זחיחותם מפנה את מקומה למבוכה המשתלטת עם בואה של הנפילה הבלתי נמנעת בחיי פוליטיקאי.  

כמו בתוכניות הטלוויזיה אותן הנחה לאורך השנים (מוקד, משעל חם, פגוש את העיתונות) כך גם  ספרו מתאפיין בחדות ובישירות שפעמים רבות גובלת בגסות ובקוצר רוח. התעמרותו  של משעל במרואייניו  יצרה בי תחושה של אי נוחות. לא פעם עמידתו אל מול המרואיינים הובילה את דמיוני אל  הקוליסאום הרומי, בו הקהל צמא הדם זועק ומבקש לראות את דם הנצים מותז על דפנות הרחבה. רוח זו שאפיינה את תוכניותיו אך הולכת ומתחדדת כאשר אנו צופים  ביאיר לפיד וחבורתו המחוייכת המתארת את הזירה הפוליטית כמתקן נדנדות מנומנם בלונה פארק חרדי בפאתי אלעד.

ספרו של משעל מרובה אנקדוטות מעניינות ומאירות עיניים על הפוליטיקה הישראלית. הקריאה בו מזכירה מפעלים ספרותיים אחרים עליהם חתום משעל (כמו "ואלו שנות" ).  הייתי אומר שמדובר באלבום יפה, אך חסר עומק. לאורך שלוש מאות העמודים לא מצאתי  ניתוחים מעמיקים אשר כה מצופים מעיתונאי בכיר כמשעל, כמו כן על אף השם המתיימר "הותר לפרסום" אין בספר שום ידיעה  של ממש שניתן להגדירה כסקופ עיתונאי שלא נידון זה מכבר מעל לכל במה אפשרית. ככלל, כל הקטעים המופיעים בספר  שודרו לאורך השנים בתוכניותיו הפופולאריות  של משעל ולכן יש לראות בשם "הותר לפרסום" גימיק מכירות הגובל בהטעיית הציבור.

נקודת האור המרכזית בספר, "הותר לפרסום", מצויה בהצצה הנדירה המאפשר משעל  לעולמו של עיתונאי בכיר. הקורא שאיננו מורגל בעולם התקשורת נחשף לאורך הספר למהלכים העיתונאיים העומדים מאחורי השידור, לטריקים הקטנים ההופכים את משעל לאחד מהעיתונאים המובילים בישראל. משעל חושף את קשריו עם אנשי המנהלה, יחסי הקח-תן עם הפוליטיקאים הבכירים, אופן הכנת הראיון, העמידה בלחצים, התחקירים ועוד כהנה וכהנה. דווקא פרטים אלו הנקראים בין השורות ונדחקים לקרן זווית מהווים  לדעתי את גולת הכותרת של הספר.

לסיכום, ספרו של משעל מצליח לחשוף בפני הקורא פן נוסף בתדמית המהונדסת של מנהיגי ישראל. חובבי הפוליטיקה והאקטואליה  יראו בו בעיקר  אלבום זיכרון, המעלה נשכחות מתהומות הפוליטיקה הישראלית. אולם  לאלו שהפוליטיקה איננה מהווה את לחם חוקם הספר יוכל לשמש כמפה ראשונית הפותחת פתח לעולם מסקרן הקובע במידה רבה את גורלנו.

מוריאל ברברי, אלגנטיות של קיפוד, כתר, 2006



כשפניתי ללימודים אקדמיים באוניברסיטת בן גוריון לאחר שירותי הצבאי, לא ממש ידעתי מה עומד מאחורי המילה "פילוסופיה". זו הייתה מילה די עמומה שהעלתה בתודעתי סטודנטים ממושקפים עם הבעה חולמנית הרוכנים על ספרים מאובקים. עם הגעתי לאוניברסיטה הדימוי העממי פינה את מקומו להתלהבות. בזה אחר זה נפתחו בפני שערים של ידע, שאלות שכלל לא העליתי בדעתי החלו לטרוד את מנוחתי ומשב רוח הנושא עימו תחושה של התעלות בידר את החמסין הבאר-שבעי. אחד מהקורסים הבלתי נשכחים שלקחתי היה מבוא לאסתטיקה שהועבר על ידי ד"ר עידו גייגר. בתחילה נרשמתי לקורס מטעמי נוחות, בלאוו הכי היו לי קורסים באותו יום והעדפתי לנצל את עצם שהותי באוניברסיטה. עד מהרה נוכחתי שהסוגיות שהועלו בקורס נוגעות לעצם הוויתי: מהי תפקידה של האמנות? מי מגדיר מהי יצירה אמנותית בעלת ערך?  האם לאמנות יש תפקיד בזירה הפוליטית?  האם היופי הוא ערך מוחלט או סובייקטיבי? כתביהם של הוגים  מוכרים כמו אפלטון, שילר וקאנט קיבלו קריאות חדשות ומרתקות, שהשפיעו עלי עמוקות. בינתיים חלפו כבר חמש שנים והעיסוק בפילוסופיה מדופלמת נדחק לקרן זווית, מידי פעם אני מוצא את עצמי שקוע בהרהורים בשאלות בהם דנו בקורס, אולם אלו רגעים בודדים וקצרי מועד.

ספרה של מוריאל ברברי, אלגנטיות של קיפוד (כתר, 2006) החזיר אותי לכיתתו של גייגר ולעיסוק בתפקידה של האומנות. במרכזו של החיבור עומדות שלוש דמויות: מישל (רנה)- שוערת בשנות החמישים לחייה המסתירה את עולמה הפנימי מפני באי הבית עליו היא מופקדת. פאלומה, נערה חולמנית בעלת נטיות אובדניות המצליחה במבטה המצמית לחשוף את דו הפרצופיות המאפיינת את המעמד הבורגני במערב אירופה. קאקורו- מיליונר יפאני שעובר לגור בבניין הפריזאי ופותח בפני רנה ופאלומה צוהר לתרבות היפאנית. כל אחת משלושת הדמויות מייצגת  בדרכה הייחודית  אאוט-סיידריות  מהסדר החברתי הקבוע. שלושתן קוראות תיגר על הקיטלוגים החברתיים, על התפקידים הנגזרים על כל אחד ואחת מתוקף ההיררכיה המעמדית הנשענת על כסף ויוקרה. מחיקתן של ההגדרות המובנות, הבאות להסביר את העולם בפשטנות של שחור ולבן, עניים ועשירים, תרבותי ושאינו תרבותי פותחת את עיני הקורא ומציגה לפניו מציאות אלטרנטיבית הנסתרת בדרך כלל מן העין. לאורך הספר מתגלה שהגינונים המעודנים נמצאים דווקא בקרב עובדי המנהלה החיים בתחתית הסולם החברתי בעוד שמתחת למהוגנותם של העשירים מסתתרת ריקנות תרבותית וערכית. הערבוביה עליה שוקדת ברברי מראה לקורא שוב ושוב שההגדרות המוכרות הבאות לקטלג את ההוויה למסגרות קשיחות, למעשה מסמאות את עיניו ומובילות אותנו להכרה מעוותת של ההוויה האנושית שאיננה נכנעת להגדרות קשיחות ומסרסות.

שוערת הבנין, המהווה עבור דיירי הבית לא יותר מאינסטרומנט דקורטיבי או לכל היותר ככלי למילוי צרכים מיידים מתגלה לאורכו של הסיפור כאישה בעלת שיעור קומה, המתחבטת שוב ושוב בתפקידה של האמנות במציאות החיים האנושית. בשפה בהירה וקולחת הרוויה באנקדוטות משעשעות מצליחה ברברי לשים בפי גיבוריה פילוסופיה סדורה המאירה באור מעניין את תפקידה של האמנות בהוויה היום יומית. עבור ברברי האמנות הטובה על שלל סוגיה (ציור, מוזיקה, ספרות, שירה) היא השתקפות של ממד נצחי בחיי היום יום, "אלה החיים, הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי, שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן. כאילו הצלילים של המוזיקה יוצרים מין סוגרים בזמן, הפוגה, מקום אחר שהוא בכל זאת כאן, 'תמיד' שהוא בתוך ה'לעולם לא'" (עמ' 321). במילים כה פשוטות מצליחה ברבי שמלבד עיסוקיה הספרותיים היא גם מרצה לפילוסופיה, להעביר לקורא את תפיסת הגאון הקאנטיאנית, הגאון החורג מעבר לקונקרטי ונוגע ביצירתו בממד נצחי ונשגב.

 לסיכום, ספר מצווין המשלב בחן פילוסופיה, ביקורת חברתית חדה ופרוזה מצויינת הכתובה בצורה אוורירית המאפשרת לקורא להנות מאוויר פסגות של יצירה ספרותית בעלת ערך תרבותי-חברתי. אני ממליץ בחום ומחכה בשקיקה לספרים נוספים פרי עטה של הסופרות המוכשרת ובעלת המעוף, מוריאל ברברי.


