מה לא עברתי לאחרונה: נסיעה לחו"ל, שירות מילואים מפרך שכבר ממש לא מתאים לגילי המתקדם, נופש באילת ועבודה חדשה. בקיצור עומס בילתי שיגרתי שאינו משאיר רגע של נחת, בכל פעם שהתיישבתי מול המחשב לכתוב כמה מילים אישיות העיניים החלו להעצם, בתחילה במיצמוצים ארוכים ולאחר כמה דקות הראש נזרק לו לאחור, כמו ראשו של זקן במחלקה סיעודית המחכה בחוסר נוחות משווע לאחר שישיב את גופו הרופס למקומו. בקיצור לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא בצורה סדירה וכל שכן לכתוב. עם בואו של סוף השבוע המיוחל החלטתי לאזור כוחות ופשוט לכתוב על ספרו האחרון של מייקל קונלי, הדחליל (מודן, 2011) שתורגם השנה לעברית על ידי דורון דנסקי.
במרכזה של העלילה ניצב עיתונאי הנמצא בשלהי קריירת עיתונאות מזהירה, שמסתיימת לה בקול ענות חלושה עם קריסתה של העיתונות הכתובה בארה"ב. גל הקיצוצים האימתני שמאחוריו עומדים מיליוני עובדים מקבל אצל קונלי שם , פנים ובעיקר רגשות. הקורא שתיכנן לקרוא ספר מתח קיצבי ניצב תוך מספר קצר של עמודים מול הדורסנות של הקפיטליזים האמריקאי. העובד המסור שתרם את מיטב שנותיו לעיתון מקבל אחר כבוד מכתב פיטורים שמודיע לו באדיבות שהעיתון סיים להשתמש בו כחומר גלם ועליו לפנות את מקומו לטובת כתבת צעירה שעלות העסקתה זולה יותר. קריירה של שנים הכנסת חיש מהר לשני ארגזי קרטון, והעובד המסור מוצא את עצמו מאחורי דלת הזכוכית כשאיש הביטחון (עובד קבלן חסר זכויות) סוגר את הדלת מאחוריו ומשאיר אותו באומללותו. הרגישות החברתית שמפגין קונלי, תוך חשיפתו של הקורא למציאות החיים האמריקאית בעיתות משבר שבתה את ליבי כבר בעמודים הרגילים. אל דאגה קונלי לא נהייה שלי יחימוביץ' של הספרות האמריקאית, עד מהרה הקורא מוצא את עצמו בלב ליבה של חקירת רצח מסועפת, שעד מהרה מתגלה כשרשרת של רציחות הפזורות לכל אורכה של ארה"ב.
כיאה לספרות מתח העיתונאי החוקר ועמיתתו מה-FBI נקלעים עד מהרה לסערת התרחשויות הסוחפת את הקורא. בשונה מספריו הקודמים בספר זה קונלי פותח זווית ספרותית חדשה המציגה גם את נקודת מבטו של הרוצח. אני באופן אישי לא אהבתי את המהלך הספרותי, משום שהוא פוגע במתח וחושף בפני הקורא כבר בשלבים ראשונים של הסיפור מיהו הרוצח ומהם מניעיו. בכך נפגמת לדעתי חווית הגילוי ההולכת ומתעצמת ככל שמתקדמת הקריאה. דבר נוסף שהפריע לי בספר הן התפניות ההוליוודיות שלא מאפיינות את כתיבתו של קונלי, פעם אחר פעם הרגשתי שהסופר בוחר בקיצורי דרך עלילתיים המזכירים הפקות מקור זולות בערוצים המסתתרים אי שם בממיר.
לסיכום, בסך הכל יחסית לכתיבתו של קונלי, הדחליל, הוא ספר מאכזב שפוגם בקריירת הכתיבה המפוארת שלו. בכך הוא מצטרף לסופרי מתח נוספים שאיכזבו השנה כדוגמת הסופר הנורבגי המוכשר יו נסבו, שספרו האחרון שתורגם לעברית, נמסיס (בבל, 2011) הסוקר את עלילותיו של חוקר המשטרה האלכוהליסט הולה, הינו ספר מאכזב שכלל לא הצלחתי להגיע עד לקו הגמר שלו. כך שבראיה רחבה, ספרו הבינוני של קונלי יכול עדיין לשבת בנחת על מדף הספרים, ללא חששות מקונטיינר המחזור הממתין לו בפינת הרחובות הרצל ופבשטיין.
מייקל קונלי, הדחליל,מודן-2011, תירגם דורון דנסקי, 328 עמ'
תגובות
הוסף רשומת תגובה