דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2011

יעל הדיה, עדן, עם עובד 2005

עד כמה אנו מכירים את שכנינו? את בני משפחתו , את בני זוגנו? את אותם אנשים בהם אנו פוגשים יום אחר יום, במטבח, בחדר המדרגות ובחדר השינה שלנו רגע לפני שאנו עוצמים את עינינו ופורשים לעולם החלומות. הנטיה הטבעית, הכמעט נאיבית, מניחה שאנו מכירים אותם בצורה טובה שיכולה להקנות לנו אמון בסיסי לקיומם של חיים נורמטיבים. יעל הדיה בספרה, עדן (עם עובד, 2005), מוכיחה שעל פי רוב אנו מכירים אך ורק את המעטפת, בעוד שפנימיותם של הסובבים אותנו ואף של עצמנו נשארת נסתרת כצופן בלתי חדיר. אולם כאשר שורות הצופן מתפרשות, אנו מגלים תמונה שאולי היה עדיף אילו כלל לא היתה נחשפת. בספרה הדיה לוקחת את הקורא להתוודע לשורות הקוד של תושבי יישוב חקלאי קטן במרכז הארץ בשם עדן שעם התנופה הכלכלית של שנות התשעים שינה את פניו והופך לפרבר יאפי מרוצף במסעדות שף, טבע מהונדס, רכבי שטח, ערבי ברבקיו בחצר ונהנתנות מחויכת בעלת טון צדקני המסתירה מציאות אנושית מורכבת. הסיפור מסופר דרך עיניהן של מספר דמויות מרכזיות: רוני, מתבגרת בת שש עשרה הצמאה לחום ואהבה. אלי ודפנה נחמיאס, זוג יאפי הכמהה לילד. ראובן עובד המועצה הטרחן התר אחר ר

מייקל קונלי, הדחליל,מודן 2011

מה לא עברתי לאחרונה: נסיעה לחו"ל, שירות מילואים מפרך שכבר ממש לא מתאים לגילי המתקדם, נופש באילת ועבודה חדשה. בקיצור עומס בילתי שיגרתי שאינו משאיר רגע של נחת, בכל פעם שהתיישבתי מול המחשב לכתוב כמה מילים אישיות העיניים החלו להעצם, בתחילה במיצמוצים ארוכים ולאחר כמה דקות הראש נזרק לו לאחור, כמו ראשו של זקן במחלקה סיעודית המחכה בחוסר נוחות משווע לאחר שישיב את גופו הרופס למקומו. בקיצור לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא בצורה סדירה וכל שכן לכתוב. עם בואו של סוף השבוע המיוחל החלטתי לאזור כוחות ופשוט לכתוב על ספרו האחרון של מייקל קונלי , הדחליל (מודן, 2011)   שתורגם השנה לעברית על ידי דורון דנסקי. במרכזה של העלילה ניצב עיתונאי הנמצא בשלהי קריירת עיתונאות מזהירה, שמסתיימת לה בקול ענות חלושה עם קריסתה של העיתונות הכתובה בארה"ב. גל הקיצוצים האימתני שמאחוריו עומדים מיליוני עובדים מקבל אצל קונלי שם , פנים ובעיקר רגשות. הקורא שתיכנן לקרוא ספר מתח קיצבי ניצב תוך מספר קצר של עמודים מול הדורסנות של הקפיטליזים האמריקאי. העובד המסור שתרם את מיטב שנותיו לעיתון מקבל אחר כבוד מכתב פיטורים  