שולמית לפיד, ואולי לא היו, כתר-2011





שיקומם של החיים האנושיים באירופה שלאחר מלחמות העולם השניה תמיד הילך עלי קסם. כיצד אנשים שאיבדו את מרבית בני משפחתם, שרכושם נגזל ושאולצו לחיות במשך שנים בתנאים בילתי אנושיים הצליחו להשתלב ב"חברה הנורמאלית". כיצד הולכים לעבודה לאחר שנים שבהם שהית במחנות\במסתור סגור וטחוב, כיצד מולידים ילדים כאשר יודעים בוודאות שאף אחד מבני המשפחה לא יתרשם מחוכמת ילדך. גם אלו שלא היו שם, נאלצו להתמודד עם תחושת חוסר אונים שאיננה מרפה, אל מול הידיעה שמחדדת את  אוזלת היד וחוסר היכולת לחולל שינוי במציאות הסובבת. חידה אנושית בילתי פטורה, בכל פעם שאני חש אכזבה ממדינת ישראל, אני שב ומזכיר לעצמי שזו מדינה שקלטה עליה מאות אלפי פליטי שואה ועוד מאות אלפים שמשפחותיהם ניספו ביערות האירופאים, ובכל זאת היא מדינה העומדת על הרגליים המצליחה לשמור על שפיות ולו חלקית. הידיעה הזאת נותנת לי אזושהי פרופוציה מנחמת, המאפשרת להתמודד עם המציאות היום יומית הלא פשוטה העוטפת את החברה הישראלית.

שולמית לפיד בספרה, ואולי לא היו (כתר,2011) לוקחת את הקוראים למפגש בילתי אמצעי עם אותם משפחות שעלו לארץ ישראל אי שם בשנות השלושים, חיו בדוחק בעיר תל אביב  ובשנות הארבעים נזרקו למציאות בה הם מבודדים בארץ ישראל בעוד משפחותיהם מושמדות בשיטתיות. המפגש המחודש לאחר שנות הנתק, מעורר רגשות ותחושות המטלטלות את הנפש. אין ספור ספרים נכתבו על העולים בשנות השלושים, על פליטי השואה, על משפחותיהם וספרה של לפיד מהווה ערמה נוספת של ניירות המנסה להתחקות אחר בני התקופה. לפיד שגדלה בתל אביב מנסה להשיב באמצעות הדמויות הדימיוניות: לאה, מיקי, פליישמן ועוד רבים וטובים את תל-אביב של שנות ילדותה המורכבת ממשחקי רחוב, בתי קפה ואירועים היסטורים. כל כך הרבה מטען שנדחס ל-200 ומשהו עמודים, מהווה משימה לא פשוטה ולכן אין זה מפתיע שלפיד נחלה כישלון חרוץ. גלריית הדמויות המורכבת המעטרת את הסיפור, נשארה שדופה, חלולה וסטריוטיפית. אין לי ספק שמיקוד בדמות אחת או שתיים הייתה  יכולה להקנות עומק שכל כך חסר לסיפור המתגולל בספרה. כמו מהדורת החדשות שמגיש בנה, כך גם ספרה של שלומית, לא ממוקד שבלוני להחריד ומעל הכל מרחפת איזו מתיקות המשאירה בקורא טעם זול  של סוכרזית. אולם בעוד שמהדורת החדשות המעוטרת בחיוכיו  הנהנתנים של יאיר  נקטעת מידי פעם בדקות של חסד בהם נאמר דבר המפרסם, הקור א האומלל נאלץ לשחות בשמאלץ שכתבה שולמית  ללא הפוגה, עמוד אחר עמוד.

לסיכום, יצירה מאכזת מפרי עטה של שולמית לפיד שדווקא הצליחה בעבר לכתוב רומן-היסטורי מעניין בשם , כחרס הנשבר (כתר,1984) , וסדרת ספרים בלשיים המתארים בחן רב את קורותיה של כתבת המקומונים בדרום הארץ ליזי בדיחי (אותם קראתי בהנאה מרובה). נראה שזכות נעוריה הילכה קסם על העורכים בהוצאת כתר שנתנו את ידם להוצאת ספרה הבוסרי, ואולי לא היו (כתר, 2011) שהיה אמור להישאר עמוק במעמקי ההרד-דיסק ולהשאיר במלוא תפארתם אלפי עצים שקיפחו את צמרותיהם ללא כל הצדקה.
אפשר לוותר ללא היסוס.

שמואל רוזנר, שטעטל בייגל בייסבול- על מצבן הנורא והנפלא של יהודי אמריקה, כתר 2011


על ספרו של שמואל רוזנר שמעתי לראשונה בהתשלמות שערכה הסוכנות היהודית לרכזי אירגונים הפועלים בזירת היחסים שבין ישראל  לתפוצות. רוזנר, יהודי חובש כיפה בעל חיוך ציני  וידעני המרוח על פניו נשא בפנינו את ההיי-לייטים הטמונים בין דפי ספרו החדש, " שטעטל בייגל בייסבול- על מצבן הנורא והנפלא של יהודי אמריקה" (כתר 2011). למען האמת הרצאתו לא עוררה בי רושם מיוחד, אולם הרגשתי שלמרות זאת בספרו טמונים אוצרות שחשוב להתוודע עליהם. לכן כאשר נסעתי לפגוש את הקהילה היהודית בסטטן איילנד, ניו יורק, הצטיידתי בספרו שיהווה עבורי  "מורה נבוכים" למציאות היהודית המורכבת המתנהלת לה מזה כשלוש מאות וחמישים שנה בצפון אמריקה.

ספרו של רוזנר מהווה סיכום של למעלה מעשר שנות קריירה עיתונאית בהם נסקרה על ידו יהדות ארה"ב באינספור מאמרים בעיתונים, בבלוגים ובזירות מחקריות.  למרות המחקר המעמיק כתיבתו איננה טרחנית והיא מצטיינת בחינניות זורמת המצליחה לפתוח בפני הקורא הישראלי צוהר לעולמה העשיר והמגוון של יהדות ארצות הברית, המוכרת לנו על פי רוב בצורה סטריוטיפית ושיטחית, שאיננה מתארת ולו במקצת את עולמם המורכב של יהודי ארה"ב. הספר נחלק לארבעה  שערים כאשר בכל שער נבחנים אתגרים שונים אל מולם ניצבת היהדות האמריקאית. בין הנושאים הרבים הנידונים בחיבור ניתן למנות: חינוך יהודי, הסתירה בין עולם הערכים הליברלי לבין התמיכה במעשיה של ישראל, התחדשות יהודית, תיקון עולם, נישואי תערובת ומגמות דמוגרפיות המשנות את פניה של יהדות ארה"ב ללא הרף. את הנתונים  והניתוחים המעמיקים מצליח רוזנר לטבל באנקדוטות המהוות עבור הקורא בריזה קרירה המצננת את שלל הפרטים והערות השוליים.

מספרו של רוזנר עולה ששוק הזהויות המתקיים בארה"ב מחייב את יהודיה של ארץ האפשרויות הבילתי מוגבלות להפוך את מרכולתם הרוחנית למוצר אטרקטיבי שיעניין את בני הדור הצעיר. מתוך כך עליהם להתאים את היהדות לעולם הערכי והתרבותי של החברה בה הם חיים. המפגש בין המסורת היהודית, ישראליות ואמריקאיות יוצר קוקטייל מרתק, הנמהל בצורה שונה ממקום למקום. העדרותה של מדינה ממוסדת המכתיבה את האופנים בהם מתעצבת הזהות (לדוגמא, טקסי יום השואה והזיכרון בישראל) מובילים לכך שהקהילה והיחידים המרכיבים אותה אחראיים לעיצוב זהותם באופן בלעדי. יש שיבחרו להתעלם, אחרים יאמצו חלקים מן הקיים, בעוד שמיעוטים יקחו את האתגר ויפתחו אותו לדרך רוחנית חדשה. נדהמתי לראות, מה רב מספרם של אותם מעטים אשר בחרו להיענות לאתגר ולפתח זהות מעניינת וויטאלית אשר מנסה לתת מענה רלוונטי לשינויים החברתיים הפוקדים את החברה היהודית אמריקאית ללא הרף. אל מול המגוון האמריקאי הבילתי נתפס, שוק הזהויות הישראלי נראה דל ומאכזב (כמו קניון האחים ישראל אל מול הטיימס סקווואר, same same cut diffrent). חילוניות נבוכה הנשענת על מילטרזים וחומרונות ומנגד דתיות לאומנית, כאשר בצדדים מתקיימים איי זהויות שכוחם הפוליטי והתרבותי כמעט ואינו מורגש בזירה הציבורית. הדבר המעודד הוא  שהקיפאון הזהותי ששורר במדינת ישראל איננו צו הגורל אשר לא ניתן להימלט ממנו, אם נזכה ללמוד מאחינו שמעבר לים נוכל עד מהרה להפוך את ישראל ל "חממה זהותית". כלומר למקום בו ניתן לבחון את הזהות היהודית בלא חשש מהתבוללות.

על אף שאני מחשיב את עצמי כאדם המצוי בשיח היהודי העכשווי הופתעתי מחלק נכבד מהתופעות המתוארות על ידי רוזנר. זהו ספר חשוב לכל מי שמתעניין בתהליכי העומק  המעצבים את העם היהודי במאה השנים האחרונות. חיבורו מצטרף לשורה של ספרים שראו אור בשנים האחרונות (יוסי ביילין-מותו של הדוד מאמריקה, גבריאל (גבי) שפר  והדס רוט-טולדנט מי מנהיג?- על יחסי ישראל והתפוצה היהודית) הקוראים תיגר על האדישות הישראלית ביחס ליהודי התפוצות, ועל הראיה החד ערכית בה יהודי העולם צריכים להתעניין בישראל ולהוות עבורה משענת כלכלית ופוליטית בעוד שהחברה הישראלית מתייחסת אליהם ככלי למימוש מאווים, ולא כחברות עצמאיות הראויות ללמידה ולהכרה. אין לי ספק שהבסיס לכל שיח אמיתי מצריך בראש ובראשונה הכרה הדדית בשונה ובמשותף  שבין המרכזים היהודים השונים. ספרו של רוזנר המבוסס על הנחת מוצא זו מספק קרקע מוצקה לדיון מושכל באתגרים העומדים בפני הקהילה היהודית באמריקה ובמיצוב יחסה של החברה היהודית בישראל כלפי הריכוז היהודי הגדול בעולם. 
מומלץ בחום.  




