עד כמה אנו מכירים את שכנינו? את בני משפחתו , את בני זוגנו? את אותם אנשים בהם אנו פוגשים יום אחר יום, במטבח, בחדר המדרגות ובחדר השינה שלנו רגע לפני שאנו עוצמים את עינינו ופורשים לעולם החלומות. הנטיה הטבעית, הכמעט נאיבית, מניחה שאנו מכירים אותם בצורה טובה שיכולה להקנות לנו אמון בסיסי לקיומם של חיים נורמטיבים. יעל הדיה בספרה, עדן (עם עובד, 2005), מוכיחה שעל פי רוב אנו מכירים אך ורק את המעטפת, בעוד שפנימיותם של הסובבים אותנו ואף של עצמנו נשארת נסתרת כצופן בלתי חדיר. אולם כאשר שורות הצופן מתפרשות, אנו מגלים תמונה שאולי היה עדיף אילו כלל לא היתה נחשפת. בספרה הדיה לוקחת את הקורא להתוודע לשורות הקוד של תושבי יישוב חקלאי קטן במרכז הארץ בשם עדן שעם התנופה הכלכלית של שנות התשעים שינה את פניו והופך לפרבר יאפי מרוצף במסעדות שף, טבע מהונדס, רכבי שטח, ערבי ברבקיו בחצר ונהנתנות מחויכת בעלת טון צדקני המסתירה מציאות אנושית מורכבת. הסיפור מסופר דרך עיניהן של מספר דמויות מרכזיות: רוני, מתבגרת בת שש עשרה הצמאה לחום ואהבה. אלי ודפנה נחמיאס, זוג יאפי הכמהה לילד. ראובן עובד המועצה הטרחן התר אחר ר
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.