מייקל קונלי, המפענחים, מודן 2009

למרות מצבה העגום של הטלוויזה המסחרית הכמיהה לבידור איכותי, לסיפור מטלטל שיסחוף אותך מטרדות היום יום, מהכאן והעכשיו נשארה בעינה. במבט מובס אני מביט במרקע ולוחש לעצמי איפה CSI , NYPD , הסמויה וכמובן הוותיקה שלא נס ליחה סדרת המופת, חוק וסדר הבלתי נשכחת. אני לא טיפוס נוסטלגי והשקיעה בעבר מעבירה בי תחושה קשה של עייפות ולאות, למזלי הרב את החלל שהשאירו הסדרות הנשכחות הצליחו למלא ספריו המצויינים של מחבר המותחנים האמריקאי, מייקל קונלי.   בספרו, המפענחים (מודן, 2009) משיב קונלי ללב הסערה את גיבורו, חוקר המשטרה הארי בוש, השב למשטרה לאחר שנתיים של פרישה למחלקת התיקים הבלתי מפוענחים של משטרת לוס אנג'לס, מבין אלפי התיקים הבלתי מפוענחים הגודשים את מדפי המחלקה העומדים להתפקע, מקבל הארי לטפל בתיק רצח של נערה מרקע מעורב ( אבא אפרו אמריקאי ואמא לבנה) שנרצחה אי שם בשנות השמונים. תיק הרצח שנפתח מחדש בעקבות דגימת דנ"א הנמצאת בזירת הרצח ומופקת באמצעות טכנולוגיה חדשנית, פותחת פצעים ישנים ויוצרת מערבולות של יצרים ודם. מלבד העלילה הקצבית והטוויסטים העלילתיים המהווים את לחם חוקו של כל   מותחן

יעל הדיה, יום רביעי בערב, עם עובד 2011

אין זה סוד שתהליך ההורות כרוך, בצד השמחה וההתרגשות,   באינספור חששות ופחדים. האחריות המוטלת על כתפי ההורים החל מרגע ההפריה הולכת וגדלה ככל שנוקפים הימים. בתחילה, המיקוד מושם על תחומים של דאגה פיזית: שינה, אוכל וחימום נאות אך עד מהרה נוסף נדבך לא פחות חשוב, האחריות על חוסנו הנפשי של הרך הנולד. האם   להלביש בצבעים גבריים (שחור, כחול) או אולי   לפרוץ את המסגרות המקובלות ולתת לעצמך חירות אומנותית? לאיזה תכנים לחשוף את הפעוט, והאם הטלוויזה הדולקת תגרום לכך שהוא יסבול מהפרעות קשב וריכוז, יכשל בלימודיו ויפנה לכיתה מקדמת שתצייד אותו בתעודה מקצועית שתסלול את חייו לעולמים.....וואי, איזה פחד!.....הצורך שלי בשקט רגעי, בכמה דקות של מנוחה, סלל את דרכו של   הילד להיות ניצב בשוליה של החברה. המחשבות רודפות אותי: ללא רחם: אני מתיישב כבד נשימה מגודל האחריות, את רקותיי מפלחת הידיעה הבלתי ניתנת לערעור שהילד שלי, מחמל נפשי, שמעיר אותי בלילות ללא אבחנה ילחש לי בזעם בעוד פחות מעשור, "אבא אני שונא אותך, לא עשית כלום בשבילי". כלום? אני אשאל מבועת, כלום!!!! חצוף קטן, מי החליף לך חיתולים?! מי נ

ניסים משעל, הותר לפרסום, ידיעות אחרונות, 2011

ישראל היא מדינה שהוויתה ספוגה בפוליטיקה: מבזקים בכל חצי שעה, מהדורות חדשות הנפתחות בקולות סימפוניה נרגשת, פוליטיקאים שלא חדלים מלברבר מעל גלי האתר, עיתונות חוקרת ומוספים מייגעים בהם מתערטלים נבחרי הציבור בעצת יועצי תדמית שנונים וכמובן אירועים מאירועים שונים בהם מנופפים אלינו מעל במות ומלעיטים אותנו בקלישאות שעוברות ליד האוזניים וממשיכות הלאה. למרות זאת, כאשר ברדיו משמיעים את תרועת החדשות, אנו עוצרים את הנשימה ומחכים למוצא   פיו של הקריין בתקווה שאולי תבוא סוף סוף בשורה חדשה ורעננה שתסדוק את היום יום המוכר. יועצי התדמית למינהם שהלכו וחדרו לחיינו בעשרים השנים האחרונות שיכללו את הקלישאות לדרגה של אומנות, אט אט הפכו "מנהיגנו" לשיעתוקים של דמות המנהיג שנהגתה במוחם של פסיכולוגים מאחזי עיניים, שיצרו עבורנו את הדמות עליה אנו חולמים. דמות בוטחת, נחושה, המצוידת בחיוך אבהי ומחבק המטייח את המציאות הדורסנית בה אנו חיים. כך הפך שרון מגנרל קר רוח שקצר במקלעיו לא אחד ולא שניים לסבא רחום המלטף גדיים. ביבי נתניהו שכמעט והתבולל בימי שנותיו בארה"ב לנאמנם של הדתיים הלאומיים ושמעון פרס ה