שמי זרחין, עד שיום אחד, כתר-2011



מחאת האוהלים  שהתרגשה עלינו בקיץ 2011  הדגישה פעם נוספת שמדינת ישראל מהווה למעשה אוסף של מדינות שונות החיות זו לצד זו במתיחות מתמדת. כך בטווחים של קילומטרים בודדים מתקיימות להן אינספור מדינות זעירות: מדינת החרדים, מדינת המתנחלים, מדינת עיירות הפיתוח, מדינת הקיבוצים (שחדלה להתקיים לאחרונה) ומדינת תל אביב. כל מדינה וחוקיה, כל מדינה וגיבוריה התרבותיים. לעיתים נדירות (לרוב אל מול איום חיצוני) המדינות מתאחדות וקמות כאיש אחד להתמודדות קצרת ימים למיגורו של האיום. בימים אלו מרחפת לה באוויר אשליה של אחדות וכל  החרפות והגידופים נשכחים, הפערים מוסטים לקרן זווית  ומצטיירת לה עננה של "כלל ישראל". אולם ברגע שענני המלחמה חולפים שב ומתבהר הפילוג והשוני.
בספרו, "עד  שיום אחד" (כתר, 2011), לוקח אותנו שמי זרחין לביקור ארוך הנפרס על פני שלושה עשורים במדינת טבריה הנמצאת על חוף ימה של הכינרת המהבילה. מדינה זו מאוכלסת בערב רב של דמויות (פליטי שואה, גרוזינים, עירקים, צברים וערבים) ומתקיימת לה במרחב נטול זמן ומקום, קליפת עץ הנסחפת לה במורד נהר גועש. מלחמות פורצות, מיתון כלכלי, שינויים חברתיים והמדינה הטבריינית בשלה, צפה על פני המים, נוגעת לא נוגעת במציאות הסובבת.  

מדינת טבריה הנגלת לעינינו מבעד לעיניהן של הדמויות, מהווה מרחב הנע כמטולטלת בין דמיון למציאות. כשפים, מזימות, מכשפות ומפלצות מתערבבים במציאות חייהם של עולים קשיי יום. המסגרות המגוננות של המשפחה, בית הספר, הרווחה והמדינה האמורות להקנות מסגרת של יציבות מתגלות לעיתים רבות כלא רלוונטיות. הטקסים (המשפחתיים והלאומיים) יוצרים מצד שווא של תפקוד בעוד שלמעשה כל אחת מהדמויות ממשיכה לחיות בבדידותה המנוכרת המובילה לא פעם למעשי ייאוש. ייאושן של הדמויות הכלואות במציאות החיים המהבילה שנעה בין הממשי למדומיין מחזקת את תחושת הורטיגו הפוסט-מודרנית אותה מתאר זרחין. המוסדות המסורתיים התפרקו בזה אחר זה בעוד שמוסדות אחרים עדיין לא קמו על מנת להחליף את מקומם, בחלל שנוצר חיות דמויות אומללות המנסות למצוא פכים של אושר בתוך מציאות דורסנית בה הילדות נגנבת מהן באכזריות.

את ההתרחשויות בוחר זרחין לתאר מנקודת מבטה של משפחה לא קובנציונאלית (אם יש בכלל מושג כזה), שכל אחד מחבריה הינו אאוט-סיידר חברתי, הבוחן את המציאות כצופה ולא כמשתתף: רוחמה האמא המשקיפה על המציאות ממרום גובהה, בוחנת ונמלטת. רוברט, האב שאיבד את הוריו בילדותו ועדיין מתקשה להשלים עם הפרדה. שלומי, גיבור הסיפור, ילד מחונן המנסה לנווט את דרכו בעולם שכלליו אינם ידועים לו וחיליק אחיו הקטן של שלומי המנסה פעם אחר פעם לפשר לאחיו הגדול את המציאות הסובבת. בני המשפחה אינם חיים בחלל ריק, שכנים, מכרים ובני משפחה נוספים מוטחים לתוך העלילה והופכים אותה לתבשיל ססגוני ורב טעמים, המאפיין את המטבח הישראלי המורכב מאינספור מרכיבים שהביאו עימם מילוני המהגרים המרכיבים את הבלילה הישראלית.

היצירה החושנית שהוציא זרחין מתחת לידיו קושרת שוב ושוב בין תבשילים, מין ויחסים אישיים המתגלים כבופה מפואר בו מגלה הסועד עוד ועוד שילובים מרתקים הפותחים בפניו עולמות חדשים. במיומנות נדירה מצליח זרחין לשוב ולהפתיע את הקורא פעם אחר פעם. הדמויות המוכרות יוצרות בכל פרק מרקם חדש ומרגש שאיננו מהווה מחזה נפוץ בספרות הישראלית העכשווית. בנוסף השמירה על שפתם האותנטית של הגיבורים מדגישה את המציאות הנבדלת בה הם חיים, מציאות המשקיפה על ההתרחשויות ונותנת להן משמעות חדשה וייחודית. רגישותו של זרחין שעד כה התבלט דווקא כקולנוען מוערך  ( לילסדה, הכוכבים של שלומי, אביבה אהובתי)  להפקתן של דמויות מדוייקות הפועלות בסצינות חדות המעבירות מסר, בא לידי ביטוי לכל אורכו של הספר ומצליח פעם אחר פעם לתאר כמו בסרטיו ניואנסים משפחתיים ולהופכם לתמונות חיות, המעוררות סערת רגשות (לפעמים בלתי נשלטת).

כתיבתו המרגשת של זרחין מעמידה אותו בדבוקה אחת עם סופרים כדוגמת דודו בוסי (ירח ירוק בוואדי, פרא אציל, אמא מתגעגת למילים) ושרה שילה (שום גמדים לא יבואו) המביאים לקורא הישראלי גיבורים שנדחקו לשוליים הגיאוגרפים והחברתיים של מדינת ישראל, תוך שמירה על האותנטיות של שפתם וסביבת חייהם של הגיבורים.  באמצעות סיפורם נחשף הקורא אף לפינותיו המודחקות, לפתע הוא מגלה שהזר והשונה איננו כה רחוק ממנו, אלא הוא שוכן עמוק בתוכו.

לסיכום, "עד שיום אחד", הוא פנינה ספרותית מרתקת שהצליחה לסחוף אותי לשעות של הנאה צרופה, מומלץ בחום! אני מחכה בצפיה דרוכה ליצירות נוספות מבית היוצר של זרחין. מהרו וקראו את הספר, צפו בסרטיו לפנינו יצר מהמעלה הראשונה הנותן לקורא חוויה תרבותית המשאירה תחושה מעורבת של הרהור נוגה ועונג.

טום רוב סמית', הנאום הסודי, כתר, 2011


חלק ניכר משנות ילדותי התקיים בצל סיפוריהם של מתנגדי המשטר הקומוניסטי בברית המועצות. לפני שנולדתי הורי לקחו חלק פעיל במאבק לשחרורם של יהודי ברית המועצות ולמתן האפשרות לעלייתם ארצה. מאותה תקופה נשארו בביתנו סיכות עם הכיתוב "שלח את עמי" בעברית ובאנגלית, ספרי שירה ומעל לכל החברות עם הלל בוטמן. אסיר ציון שנכלא לתשע שנות מאסר בעוון ניסיון לחטיפת מטוס מברית המועצות והבאתו לארץ ישראל, מה שכונה לימים "מבצע חתונה". הניסיון נקטע באיבו ועוד בשדה התעופה הלל וחבריו נתפסו ונכלאו, חלק משנות המאסר שהה הלל בסיביר בתנאי בידוד. הסיפורים ששמעתי מהורי בדבר תנאי המעצר הפכו אותו לדמות חצי מיתית הנעה בין מציאות לדימיון. עבודה בתנאים מפרכים במינוס ארבעים מעלות, הימצאות בחדר נטול גירויים, ימים ארוכים של בידוד. במציאות הישראלית שלי כל אלו נראו כסיפורים מארץ רחוקה המנסים להתחרות בבלעדיותם של זוועות השואה. על אף הסיפורים שלטון האימים ברוסיה הסובייטית נשאר עבורי כחור שחור (מלבד ספרי ריגול שאהבתי לקרוא במיוחד, אולם הם התחקו אחר סוכנים נועזים ולא אחר השגרה היום יומית של מערכת המעקב, השפיטה והכליאה של השלטון הסובייטי). ספרו של טום רוב סמית, הנאום הסודי (כתר,2011) פתח עבורי צוהר לעולם זה שכאמור עד כה היה נסתר מעיני.

בספרו מתחקה סמית אחר גיבורו הידוע לב, סוכן קג"ב לשעבר הנשלח גם הפעם למשימות חשאיות בעל כורחו. פרסומו של נאום ההוקעה של מחליפו של סטאלין ניקיטה חורצ'וב הכניס את המדינה הסובייטית לסחרור המערער את הסדר החברתי בכך שהוא מצית את הכמיהה לחופש שעד כה הייתה צפונה במרתפי החקירות. בנסיבות אלו של אובדן עשתונות סוכני קג"ב לשעבר מוצאים את מותם בנסיבות מיסתוריות ומאזני הכוח המוכרים מאבדים את תוקפם. השינויים התכופים מובילים למעין אנרכיה אליה נשאבים לב ומשפחתו. כבסערה בלב ים מנסה לב לשחות אל חוף מבטחים בעוד שיכולותיו לשלוט במאורעות הינן מוגבלות. גלי הים מטלטלים אותו כקרש לגולאגים בסיביר, למוסקבה המושלגת, לד'וצות יוקרתיות ולהתקוממות העממית בהונגריה. רק בזכות כושר תושייתו הוא מצליח פעם אחר פעם לחמוק ממערבולות טובעניות המאיימות להורגו.

עד כאן הכול טוב ויפה, ספר מתח במיטבו הזורק את הקורא מעלילה לעלילה ומהתרחשות להתרחשות. אולם המהירות בה מתחלפים האירועים הופכים את הספר מספר מתח לספר אקשן רב עלילות אך חסר עומק. לעיתים קרובות מדי הרגשתי שאני קורא את אחד התסריטים של סרטי הפעולה "מהיר ועצבני". מכוניות, מרדפים, נשים יפות אך מאט מאוד עומק. לעומת ספרו הראשון ,"ילד 44" (כתר,2011), בו ניתן היה לחוש בתחקיר מעמיק בספרו הנוכחי יש תחושה שהתחקירן הסתפק ברפרוף בויקופדיה. הפרטים ההיסטוריים, הדמויות ובמידה מסוימת העלילה כולה הפכו לתמונות רקע בבלילה לא ברורה של סצנות אקשן, אלימות וחסרות השראה.

מלבד זאת הספר עורר את סקרנותי בדבר המעבר משלטון האימים של סטאלין לימי חורצ'וב. עד כה ראיתי באחרון רוצח המונים ששינה את עורו והפך בין לילה לליצן המכה בנעלו מעל בימת האו"ם בניו-יורק. ההצצה (גם השטחית) שנותן סמית' לחיי היום יום ברוסיה הסובייטית בעת ליקוי המאורות שעורר נאומו של חורצו'ב, עוררו את סקרנותי ונראה שבעקבות הספר אמשיך לקרוא ולהתעניין באיש ופועלו.

לסיכום, למרות רמתו הספרותית הנמוכה הספר מהנה ונותן לקורא חוויה של התרגשות הנובעת מהעלילה הקיצבית ורווית המעללים. זהו ספר מצוין לטיסות, המתנה בתורים (אני העברתי עימו אי אלו תורים בדואר ובמשרדי ממשלה) ארוכים במיוחד וסתם לאנשים החוזרים הביתה מעולפים משגרת יומם ואין ברצונם להעביר עוד ערב בחברתו המחויכת של צביקה הדר.



אשכול נבו, נוילנד, זמורה ביתן-2011



בחודשים האחרונים לשרותי הצבאי עסקתי בעיקר בחישובי קצים, הימים הארוכים של קיץ 2004 עברו באיטיות ואני חיכיתי בכיליון עיניים שיולי יגיע ועימו בשורת השחרור. בכיסי היו מונחים הכרטיסים למזרח ובהדרגה החל חדרי להתמלא בציוד, מפות ובעיקר בחלומות. רציתי לפרוץ החוצה מגבולותיה של ארץ הקודש ולרחף בג'מבו למזרח. בימים הראשונים לנסיעתי התבוססתי בביצה הישראלית של בנגקוק, אולם עד מהרה הרגשתי שעלי לפרוץ אל עבר מרחבים חדשים. במהלך חודשיים אינטנסיביים השלתי מעלי שכבות עבות של צבאיות שדבקה בי ללא רחמים. הרגשתי כמו רוחץ בים התיכון שפיסת זפת נדבקה לרגלו והוא מנסה להוריד אותה באובססיביות. אט אט ההליכה הצבאית והטון הפיקודי פינו את מיקומם לשלווה של חופי ים קסומים ומים בצבעי הטורקיז המכים בחול הלבן.

נחתתי בארץ הקודש בספטמבר 2004 והרגשתי שראיתי את האור, שבשורת החיים הרגועים נמצאת באמתחתי. עם נחיתתי התיישבתי לצד שולחן הפורמייקה הלבן הניצב במטבח ביתם של הורי וליהגתי ללא הכרה. "הבנתי עד כמה המשפחה חשובה לי, צריך לקחת את החיים בפרופורציה. הישירות הישראלית לא מובילה לשום מקום חיובי, הצבאיות שדבקה בי חסמה לי את טווח הראיה", התובנות נערמו לצד הירקות החתוכים והעוגיות. יצאתי מהבית וחשתי קלילות הגובלת בריחוף, גמלה בליבי ההחלטה: אני יוצא לחיים חדשים. שעות מספר לאחר מכן חתכו אותי בכביש, הווריד במצח קפץ ללא שליטה , איפה אני ואיפה הנירוונה, חזרתי למציאות הישראלית. החום שמכה בך ללא רחמים אפילו בספטמבר, הבהיר לי חד משמעית: את ההארות תשמור למזרח, כאן כללי המשחק שונים בתכלית. אני מאמין שחווית הנסיעה וההתרסקות הטוטאלית עם השיבה ארצה מהווה חוויה מכוננת שעיצבה רבים מבני דורי, שיצאו לאחר הצבא לטיולים ארוכים במזרח או בדרום אמריקה, הצטיידו באין ספור חוויות ושיחות עם אנשים שאינם מאזורי סכסוך ושתודעתם לא עוצבה בטקסי זיכרון וסמטאות עם ריח של זבל שרוף. אולם עם שובם ארצם חזרו לקונכייתם והמשיכו במסלול הרגיל של לימודים, נישואין ומשכנתא עד בוא הפנסיה.

בספרו האחרון, "נוילד", יוצא אשכול נבו להתחקות אחר חווית הטיול המהווה תחנת חובה בהתבגרות הישראלית מראשית שנות האלפיים. בספרו מגולל נבו ארבעה סיפורי מסע, למסע הראשון יוצא מני, אלמן מצליחן בשנות השישים של חייו הנוסע לדרום אמריקה לאחר שאשתו האהובה נפטרה ממחלת הסרטן. למסע השני יוצא בנו דורי המנסה להתחקות אחר עקבותיו של אביו שנעלמו אי שם בין פסגותיה המושלגות של בוליביה. אל דורי מצטרפת ענבר ובת דמותה הדמיונית לילי המנסות אף הן למצוא אי של שלווה בין מצוקותיהן האישיות והלאומיות. כצפוי, המרחק מהישראליות המוכרת ומהאקלים המשפחתי המגונן העלה אצל הגיבורים תהיות ומחשבות שלפתע שמו את חייהם בזווית חדשה וביקורתית. יחסים עם ההורים, הילדים, בני הזוג, חברים והמדינה והנהגתה נידונים שוב ושוב. ממש כמוגלי בספר הג'ונגל נבו אץ רץ לפתוח את כל תיבות הפנדורה הנמצאות במחשכי החברה הישראלית. הניסיון לעסוק בכל דילמה הנמצאת על סדר יומה של החברה הישראלית הפכו את הקריאה בספרו של נבו לפעולה מייגעת. מלבד זאת, הניסיון הראוי לציון לתאר את המפגש המתחולל בין ארבע הדמויות השונות זו מזו באופן קיצוני תוך התייחסות לשלוש נקודות זמן (עבר, הווה, עתיד) לא צלח והדמויות נשארות שדופות ושבויות בקלישאות המאפיינות במידה רבה את כתיבתו של נבו.

מידי פעם נקטעת הבנאליות ברגעים אותנטיים מרגשים בהם מבליחה יכולתו של נבו לתאר רגעים המשאירים לחלוחית בעיניו של הקורא. רגעים נדירים אלו נשטפו במלל אין סופי שמאכלס למעלה מחמש מאות עמודים. בקריאתם של הרגעים האותנטיים הרגשתי כמו אצן מרתון הזוכה לכוס מיץ קרה באמצע המרוץ המפרך, לגמתי אותם בשקיקה ועל פני התפשטה הבעת תודה. אולם לאחר מספר עמודים ההרגשה המופלאה התפוגגה וכל שנשאר הוא מסלול הייסורים.

אין ספק שמסעות הצעירים ולאחרונה אף של הוריהם לדרום אמריקה והמזרח הרחוק מהווים מרכיב מכונן להבנתה של הזהות הישראלית המתגבשת בשנים האחרונות. לפני כמעט שלושה עשורים הרים לראשונה א.ב יהושע את הכפפה בספרו, "השיבה להודו" (הקיבוץ המאוחד, 1994), לאחריו הסתננה התופעה כהערת שוליים למפעלים ספרותיים אחרים. ספרו האחרון של אשכול נבו מהווה ניסיון נועז לצאת ולהתחקות אחר התופעה ולרדת לשורשיה תוך תיאור מקיף של מטיילים הנמצאים בנקודות זמן שונות בחייהם. כנראה שהפרויקט היומרני אליו נרתם נבו לא צלח, יחד עם זאת בזכות כתיבתו הקלילה הרדידות והיומרנות החליקו במורד הגרון תוך שהם משאירים תחושה לא ברורה הנשארת לא פעם לאחר שתיית שייק פירות שאינך יודע בדיוק מהם המרכיבים שהוכנסו אליו, או ליתר דיוק בשל הכנסתם של מרכיבים כה רבים הפך השייק לעיסה בעלת טעמים בלתי מזוהים, המרווה את הצימאון אולם אינה משאירה בך כל רושם מיוחד.