מוריאל ברברי, אלגנטיות של קיפוד, כתר, 2006

כשפניתי ללימודים אקדמיים באוניברסיטת בן גוריון לאחר שירותי הצבאי, לא ממש ידעתי מה עומד מאחורי המילה "פילוסופיה". זו הייתה מילה די עמומה שהעלתה בתודעתי סטודנטים ממושקפים עם הבעה חולמנית הרוכנים על ספרים מאובקים. עם הגעתי לאוניברסיטה הדימוי העממי פינה את מקומו להתלהבות. בזה אחר זה נפתחו בפני שערים של ידע, שאלות שכלל לא העליתי בדעתי החלו לטרוד את מנוחתי ומשב רוח הנושא עימו תחושה של התעלות בידר את החמסין הבאר-שבעי. אחד מהקורסים הבלתי נשכחים שלקחתי היה מבוא לאסתטיקה שהועבר על ידי ד"ר עידו גייגר. בתחילה נרשמתי לקורס מטעמי נוחות, בלאוו הכי היו לי קורסים באותו יום והעדפתי לנצל את עצם שהותי באוניברסיטה. עד מהרה נוכחתי שהסוגיות שהועלו בקורס נוגעות לעצם הוויתי: מהי תפקידה של האמנות? מי מגדיר מהי יצירה אמנותית בעלת ערך?   האם לאמנות יש תפקיד בזירה הפוליטית?   האם היופי הוא ערך מוחלט או סובייקטיבי? כתביהם של הוגים   מוכרים כמו אפלטון, שילר וקאנט קיבלו קריאות חדשות ומרתקות, שהשפיעו עלי עמוקות. בינתיים חלפו כבר חמש שנים והעיסוק בפילוסופיה מדופלמת נדחק לקרן זווית, מידי פעם אני מוצ

שולמית לפיד, ואולי לא היו, כתר-2011

שיקומם של החיים האנושיים באירופה שלאחר מלחמות העולם השניה תמיד הילך עלי קסם. כיצד אנשים שאיבדו את מרבית בני משפחתם, שרכושם נגזל ושאולצו לחיות במשך שנים בתנאים בילתי אנושיים הצליחו להשתלב ב"חברה הנורמאלית". כיצד הולכים לעבודה לאחר שנים שבהם שהית במחנות\במסתור סגור וטחוב, כיצד מולידים ילדים כאשר יודעים בוודאות שאף אחד מבני המשפחה לא יתרשם מחוכמת ילדך. גם אלו שלא היו שם, נאלצו להתמודד עם תחושת חוסר אונים שאיננה מרפה, אל מול הידיעה שמחדדת את   אוזלת היד וחוסר היכולת לחולל שינוי במציאות הסובבת. חידה אנושית בילתי פטורה, בכל פעם שאני חש אכזבה ממדינת ישראל, אני שב ומזכיר לעצמי שזו מדינה שקלטה עליה מאות אלפי פליטי שואה ועוד מאות אלפים שמשפחותיהם ניספו ביערות האירופאים, ובכל זאת היא מדינה העומדת על הרגליים המצליחה לשמור על שפיות ולו חלקית. הידיעה הזאת נותנת לי אזושהי פרופוציה מנחמת, המאפשרת להתמודד עם המציאות היום יומית הלא פשוטה העוטפת את החברה הישראלית. שולמית לפיד בספרה , ואולי לא היו (כתר,2011) לוקחת את הקוראים למפגש בילתי אמצעי עם אותם משפחות שעלו לארץ ישראל אי שם בשנ