לסיכום, נויילנד של נבו יכול להוות ספר טיסה משובב ותו-לו. ספר שיעביר לכם את הזמן בין נתב"ג לבנגקוק או לטיסת הקונקשיין ללימה.

ניר ברעם, אנשים טובים, עם עובד, 2011



אין בוגר של מערכת החינוך הממלכתית שלא נתקל בשאלה , "מהו הלקח שעלינו ללמוד מהאירועים המזעזעים שפקדו את עמינו בתקופת השואה?", שאלה זו מוטחת מידי יום שואה באלפי כיתות מיוזעות  המנסות להתמודד עם השאלה בבליל אין סופי  של קלישאות, "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו....", "ידוע שעשיו שונא ליעקב","שעל אף הצרות שפקדו אותם היהודים שמרו על דמותם וזהותם התרבותית". עוד ועוד מילים נשפכות לחלל הכיתה ומחלחלות באיטיות לתודעתם של התלמידים היגעים. כמו שאלות הרות גורל אחרות, שאלתה של המורה מהווה רפודוקציה לשאלות הנשאלות בכנסי מחקר בהם מלומדים מנסים להתחקות אחר שאלת השאלות, מה ניתן ללמוד מההיסטוריה? הרי לא ייתכן שכל שעברנו היה לשווא, חייבת להיות משמעות. בעיינים כלות מתבוננים הסטודנטים וקהל השומעים במרצים ומתחננים, תנו לנו משמעות, אל תשאירו אותנו בריק חסר תועלת. אולם אלו מביטים במבט ספק משועשע ספק נדהם, ומציאים להם תובנות מתובנות שונות בדבר מהלכה של ההיסטוריה, אולם שום תשובה פרקטית לא מועלת על מנת לנחם את קהל המאזינים. תחושת המבוכה המתוארת ליוותה אותי תקופה ארוכה, עד שקראתי את ספרו של ניר ברעם, אנשים טובים (עם עובד, 2011).

ספרו של ברעם אינו עוסק באופן ישיר בסיפור השמדתם של יהודי אירופה. במרכזו ניצבות שתי דמויות הניצבות בשני צידי המיתרס האידיאולוגי שפילג את אירופה משנות השלושים. מצידו האחד ניצבת, סאשה וייסברג,  צעירה יהודיה המנסה לשרוד בימי הטיהורים של השלטון הסטלניסטי . מצידו השני ניצב תומס הייזלברג, פרסומאי  גרמני, המנסה להתאים את מרכולתו  לשינויים הפוליטיים הפוקדים את גרמניה עם עלייתם של הנציונאל סוציאליסטים לשלטון. יצר ההישרדות המפעם בשני הגיבורים מוביל אותם לפתח  תפיסה של מוסריות גמישה, המאפשרת להם להתאים את תפיסת עולמם למציאות המשתנה ובכך לשרוד במציאות הרצחנית בה הם חיים.

הגמישות המוסרית בה נוקטים סאשה ותומס מתוארת על ידי ברעם בסלחנות המכירה בכמיהתם של בני האנוש לשרוד בכל מחיר. יהודים נשלחים אל מותם והייזלברג מגיף את תריס ביתו, תזכירים מזוייפים המובילים אלפים אל מותם נכתבים על ידו ללא היסוס וזאת מתוך מטרה אחת ויחידה להתקדם ולהשיג מעמד וכוח. כשחקני תיאטרון מחליפים השניים זהויות, בודים עובדות ומפלסים את דרכם אל ארצות החיים. בעידן בו האידיאולוגיה מועלת על נס האופורטוניזם חסר הפשרות בה הם נוקטים מתואר על ידי ברעם כמעשה חתרני של התרסה רטלוויסטית השמה באור אירוני את האמת המוחלטת מבית מדרשם של סטלין והיטלר. ככל שהשניים משכללים את תימרוניהם המוניפולטיבים הם הופכים למעין שיעתוקים של עצמם. עד לכדי כך שהם אינם יודעים מיהו האדם האטותנטי עליו הם מגינים. ההכרה בתהליך זה מובילה לכך שהם מעלים שוב ושוב את השאלה, האם אלו חיים ששווה לחיותם?

  המתח בין הרצון לחיות לבין המחיר שיש לשלם על השמירה בחיים מלווה את הקורא לכל אורכו של הספר. ברעם בוחר שלא להציב בפני הקורא פיתרון, אלא דווקא להדגיש את המורכבות אשר שבה ועולה בסיטואציות רבות ומגוונות. השארתן של שאלות אלו כשאלות פתוחות והניסיון להתחקות  אחר  הלך מחשבתם של התליינים ולא רק של הקורבנות, מציב בפני הקורא את שאלת השאלות, כיצד הוא היה נוהג באותן סיטואציות? המורכבות שמציג ברעם מוכיחה פעם אחר פעם שלאחר שמורידים את מעטה הצדקנות הקלישאתית המאפיינת חוברות הדרכה למורה ולמדריך  מגלים שהתשובות אינן כה ברורות.

הספר, "אנשים טובים", הינו מלאכת מחשבת ספרותית המצליחה להכניס את הקורא לתקופה המתוארת. בתים, אנשים, תחושות וריחות נגלים בעושר לשוני לכל אורכה של היצירה. לאורך הקריאה קשה להאמין שברעם נולד בירושלים בשנות השבעים של המאה הקודמת, שלושים שנה לאחר כתיבת המאורעות המתוארים בספרו. אין ספק שאמינותן של הדמויות הצריכה  מאות שעות של תחקיר מעמיק  אשר מצליח להתחקות באופן משכנע אחר חיי היום יום בעידן ההילטראי-סטלניסטי. השילוב בין הדייקנות בהן מתוארת הדמויות והנוף החברתי-תרבותי בו הן פועלות הופך את חיברו של ברעם ליצירה ספרותית בעלת איכויות נדירות שזיכו אותו במועמדות לפרס ספיר ולפופולריות רבה בחנויות הספרים.

לסיום אני רוצה לשוב לשאלת הפתיחה, "מה למדנו", הספר צייד אותי בשתי תובנות שלא כתובות בו במישרין אולם הם הלכו והתבהרו בתודעתי ככל שהמשכתי לקרוא בו.

האחת, המנגנונים הבירוקרטים המודרניים  הפכו פקידים אפרורים (כדוגמת אייכמן) לרוצחי המונים שלא נאלצו ללכלך את ידיהם בדמם של הנרצחים. התזכירים המנוסחים בשפה מינהלתית "פתרו" את בעיית היהודים\ האינטילגנתיה הפולנית\מתנגדי המשטר\מחרחרי המלחמה\הספסרים.המנגנון הטוטאליטארי יצר  מציאות פרדוקסאלית שבה אנשים הנתקפים בחילה ממראה של דם וסבל שולחים מיליונים אל מותם כחלק משגרת יומם המשרדית.  

השני, התאמת עולם המושגים למציאות המשתנה מהווה מקדם הישרדותי. פעמים רבות שואלים מדוע היהודים לא ברחו? אחת התשובות היא, שהם לא יכלו לתאר לעצמם שפתרונות כמו בורות הריגה\תאי גזים יכולים להתקיים במציאות בה הם חיו. אלו מהם שהמשיכו לחשוב במושגים הישנים, מצאו את עצמם עד מהרה בעולם הבא. אם ישאלו אותי מהו  המסר הפרקטי אותו אני מעוניין להנחיל לדורות הבאים , אבחר ללא צל של ספק בחשיבות פיתוחה של צורת מחשבה גמישה וספקנית שאינה לוקחת שום דבר כמובן מאליו.

כשחושבים על זה אולי זהו סוד הישרדותם של היהודים לאורך הדורות.




הנערה שבעטה בקן צרעות,סטיג לרסן, מודן, 2011:


סדרות ספרותיות המשתייכות לסוגה  של ספרות בלשית מציבות בפני מחבריהם רף גבוה: בניה מורכבת של הדמויות, רצף עלילתי ומעל הכל רעננות המשמרת עלילה קולחת לכל אורכה של הסדרה. סדרת ספרי מילניום (נערה עם קעקוע דרקון, נערה ששיחקה באש) שחיבר הסופר השוודי,  סטיג לרסן, המתחקה אחר העיתונאי מיכאל בלומקוויסט והתחקירנית הלא שגרתית ליזבת סאלנדר מצליחה לעמוד באתגרים אלו. הספר השלישי בסדרה, "הנערה שבעטה בקן צרעות" (מודן, 2011), מהווה המשך ישיר לספר השני בטרילוגיה המסתיים בפציעתה הקשה של סאלנדר ובמאסרה על ידי המשטרה בחשד לשורה של רציחות מסתוריות. במרכז העלילה ניצב מיכאל בלומקוויסט המנסה בצורה נואשת לחשוף את הרוצחים האמיתיים האחראיים לשובל ההרג. במסגרת תחקיריו העיתונאיים מגלה בלוקמוויסט סודות ותככים העומדים במוקד הוויתה של החברה השוודית. חשיפתן של שערוריות ותככים בצמרת השלטון והמשטרה מקנים לספרו של לרסן ערך מוסף שלא יסולא בפז, וכך מרומן בלשי סטנדרטי הופך הרומן לשילוב מנצח של מותחן ריגול וספרות בלשית.
ספרות בלשית טובה מצליחה לפתוח בפני הקורא עולמות שבדרך כלל נשארים סמויים מן העין. הדרך אל הפיענוח דומה  לסיור בטירת ענק בה הקורא מיטלטל  במבוך אין סופי של דלתות, כאשר כל דלת שנפתחת פותחת בפניו עולם ידע אחר. היטיבה לעשות זאת בתיה גור בסדרת ספריה שבמרכזם ניצב מיכאל אוחיון שחשף בפני הקוראים עולמות תוכן מגוונים (פסיכואנליטיקאים, אקדמיה, קיבוץ, שכונות ירושלמיות) . כגור גם לרסון מצליח בסדרת ספריו לקח את הקורא לפינות חברתיות שונות, אשר בדרך כלל אינן זוכות לסיקור. בספרו הנוכחי נחשף הקורא לעולם העיתונות השוודי, למסדרונותיהם של המשטרה הכחולה והמשטרה החשאית ובדרך כמשב רוח מרענן מלטפות אותו פרשיות אהבה קלילות שנותנות הפוגה מהמירוץ אחר חשיפתה של האמת הצפונה לה אי שם במעמקי המבצר. התחקיר המעמיק של עולמות התוכן המוזכרים בספר נותנים לעלילה עומק המנתק אותה מספרות בלשית שבלונית ורדודה, ובכך מקור כוחו של הספר.

הספר הארוך למדי (למעלה מ-600 עמודים) מצליח לשמור על מתח עלילתי לכל אורכו, ולכן על אף ריבוי הפרטים והשמות לא הרגשתי לעות, אלא להפך הפרטים הרבים נתנו לספר ממשות ועקרו אותו מהשבלוני והמוכר. עם סיום הקריאה הצטערתי שלרסן עזב את מחוזותינו בטרם עת (הוא נפטר מהתקף לב בשנת 2004, לפני שספריו זכו לתהודה בין לאומית) ושעלילותיהם של בלומקוויסט וסאלנדר הגיעו לסיומם.
זו הזדמנות טובה להוגות להוצאת מודן שחשפה את הקורא הישראלי ליצירתו המשובחת של לרסן.
מומלץ בחום.

תהום הנשייה- ספרים שיש לשכוח ולהשכיח

על אף היותי קורא ספרים מיומן  עדיין בכל כניסה לחנות ספרים תוקפת אותי תחושת התרגשות. המדפים הכורעים תחת נטל הדפים והכריכות המחייכות אלי  מכל קיר,  ריח הנייר המשכר מעבירים אותי על דעתי.כאחוז דיבוק אני עובר ממדף למדף, פותח, מעיין, קורא כמה שורות מחזיר, מניח בחיקי, יודע שאין סיכוי שבמצבי אקרא את הערמה ההולכת וגדלה וברגשות אשם אני מחזיר  אותם בשקט בשקט למקומם. הבילבול הרב שתוקף אותי בכל כניסה ולו מקרית לחנות ספרים, הוביל אותי לחיפוש אחר עזרים שיסייעו לי להתמצא בחנויות בהם המלאי מתחלף במהירות שיא. החלטתי שאסתייע ברשימת רבי המכר המפורסמת מידי שבוע בעיתוני השבוע.
אין קשר של נביעה הכרחית בין רשימת רבי המכר לבין איכות ספרותית
רשימות רבי המכר המתפרסמות מידי שבוע מהוות אביזר מעין זה, הן נידמו לי כוכב צפון המראה את הכיוון הכללי בו יש ללכת בשוק הספרים. אולם עד מהרה הבנתי שהקשר בין הספרים  הממוקמים בראש רשימת ספרי רבי המכר לבין איכות איננו קשר המגלם בחובו נביעה הכרחית. לרוב ספרים מצליחים להתברג ברשימה המיוחסת הודות לשרשרת ארוכה ומשומנת של אנשי יחסי ציבור שעשו יד אחת עם רשתות  הספרים (סטימצקי, צומת ספרים)  ובעלי ההוצאות לאור (שלרוב מחזיקים בבעלות צולבת גם את הרשתות)  על מנת לקדם קבוצה מסויימת של ספרים וספרים. התאגדות זו הובילה לכך שהמלצותיהם של המוכרים אינן נובעות מקריאה מעמיקה או מהיכרות כלשהי עם ספרי הקריאה המומלצים על ידם, אלא המלצותיהם מונחות על ידי  בונוסים ותגמולים. ההופכים אותם לתגרנים בשוק ותו-לו, ממש כמו המוכרנים העליזים של חברת סלקום או הסוחר המיוזע בשוק הכרמל. כולם הפכו להיות חלק מאותה סירה צרכנית המעודדת צריכה לא מבוקרת בלא קשר לצרכיו של הקונה.
מי קובע מהי איכות?
מכונת המכירות המשומנת המחריבה כל חלקה טובה משאירה את הקורא התמים בודד במערכה הספרותית. כטועה במדבר עליו לפלס לעצמו את הדרך אל עבר קריאה ספרות איכותית ומעניינת בין שלל המבצעים, רבי המכר והמלצות המוכרים. כמובן יהיו אי אלו פוסט מודרניסטים שירימו גבה ויאמרו, "מי קובע מהי איכות?, אתה סתם מנסה להשליט עלינו דיקטטורה של איכות מזוייפת שרק מקבעת את השיח". טענות אלו מוכרות וטוב שהן נשמעות משום שהן שומרות על נימה ביקורתית בשיח המנסה למדרג את היצירות הגודשות את החנויות. ברור לי שעל טעם וריח אין להתווכח אולם ישנן יצירות שטיבן כל כך זועק עד לכדי כך שאני חש חובה מוסרית לעמוד ולזעוק מבעד למקלדת. אודה ואתוודה את רובם לא סיימתי עד תום, תחושת הלעות שעטפה אותי לא איפשרה לי להמשיך במעלות הקריאה, פשוט התייאשתי באמצע, הספר נשמט מיידי. אולם כאחד שהציץ ונפגע אני חש חובה מוסרית לקום ולהזהיר את קהל הקוראים. רשימה זו תתעדכן בכל פעם שאתקל במפגע ספרותי שיש להתריע בפניו, אני מקווה שקוראי הרשימה יסתייעו בה כמצפן המסייע להם בעודם משוטטים בחנויות הספרים בחיפושיהם אחר ספרות טובה. להפתעתי הרשימה איננה כה ארוכה כפי שחשבתי, כנראה שהטראומה גדולה מהאירועים עצמם.
ברוכים הבאים לתהומות השיעמום
איריס אליה-כהן, מכתוב, ספרי סימן קריאה, 2011.
לילך סיגן, רומן למתחילים, ידיעות אחרונות, 2011.
כריכות שתי הרומנים מבטיחות לקורא גדולות ונצורות, ספרות איכותית הפותחת בפניו את נבכי נשמותיהם של הגיבורים. הקורא התמים שהחליט לקחת את הסיכון נתקל בכתיבה מגושמת, סטריוטיפית ומשעממת ההופכת את הקריאה לשמירת בונקר בלילה בלי כוכבים. הדקות לא עוברות, המחשבות מתערפלות וכל שנשאר הוא להמתין לקריאה המיוחלת, "אחי, נגמר הזמן, תחזור לישון". לדעתי עצם הוצאתם לאור של שני הספרים גובלת ברשלנות של ההוצאות שאיפשרו לרשימות חובבניות עמוסות במטאפורות  "מתוחכמות" להסתנן אל מכונות הדפוס ולצאת לאור כספרים.
ג'קי חוגי, אלף לילה. קום- העולם הערבי היום, מעריב, 2011-
אוסף אנקדוטות שאינו מצליח להסביר לקורא ולו במעט מה קורא בעולם הערבי. ספרו של חוגי דומה למהדורה מורחבת של גיא פינס. זוהר, צבעוני אבל חסר עומק. לעומת תוכניתו של גיא פינס אשר איננה מתיימרת להיות תוכנית תחקירים מעמיקה של ה-CNN, חוגי כותב בכריכת ספרו שהספר נותן מבט פנורמי על תהליכי עומק בעולם הערבי. אולם לאמיתו של דבר הקורא המאוכזב נאלץ להסתפק בקרעי סיפורים חסרי כל קשר, הכתיבה הגרועה ואפשר לומר הילדותית הופכת את הספר למפגע של ממש. לצערי הספר איננו יכול להיכלל אפילו בקטגוריית ספרי השירותים אשר נועדו  להעביר את הזמן בין נפיחה לנפיחה.
אלוהים, מה לעשות בהם?
ספרים אלו מעלים בפני שאלה מוסרית לא פשוטה, מה לעשות בהם? משום שבעצמם מכירתם\נתינם אני שם מכשול  ברשות הרבים. מצד שני שליחתם לגריסה\מחזור מעלה בי תחושה לא נעימה של השחתה. בנתיים בחרתי לא להחליט, הם יושבים על מדפי ספרייתי ותופסים אבק, מזכירים לי בזדוניות את השעות האבודות שהשקעתי בהם לריק.