שמואל רוזנר, שטעטל בייגל בייסבול- על מצבן הנורא והנפלא של יהודי אמריקה, כתר 2011

על ספרו של שמואל רוזנר שמעתי לראשונה בהתשלמות שערכה הסוכנות היהודית לרכזי אירגונים הפועלים בזירת היחסים שבין ישראל   לתפוצות. רוזנר, יהודי חובש כיפה בעל חיוך ציני   וידעני המרוח על פניו נשא בפנינו את ההיי-לייטים הטמונים בין דפי ספרו החדש, " שטעטל בייגל בייסבול- על מצבן הנורא והנפלא של יהודי אמריקה " (כתר 2011). למען האמת הרצאתו לא עוררה בי רושם מיוחד, אולם הרגשתי שלמרות זאת בספרו טמונים אוצרות שחשוב להתוודע עליהם. לכן כאשר נסעתי לפגוש את הקהילה היהודית בסטטן איילנד, ניו יורק, הצטיידתי בספרו שיהווה עבורי  "מורה נבוכים" למציאות היהודית המורכבת המתנהלת לה מזה כשלוש מאות וחמישים שנה בצפון אמריקה. ספרו של רוזנר מהווה סיכום של למעלה מעשר שנות קריירה עיתונאית בהם נסקרה על ידו יהדות ארה"ב באינספור מאמרים בעיתונים, בבלוגים ובזירות מחקריות.   למרות המחקר המעמיק כתיבתו איננה טרחנית והיא מצטיינת בחינניות זורמת המצליחה לפתוח בפני הקורא הישראלי צוהר לעולמה העשיר והמגוון של יהדות ארצות הברית, המוכרת לנו על פי רוב בצורה סטריוטיפית ושיטחית, שאיננה מתארת ולו במקצת את

שמי זרחין, עד שיום אחד, כתר-2011

מחאת האוהלים   שהתרגשה עלינו בקיץ 2011   הדגישה פעם נוספת שמדינת ישראל מהווה למעשה אוסף של מדינות שונות החיות זו לצד זו במתיחות מתמדת. כך בטווחים של קילומטרים בודדים מתקיימות להן אינספור מדינות זעירות: מדינת החרדים, מדינת המתנחלים, מדינת עיירות הפיתוח, מדינת הקיבוצים (שחדלה להתקיים לאחרונה) ומדינת תל אביב. כל מדינה וחוקיה, כל מדינה וגיבוריה התרבותיים. לעיתים נדירות (לרוב אל מול איום חיצוני) המדינות מתאחדות וקמות כאיש אחד להתמודדות קצרת ימים למיגורו של האיום. בימים אלו מרחפת לה באוויר אשליה של אחדות וכל   החרפות והגידופים נשכחים, הפערים מוסטים לקרן זווית   ומצטיירת לה עננה של "כלל ישראל". אולם ברגע שענני המלחמה חולפים שב ומתבהר הפילוג והשוני. בספרו , "עד   שיום אחד" (כתר, 2011), לוקח אותנו שמי זרחין לביקור ארוך הנפרס על פני שלושה עשורים במדינת טבריה הנמצאת על חוף ימה של הכינרת המהבילה. מדינה זו מאוכלסת בערב רב של דמויות (פליטי שואה, גרוזינים, עירקים, צברים וערבים) ומתקיימת לה במרחב נטול זמן ומקום, קליפת עץ הנסחפת לה במורד נהר גועש. מלחמות פורצות, מיתון כלכ

טום רוב סמית', הנאום הסודי, כתר, 2011

חלק ניכר משנות ילדותי התקיים בצל סיפוריהם של מתנגדי המשטר הקומוניסטי בברית המועצות. לפני שנולדתי הורי לקחו חלק פעיל במאבק לשחרורם של יהודי ברית המועצות ולמתן האפשרות לעלייתם ארצה. מאותה תקופה נשארו בביתנו סיכות עם הכיתוב "שלח את עמי" בעברית ובאנגלית, ספרי שירה ומעל לכל החברות עם הלל בוטמן. אסיר ציון שנכלא לתשע שנות מאסר בעוון ניסיון לחטיפת מטוס מברית המועצות והבאתו לארץ ישראל, מה שכונה לימים "מבצע חתונה". הניסיון נקטע באיבו ועוד בשדה התעופה הלל וחבריו נתפסו ונכלאו, חלק משנות המאסר שהה הלל בסיביר בתנאי בידוד. הסיפורים ששמעתי מהורי בדבר תנאי המעצר הפכו אותו לדמות חצי מיתית הנעה בין מציאות לדימיון. עבודה בתנאים מפרכים במינוס ארבעים מעלות, הימצאות בחדר נטול גירויים, ימים ארוכים של בידוד. במציאות הישראלית שלי כל אלו נראו כסיפורים מארץ רחוקה המנסים להתחרות בבלעדיותם של זוועות השואה. על אף הסיפורים שלטון האימים ברוסיה הסובייטית נשאר עבורי כחור שחור (מלבד ספרי ריגול שאהבתי לקרוא במיוחד, אולם הם התחקו אחר סוכנים נועזים ולא אחר השגרה היום יומית של מערכת המעקב, השפיטה

אשכול נבו, נוילנד, זמורה ביתן-2011

בחודשים האחרונים לשרותי הצבאי עסקתי בעיקר בחישובי קצים, הימים הארוכים של קיץ 2004 עברו באיטיות ואני חיכיתי בכיליון עיניים שיולי יגיע ועימו בשורת השחרור. בכיסי היו מונחים הכרטיסים למזרח ובהדרגה החל חדרי להתמלא בציוד, מפות ובעיקר בחלומות. רציתי לפרוץ החוצה מגבולותיה של ארץ הקודש ולרחף בג'מבו למזרח. בימים הראשונים לנסיעתי התבוססתי בביצה הישראלית של בנגקוק, אולם עד מהרה הרגשתי שעלי לפרוץ אל עבר מרחבים חדשים. במהלך חודשיים אינטנסיביים השלתי מעלי שכבות עבות של צבאיות שדבקה בי ללא רחמים. הרגשתי כמו רוחץ בים התיכון שפיסת זפת נדבקה לרגלו והוא מנסה להוריד אותה באובססיביות. אט אט ההליכה הצבאית והטון הפיקודי פינו את מיקומם לשלווה של חופי ים קסומים ומים בצבעי הטורקיז המכים בחול הלבן. נחתתי בארץ הקודש בספטמבר 2004 והרגשתי שראיתי את האור, שבשורת החיים הרגועים נמצאת באמתחתי. עם נחיתתי התיישבתי לצד שולחן הפורמייקה הלבן הניצב במטבח ביתם של הורי וליהגתי ללא הכרה. "הבנתי עד כמה המשפחה חשובה לי, צריך לקחת את החיים בפרופורציה. הישירות הישראלית לא מובילה לשום מקום חיובי, הצבאיות שדבקה

ניר ברעם, אנשים טובים, עם עובד, 2011

אין בוגר של מערכת החינוך הממלכתית שלא נתקל בשאלה , "מהו הלקח שעלינו ללמוד מהאירועים המזעזעים שפקדו את עמינו בתקופת השואה?", שאלה זו מוטחת מידי יום שואה באלפי כיתות מיוזעות   המנסות להתמודד עם השאלה בבליל אין סופי   של קלישאות, "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו....", "ידוע שעשיו שונא ליעקב","שעל אף הצרות שפקדו אותם היהודים שמרו על דמותם וזהותם התרבותית". עוד ועוד מילים נשפכות לחלל הכיתה ומחלחלות באיטיות לתודעתם של התלמידים היגעים. כמו שאלות הרות גורל אחרות, שאלתה של המורה מהווה רפודוקציה לשאלות הנשאלות בכנסי מחקר בהם מלומדים מנסים להתחקות אחר שאלת השאלות, מה ניתן ללמוד מההיסטוריה? הרי לא ייתכן שכל שעברנו היה לשווא, חייבת להיות משמעות. בעיינים כלות מתבוננים הסטודנטים וקהל השומעים במרצים ומתחננים, תנו לנו משמעות, אל תשאירו אותנו בריק חסר תועלת. אולם אלו מביטים במבט ספק משועשע ספק נדהם, ומציאים להם תובנות מתובנות שונות בדבר מהלכה של ההיסטוריה, אולם שום תשובה פרקטית לא מועלת על מנת לנחם את קהל המאזינים. תחושת המבוכה המתוארת ליוותה אותי תקופה אר

הנערה שבעטה בקן צרעות,סטיג לרסן, מודן, 2011:

סדרות ספרותיות המשתייכות לסוגה   של ספרות בלשית מציבות בפני מחבריהם רף גבוה: בניה מורכבת של הדמויות, רצף עלילתי ומעל הכל רעננות המשמרת עלילה קולחת לכל אורכה של הסדרה. סדרת ספרי מילניום ( נערה עם קעקוע דרקון , נערה ששיחקה באש ) שחיבר הסופר השוודי,  סטיג לרסן , המתחקה אחר העיתונאי מיכאל בלומקוויסט והתחקירנית הלא שגרתית ליזבת סאלנדר מצליחה לעמוד באתגרים אלו. הספר השלישי בסדרה, "הנערה שבעטה בקן צרעות" (מודן, 2011), מהווה המשך ישיר לספר השני בטרילוגיה המסתיים בפציעתה הקשה של סאלנדר ובמאסרה על ידי המשטרה בחשד לשורה של רציחות מסתוריות. במרכז העלילה ניצב מיכאל בלומקוויסט המנסה בצורה נואשת לחשוף את הרוצחים האמיתיים האחראיים לשובל ההרג. במסגרת תחקיריו העיתונאיים מגלה בלוקמוויסט סודות ותככים העומדים במוקד הוויתה של החברה השוודית. חשיפתן של שערוריות ותככים בצמרת השלטון והמשטרה מקנים לספרו של לרסן ערך מוסף שלא יסולא בפז, וכך מרומן בלשי סטנדרטי הופך הרומן לשילוב מנצח של מותחן ריגול וספרות בלשית. ספרות בלשית טובה מצליחה לפתוח בפני הקורא עולמות שבדרך כלל נשארים סמויים מן העין. הדר

תהום הנשייה- ספרים שיש לשכוח ולהשכיח

על אף היותי קורא ספרים מיומן  עדיין בכל כניסה לחנות ספרים תוקפת אותי תחושת התרגשות. המדפים הכורעים תחת נטל הדפים והכריכות המחייכות אלי   מכל קיר,   ריח הנייר המשכר מעבירים אותי על דעתי.כאחוז דיבוק אני עובר ממדף למדף, פותח, מעיין, קורא כמה שורות מחזיר, מניח בחיקי, יודע שאין סיכוי שבמצבי אקרא את הערמה ההולכת וגדלה וברגשות אשם אני מחזיר   אותם בשקט בשקט למקומם. הבילבול הרב שתוקף אותי בכל כניסה ולו מקרית לחנות ספרים, הוביל אותי לחיפוש אחר עזרים שיסייעו לי להתמצא בחנויות בהם המלאי מתחלף במהירות שיא. החלטתי שאסתייע ברשימת רבי המכר המפורסמת מידי שבוע בעיתוני השבוע. אין קשר של נביעה הכרחית בין רשימת רבי המכר לבין איכות ספרותית רשימות רבי המכר המתפרסמות מידי שבוע מהוות אביזר מעין זה, הן נידמו לי כוכב צפון המראה את הכיוון הכללי בו יש ללכת בשוק הספרים. אולם עד מהרה הבנתי שהקשר בין הספרים   הממוקמים בראש רשימת ספרי רבי המכר לבין איכות איננו קשר המגלם בחובו נביעה הכרחית. לרוב ספרים מצליחים להתברג ברשימה המיוחסת הודות לשרשרת ארוכה ומשומנת של אנשי יחסי ציבור שעשו יד אחת עם רשתות   הספרי

יעל נאמן, היינו העתיד, אחוזת בית-ידיעות אחרונות, 2011

לאחר קבורתה של התנועה הקיבוצית וסמליה החלו בני הדור השני והשלישי להעלות זיכרונות. כבטקס שבעה בו באים המנחמים ומגלגלים יחדיו קרעי זיכרונות ההמעלים שוב ושוב את זיכרו של הנפטר. אולם בשונה משבעה בה משתדלים הבאים להדגיש את הטוב ולייפות את הרע, עד לכדי יצירתם של מיתוסים שכל קשר ביניהם לבין המציאות מקרי בהחלט. מנחמיה של התנועה הקיבוצית בחרו דווקא להדגיש את שלל פגמיה בלי להשאיר אבן על אבן. בזה אחר זה הובאו המיתוסים: שיתופיות, מערכת החינוך, שיוויון, רעות, סוציאליזם, אחוות עמים אל רמפת השחיטה ודמם זרם במורד התעלה. ספרה של יעל נאמן, היינו העתיד, (אחוזת בית, 2011) שנכנס לאחרונה לרשימת רבי המכר ברשת סטימצקי מצטרף לחבורת המנחמים חסרי הרחמים. בספרה מתחקה נאמן אחר ימי ילדותה ונעוריה בקיבוץ יחיעם של תנועת, "השומר הצעיר". אל הקיבוץ שנוסד על ידי גרעיני שעלו ארצה מהונגריה, הצטרפו פליטי שואה ומיני חולמים שחברו יחדיו להפיכתו של החלום הסוציאליסטי למציאות חברתית. אולם כמו רעיונות רבים הנראים יפים ומשכנעים על הדף החזון הסוציאליסטי עליו חלמו החברים היה רחוק מרחק רב מהאידיליה המרכסיסטית שה