יעל נאמן, היינו העתיד, אחוזת בית-ידיעות אחרונות, 2011


לאחר קבורתה של התנועה הקיבוצית וסמליה החלו בני הדור השני והשלישי להעלות זיכרונות. כבטקס שבעה בו באים המנחמים ומגלגלים יחדיו קרעי זיכרונות ההמעלים שוב ושוב את זיכרו של הנפטר. אולם בשונה משבעה בה משתדלים הבאים להדגיש את הטוב ולייפות את הרע, עד לכדי יצירתם של מיתוסים שכל קשר ביניהם לבין המציאות מקרי בהחלט. מנחמיה של התנועה הקיבוצית בחרו דווקא להדגיש את שלל פגמיה בלי להשאיר אבן על אבן. בזה אחר זה הובאו המיתוסים: שיתופיות, מערכת החינוך, שיוויון, רעות, סוציאליזם, אחוות עמים אל רמפת השחיטה ודמם זרם במורד התעלה.

ספרה של יעל נאמן, היינו העתיד, (אחוזת בית, 2011) שנכנס לאחרונה לרשימת רבי המכר ברשת סטימצקי מצטרף לחבורת המנחמים חסרי הרחמים. בספרה מתחקה נאמן אחר ימי ילדותה ונעוריה בקיבוץ יחיעם של תנועת, "השומר הצעיר". אל הקיבוץ שנוסד על ידי גרעיני שעלו ארצה מהונגריה, הצטרפו פליטי שואה ומיני חולמים שחברו יחדיו להפיכתו של החלום הסוציאליסטי למציאות חברתית. אולם כמו רעיונות רבים הנראים יפים ומשכנעים על הדף החזון הסוציאליסטי עליו חלמו החברים היה רחוק מרחק רב מהאידיליה המרכסיסטית שהונחה על מדפי הספרים במועדון לחבר. החברה השיווניות הכמהה להתחדשות מתמדת הסתאבה תוך דור אחד בלבד והפכה לחברה מנותקת, המשועבדת לטקסיה ולסדריה הפנימים תוך שהיא מנציחה פערים בין וותיקים לחדשים, מקושרים יותר ומקושרים פחות, שובניזם ומעל הכל בורות והתנכרות המסתתרת מאחורי כסות אידיאולוגית. כבלש המתחקה אחר תעלומה מסתורית חושפת נאמן את הצביעות המסתתרת בין כיורי הנירוסטה של המטבח, בשדות המשק ובמוסדות החינוך. בעט מושחזת מסירה נאמן את המסכות מאחורי סידורי העבודה, הרוטאציה, חיי הקומונה והיחס לאחר. כתיבתה המשתלחת איננה משאירה צדיקים בקרב בני הדור השני המתכסה בעננה כבדה של אשמה וזיוף.

בשונה מספרו המעמיק של אסף ענברי, הביתה (ידיעות אחרונות, 2009), נאמן מביאה אי אלו ציטוטים מספרו של תום שגב, 1967- הארץ שינתה את פניה (כתר, 2005) האמורים לתת לקורא את טעמה של התקופה וליצור סביב ספרה הילה תיעודית. למעשה הציטוטים מספרו של ההיסטוריון והעיתונאי תום שגב מנכיחים שעבודת התיעוד שנעשתה הינה רשלנית וכל שנותר הוא הממד האישי. אין כל פסול בספר המתעד חוויות אישיות, להפך, החוויה האישית פותחת בפני הקורא צוהר לעולם של תחושות וחוויות הנסתרות לא פעם מעיניהם של חוקרים המעמיקים במסמכים ופרוטוקולים. אולם עולם החוויות האישיות המתואר בספר בצורה כרונולוגית מזכיר במידה רבה רשימות שעורכים חולי אלצהיימר על מנת לשמור על סדר בעולמם המתפורר. זיכרון רודף זיכרון, שיר נצמד לשיר והעלטה נשארת בעינה. לכל אורכם של 213 העמודים לא הצלחתי להעלות לנגד עיני ולו דמות אחת. כלל בני הקיבוץ הפכו בדימיוני לשיבוט חסד ייחוד וחן. עולמם, מחשבותיהם, תשוקותיהם וכמיהותיהם הפכו לפלקט צבעוני של הקרן הקיימת שהושחת ללא רחם בטוש עבה. הדבר היחיד שנשאר בהיר לכל אורכו של החיבור הוא הכאב והמירמור אותו חשה נאמן, שלושים שנה לאחר שעזבה רישמית את כור מחצבתה.

אין ספק שכתיבה יכולה לסייע בתהליכים טיפולים, אולם לא כל כתיבה טיפולית צריכה להפוך ליצירה ספרותית הרואה אור בהוצאה מכובדת. אני מרשה לעצמי לנחש שההצלחה המסחרית שקצר ספרו של ענברי  המתאר את עלייתו ונפילתו של קיבוץ אפיקים עוררה את תאבונם של המו"לים מבית ידיעות אחרונות אשר חיפשו בנרות אחר סיפורים דומים. כתב ידה הגולמי של נאמן היווה עבורם פיתוי שלא ניתן לעמוד בו, וכך ירד לקומת הדפוס רומן בוסרי שעוד צריך לעבור דרך ארוכה עד להבשלתו. יחד עם זאת ניכרים בספר יכולותיה של המספרת לרקום סיפורים וליצוק בהם ביקורת חברתית חדה ומושחזת, אולם לצערי בראיה מקיפה יכולות אלו לא זכו לבוא לידי מימוש המצדיק את הדפסתו. עורכיה של סדרת מקור צריכים לעשות עם עצמם חשבון נפש ולבדוק כיצד רשימות לא מעובדות הפכו במשמרתם לספר הזוכה לכריכה ולמערכת הפצה משומנת ההופכת אותו לרב-מכר.

על מנת לא לחתום בטעם רע, אני מצרף לרשימה זו סרטון של הלקה הקיבוצית,הגבעתרון, שהפכה את הדימוי הקיבוצי לאייקון תרבותי. בשמחות.


ג'.ד סלינג'ר, התפסן בשדה השיפון, עם עובד


מרד וחדשנות הם עניין של תקופה וגיאוגרפיה, אך לפני עשור הזכרה של המילה "הומוסקסואל" הייתה גורמת לכל יושבי החדר לנוע באי נוחות. כיום, אם אינך מכיר לפחות אדם אחד שאינו סטרייט אתה חש שאתה כלוא בבועה של שמרנות מפוהקת. בראשית שנות התשעים, התבטאויותיו של אביב גפן כנגד שירות קרבי והנאמנות המוחלטת למדינה, עוררו סערה ציבורית וקריאות להחרמתו של האמן. כיום, עשרים שנה אחרי, גפן הפך להיות חלק מהמיין סטרים המוזיקאלי והתבטאויותיו החתרניות נראות כמשובת נעורים בלבד.

לפני כשישים שנה יצא לאור ספרו של ג.ד' סלינג'ר, "התפסן בשדה השיפון". הספר מתחקה אחר ארבעה ימים בחייו של צעיר אמריקאי, בן המעמד הבינוני-גבוה, המורחק מבית הספר היוקרתי בו הוא לומד. הצעיר, הולדן קולפילד, יוצא למסע התבגרות בעיר הגדולה, ניו-יורק. בדרכו פוגש הולדן גלריה רחבה של דמויות: צעירות הבאות לבלות בעיר הגדולה, נזירות, זונה, מורים מזדקנים ו"חברים" לספסל הלימודים. לאורך כל המפגשים נשמעת תחינתו הנואשת של הולדן לשיחה אותנטית המתעלה מעל הזיוף החברתי-בורגני המאפיין את החברה הגבוהה אליה הוא משתייך. פעם אחר פעם מבקש הולדן מבני שיחו לפתוח את סוגר ליבם בפניו, אולם, הם ממשיכים להיות שבויים בתפקידיהם החברתיים. הניגודיות בין כמיהתו של הולדן לשיחה פתוחה וחברתית לבין המקובעות החברתית של בני שיחו מנציחה את הזרות והניכור המתקיימים בין הגיבור לבין סביבתו.

"זאת הצרה אתכם, כל המטומטמים. אתם אף פעם לא רוצים לשוחח על שום דבר. ככה מכירים מטומטם. הוא אף פעם לא רוצה לשוחח על משהו נבון, " ואז הוא באמת תקע לי אחת, ועוד לפני שהבנתי מה קורה, הייתי עוד פעם על הרצפה המחורבנת....'למה, לעזאזל, אתה לא סותם את הפה כשאני אומר לך?" (עמ' 55).

הקיבעון החברתי מעורר בהולדן כמיהה לבריחה אל עבר מציאות אלטרנטיבית שאינה פועלת על פי החוקים החברתיים המניעים את החברה (מנזר, בקתה קטנה המרוחקת מהמולת העיר).

"'תראי', אמרתי. 'יש לי רעיון. מה דעתך לקום ולהסתלק מכאן? .....נגור באחד מהחניונים האלה ובמקומות כאלה עד שייגמר לנו הכסף. ואז, אחרי שיגמר לנו הכסף , אני אוכל למצוא עבודה באיזה מקום ונוכל לגור באיזה מקום שיש על ידו מעיין....נוכל לבלות יופי! מה דעתך? תגידי מה דעתך? תגידי מה דעתך? את באה איתי? בחייך" ( עמ' 158).

אל מול התלהבותו הילדותית ניצבות הנורמות החברתיות הכובלות את הסובבים אותו, הרואים בכמיהתו לבריחה מעשה של טירוף שאין בו ממש.

"אנחנו שנינו בעצם ילדים. ובכלל חשבת לרגע מה תעשה אם לא תמצא עבודה כשייגמר לך הכסף? אנחנו נמות מרעב. כל העניין הוא כל כך לא מציאותי" (עמ' 159).

שוב ושב עולה לאורך הספר השאלה, מיהו המציאותי? מי הולך בדרך הנכונה? הולדן המרדן או החברה המכפיפה את היחיד להסדרים חברתיים המצריכים אותו לעמעם את רצונותיו ולהתאימן לסדרים הכלכלים והחברתיים המגדירים באופן מסוים מהן הצלחה וכישלון.

"לא יהיו מקומות נהדרים שנוכל לנסוע לשם אחרי שאני אגמור את האוניברסיטה וכל זה. הקשיבי טוב. זה יהיה לגמרי אחרת. נצטרך לרדת למטה במעליות עם מזוודות ודברים כאלה. נצטרך לצלצל לכולם ולהגיד להם שלום ולשלוח להם גלויות מבתי מלון וכל זה. ואני אעבוד באיזה משרד, ארוויח הרבה כסף ואסע לעבודה במוניות ובאוטובוסים של שדרות מדיסון".(עמ' 159).

כיום, ישנם ספרים רבים המתארים את העולם מנקודת מבטם של מתבגרים (רשלנות-דבורה רוברטסון, המקרה המוזר של הכלב-מרק הנדון) אולם, בשנות החמישים כתיבתו של סיפור מנקודת מבט שאיננה משתייכת לעולם המבוגרים מהווה חידוש שככל הנראה הפכו את ספרו של סלינג'ר לרב מכר עולמי שנכנס לקאנון של התרבות האמריקאית. חדשנות נוספת הנמצאת בכתיבתו סלינג'ר טמונה בכך שהוא אינו מייפה את שפתו של הגיבור על מנת להביאה למעמד של ספרות גבוהה, אלא, הוא משמר את שפתו האותנטית של הגיבור המתבגר המתעמת עם המציאות הסובבת אותו. בהקשר זה, נראה שהתרגום ה"מחודש" שנעשה על ידי דניאל דורון ואברהם יבין אי שם בשנות השבעים קצת איבד מחיותו, מה שגרום לכך שאמינותן של הדמויות נפגעת והשפה המחוספסת בה מדבר הולדן הופכת לסלנג של בתי אבות. טוב יעשו בהוצאת עם עובד אם ישדרגו את התרגום לשפת היום יום של שנות האלפיים, ובכך יחזירו לחיבור את חיותו.

לסיכום, ספרו של סלינג'ר מצליח להעלות תהיות על החברה הבורגנית-צרכנית בה אנו חיים, בשפה קולחת ומחוספסת. הביקורת החברתית ושאלות היסוד המועלות על ידי הולדן עדיין רלוונטיות לימנו, חמישים שנה לאחר שנכתבו לראשונה. כמו אביב גפן והחבר ההומוסקסואל אשר נכנסו למיין סטרים גם ספרו החתרני של סלינג'ר מחובק על ידי הקונסנזוס, כבר מספר שנים ספרו מהווה חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים לבגרות בספרות. אירוני שבני דמותם של בתי הספר אותם תוקף סלינג'ר מחבקים כיום את המחבר וחיבורו ומעניקים להם חיי נצח בין דפי הבגרויות הסוללות את הדרך לבורגנות ממנה הוא כה ניסה להימלט.

ג'.ד סלינגר, התפסן בשדה השיפון,תירגמו: דניאל דורון ואברהם יבין, עם עובד, 2011. 255 עמודים.

טום רוב סמית, ילד 44, כתר 2009



בשנות ילדותי היו פוקדים את ביתנו רבים ממובילי המאבק לקידום העליה מברית המועצות. מלמדי עברית בסתר, חוטפי מטוסים, מפיצי שירים חתרניים ואינטלקטואלים שבסתר ליבם חלמו על ציון בעודם עומדים בתורים מפרכים ללחם ולמצרכי יסוד, נקבצו ובאו לבית הורי. עבור רובם הביקור בביתנו היווה תחנה ראשונה בקליטתם בישראל. באחת מארוחות השבת התארח בביתנו גבר כבן חמישים, בעברית מקרטעת הוא סיפר על עצמו, המנות הוגשו בזו אחר זו ותחושה של בייתיות עטפה את השולחן. כילד התעניינתי מאוד במטוסים, חיילים וציוד צבאי מתוך כך היה ברשותי אלבום מדבקות עם תצלומים של מיטב החימוש המערבי והמזרחי. מערכות ליירוט מטוסים, תותחים, רובים וטנקים. ליד כל אחת מהתמונות הייתי רושם פרטי מידע שהייתי מלקט בעמל רב (לפני עידן האינטרנט זו הייתה משימה לא פשוטה כלל וכלל). תוך כדי השיחה האורח ציין שהוא היה חייל במערך הנ"מ הסובייטי. רצתי בהתרגשות לחדרי והבאתי את אלבום המדבקות. "אתה יכול להראות לי עם אילו מערכות נ"מ עבדתם?" "כמה טילים יש בכל מערכת?" הטחתי באורח את שאלותי תוך שאני מצביע על תצלומים שונים. לא עברו חמש דקות, האורח נעמד על רגליו, פלט כמה מילמולים וביקש ללכת. רצינו ללוותו, בכל זאת עיר זרה. הוא סירב בנימוס תקיף ונעלם אל תוך הלילה הירושלמי. כשעזב אמר לי אבי, "הוא כנראה חשב שאנחנו מביימים את הארוחה על מנת לחלוב ממנו מידע, ברוסיה זה לא הייתה סיטואציה בלתי אפשרית".
קריאה בספרו של הסופר הבריטי טום רוב סמית, ילד 44, מראה ששלטון האימים הסובייטי הצליח להחדיר בקרב אזרחיו אימה וחשדנות, ההופכת את כולם לבוגדים בפוטנציה. מחול השדים שהתחולל בניצוחו של החבר, יוסף סטאלין, הוביל למותם של מיליונים שנרצחו בשיטות שונות ומשונות בשמה של אחוות העמים. הודות לתחקיר מעמיק וכתיבה קולחת סמית מצליח להעביר לקוראיו את תחושת חוסר האונים בה מצוי האדם הבודד בבואו להסדיר את עניינו אל מול המדינה\ המערכת הבירוקרטית. השרירותיות, האלימות ומעל לכול חוסר הוודאות מתוארות על ידו בצורה המצליחה להעביר לקורא את עליבותו של היחיד אל מול מנגנונים שקמו על יוצריהם.

במרכזה של העלילה ניצב לב, איש המשרד לביטחון לאומי, הנמצא במצוד תמידי אחר אויבי המדינה והחברה. ביטחונו הרב באידיאולוגיה הסובייטית מסייע לו לבצע את משימותיו לשביעות רצונם של הממונים עליו. אולם אט אט נחשף לב לפער המתקיים בין האידיאולוגיה הסובייטית לבין המציאות. ההכרה בחוסר המידתיות של המעשה הכוללת מעצרי שווא, כבילותה של המערכת לחוקיה הפנימיים, האכזריות הרבה המשתחררת לחופשי ללא כל שליטה. הנביטו בלב ספקות אשר הלכו ונערמו לאורך שנות שירותו. בעקבות משימה בילתי צפויה, לב מוטל למערבולת של התרחשויות אשר מעמידה את חייו בסכנה. לצד ההתפתחויות במעמדו האישי המאורעות מערערות בקירבו את האמונה בצדק הסובייטי, דבר המוביל אותו לחקור תעלומה שטוייחה במשך שנים. החיפוש אחר הפיתרון לתעלומה, הציבו את לב בשורה של אירועים דרמטיים המקנים לספר מעמד של ספר מתח משובח, העונה לכל כללי הז'אנר.

מסיבה לא ברורה  בחר המחבר לזנוח את הקו האינטילגנטי שאפיין את חלקו הראשון של החיבור. העלילה שנבנתה בדייקנות רבה  הלכה ותעמעמה ככל שעברו העמודים. אופני הצלה מיסתוריים השייכים לסיפורי צדיקים החלו להצטרף זה לזה, עד לכדי כך שברגעים מסויימים אמרתי לעצמי, "אתה לא רציני?! אין מצב". השוני המהותי בין חלקו הראשון של החיבור לחלקו השני גרם לי לחשוב שלפני שני ספרים שונים אשר נכרכו יחדיו בשל טעות שנערכה במשרדו של המביא לדפוס. ייתכן שלוח הזמנים הדוחק של הסוכנים הספרותיים הוא אשר הוביל להדרדרותה של הכתיבה ולהעדרותו של הליטוש הראוי, אולם גם אם נקבל את ההסבר שהדרדרותו של החיבור מונחת על כתיפהם של העורכים והמביאים לדפוס, לא נוכל לתרץ את את הקיטש ההוליוודי המאפיינת את דפיו האחרונים של הספר.

לסיכום,ילד 44, הינו מותחן סוחף ומעניין המצליח לפתוח בפני הקורא צוהר לעולמה של רוסיה הסובייטית בראשית שנות החמישים של המאה ה-20. נותר רק להצטער ששיקולים מסחריים עמעמו את כושר הכתיבה הראוי לציון של סמית', המצליח בספרו לקחת את הקורא הרחק מעבר למסך הברזל. נקווה שספרו השני של סמית, הנאום הסודי (כתר, 2011) יצליח להתגבר על המהמורות שלתוכן נפל רומן הביכורים.

טום רוב סמית, תירגמה מאנגלית: הדסה הנדלר. ילד 44, כתר 2009, 436 עמ'.