ג'.ד סלינג'ר, התפסן בשדה השיפון, עם עובד

מרד וחדשנות הם עניין של תקופה וגיאוגרפיה, אך לפני עשור הזכרה של המילה "הומוסקסואל" הייתה גורמת לכל יושבי החדר לנוע באי נוחות. כיום, אם אינך מכיר לפחות אדם אחד שאינו סטרייט אתה חש שאתה כלוא בבועה של שמרנות מפוהקת. בראשית שנות התשעים, התבטאויותיו של אביב גפן כנגד שירות קרבי והנאמנות המוחלטת למדינה, עוררו סערה ציבורית וקריאות להחרמתו של האמן. כיום, עשרים שנה אחרי, גפן הפך להיות חלק מהמיין סטרים המוזיקאלי והתבטאויותיו החתרניות נראות כמשובת נעורים בלבד. לפני כשישים שנה יצא לאור ספרו של ג.ד' סלינג'ר, "התפסן בשדה השיפון". הספר מתחקה אחר ארבעה ימים בחייו של צעיר אמריקאי, בן המעמד הבינוני-גבוה, המורחק מבית הספר היוקרתי בו הוא לומד. הצעיר, הולדן קולפילד, יוצא למסע התבגרות בעיר הגדולה, ניו-יורק. בדרכו פוגש הולדן גלריה רחבה של דמויות: צעירות הבאות לבלות בעיר הגדולה, נזירות, זונה, מורים מזדקנים ו"חברים" לספסל הלימודים. לאורך כל המפגשים נשמעת תחינתו הנואשת של הולדן לשיחה אותנטית המתעלה מעל הזיוף החברתי-בורגני המאפיין את החברה הגבוהה אליה הוא משתייך. פע

טום רוב סמית, ילד 44, כתר 2009

בשנות ילדותי היו פוקדים את ביתנו רבים ממובילי המאבק לקידום העליה מברית המועצות. מלמדי עברית בסתר, חוטפי מטוסים, מפיצי שירים חתרניים ואינטלקטואלים שבסתר ליבם חלמו על ציון בעודם עומדים בתורים מפרכים ללחם ולמצרכי יסוד, נקבצו ובאו לבית הורי. עבור רובם הביקור בביתנו היווה תחנה ראשונה בקליטתם בישראל. באחת מארוחות השבת התארח בביתנו גבר כבן חמישים, בעברית מקרטעת הוא סיפר על עצמו, המנות הוגשו בזו אחר זו ותחושה של בייתיות עטפה את השולחן. כילד התעניינתי מאוד במטוסים, חיילים וציוד צבאי מתוך כך היה ברשותי אלבום מדבקות עם תצלומים של מיטב החימוש המערבי והמזרחי. מערכות ליירוט מטוסים, תותחים, רובים וטנקים. ליד כל אחת מהתמונות הייתי רושם פרטי מידע שהייתי מלקט בעמל רב (לפני עידן האינטרנט זו הייתה משימה לא פשוטה כלל וכלל). תוך כדי השיחה האורח ציין שהוא היה חייל במערך הנ"מ הסובייטי. רצתי בהתרגשות לחדרי והבאתי את אלבום המדבקות. "אתה יכול להראות לי עם אילו מערכות נ"מ עבדתם?" "כמה טילים יש בכל מערכת?" הטחתי באורח את שאלותי תוך שאני מצביע על תצלומים שונים. לא עברו חמש דקות,