חפש בבלוג זה

ארץ גזרה- אסף גברון הגבעה


לפני שהתגייסתי לצה"ל ביקרתי מספר פעמים אצל חברים שהתגוררו בהתנחלויות בעוטף ירושלים (תקוע, גוש עציון, אפרת)  אולם יחד עם זאת השטחים נדמו בעיני לארץ הנמצאת מעבר להרי החושך הנידונה בעיקר בחדשות ובעלוני פרשת השבוע. לעומת זאת לאחר גיוסי המרחבים שבין באר שבע לעפולה הנחתכים בציר 60 המפורסם הפכו עבורי למעין ביתי שני. כמו סוקר מדופלם של הלשכה המרכזית לסטיסטיקה ביקרתי במאות דירות בעשרות ישובים שונים, סקרתי רכבים והתהלכתי בסימטאות ובמטעים. המוצבים הצה"לים היו על פי רוב בסמיכות לישובים יהודים בהם ערכנו קניות, שתינו כוס תה מהבילה בלילה קר ונקלענו לשיחות ליליות עם תורני השמירות המשועממים. זכורה לי בעיקר החווה של אברי השוכנת באחת  הגבעות הסובבות את הישוב איתמר. בית עץ מהמם המשקיף על הנוף, דיר עזים וערוגות אורגניות, סוסים צוהלים דוהרים על הגבעות, אוויר נקי שקורע את הריאה ומרחבים שלא נגמרים. בקיצור פסטורליה שנוסעים עבורה חצי עולם על מנת להיטמע בתוכה. את הנינוחות והחיבור לטבע גדעו מערום הנשקים המוצב בצד החדר,הרכב הצבאי המשוריין הניצב על שביל הפטרולים ובית משפחת שבו השרוף הממוקם בישוב הסמוך המהווה מעין תזכורת למאבק האלים הניטש באזור.אהבנו להימלט לבית העץ של אברי רן ולהתנתק מהמציאות, לקשור שיחה עם הנשמות האבודות שהתגלגלו לגבעה החשופה אי שם ליד איתמר. בדיעבד הגבעה הייתה מרחב מנותק שמכיל בתוכו ניגודיות בלתי נתפסת של שלווה פסטורלית מחד  ומוצב קדמי הערוך בכל עת למתקפה מאידך. על אף מרחק הזמן אני עדיין יכול לחוש את ריח העץ, לראות בעיני רוחי את הלהבות המשתוללות בקמין ולשמוע את הרוח המייללת. הזיכרונות הללו התעוררו בי ביתר שאת עם קריאת ספרו המשובח של אסף גברון, הגבעה (ידיעות אחרונות, 2013). 


בספרו "הגבעה" מגולל גברון את סיפורה של מעלה חרמש ג', התנחלות דימיונית הנמצאת בשיפולי מדבר יהודה. לגבעה המבודדת נסחפות בזו אחר זו שלל דמויות הקובעות בה את ביתם. בינות לקרוואנים, השבילים הבוצייים, בית הכנסת המאולתר, מגדל המים ומגורי החיילים נרקמים לאיטם סיפורים אנושיים הפותחים בפני הקורא צוהר לפינות עלומות של החברה הישראלית. הספר מצליח לחדור מבעד לסטריוטיפים ולדון בשאלות מרתקות של זהות המתעצבת בתוך חברה קטנה ומסוגרת כפי שזו נרקמת לה מעלה חרמש ג'. בחלק מהמקרים גברון לוקח את הקוראים במנהרת הזמן ופותח פרקים בהיסטוריה האישית של הגיבורים. השזירה בין סיפורי העבר לסיפורי ההווה הופכים את הקריאה לחוויה מרתקת של גילוי, באמצעותה הדמויות הולכות ונבנות. צורת הכתיבה וההתייחסות למתח שבין היחיד לקבוצה הסגורה הזכיר לי במידה רבה את ספרו המשובח של אסף ענברי, הביתה (ידיעות אחרונות 2009), אשר אף הוא סוקר חברה סגורה המתקיימת בכסות אידיאליסטית, ויוצרת מערכת יחסים מורכבת בין היחיד לכלל. קריאה משווה בין השניים יכולה להראות מגמה חדשה בספרות הישראלית, הבוחנת במבט מעין אוביקטיבי את התפתחותן של קהילות תוך הליכה על התפר שבין הממד האישי והציבורי.
לאורך הספר גברון מנצל את יכולותיו העיתונאיות ונראה שבבסיס הכתיבה ניצב תחקיר מעמיק המצליח לאתר ניואנסים עמוקים בהווית החיים של חיי המתיישבים. ההתחקות המדוייקת אחר צורת הדיבור, המחוות והלבוש מקנים לספר ממד אותנטי עד לכדי כך שלאורך הקריאה חשתי שאני צופה בסרט תיעודי. יחד עם זאת בשל ריבוי הדמויות המרכיבות את הסיפור חלקן נשארות מוצללות וחסרות, דבר משאיר תחושה של החמצה בתום הקריאה.
בצד העלילה האנושית ספרו של גברון מתאר את הכאוס המינהלי השורר בשטחים, בו יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל (פעמים בשוגג ופעמים בזדון). לאורך הספר עולה התחושה שהגבעה פיתחה בקרב המתיישבים יכולות יהודיות גלותיות של התחמקות מהפריץ. וכך בפלפולי הבנות, בעיניים צוחקות ובחצי חיוך הולך ונבנה לו יישוב המשאיר מאחור מושגים של מינהל תקין,חוק וטאבו.
על אף שגברון לא גדל בציונות הדתית או בגבעות המוריקות של יהודה ושומרון, הוא מצליח לתאר בספרו את החברה הגרה בהם בצורה ראויה לציון. וזאת ללא שיפוטיות ערכית אלא מתוך מבט אנושי מפוכח המספר את סיפורן של  נשמות הנפגשות  בגבעה קטנה השוכנת אי שם בין כרמים ואדמות טרשים. לסיכום, הגבעה הינו ספר משובח המעורר את בלוטות החשק לקריאה נוספת מיצירותיו של  גברון המסתמן כסופר רגיש וחכם המצליח לתאר ניואנסים חמקמקים בשפה נהירה ונגישה.

אסף גברון, הגבעה, ידיעות אחרונות, 2013, 430 עמ' 

חירות נזילה- הבגידה מאת הלן דנמור


לאחרונה אנו עדים לזרם הולך וגובר של  ספרים שעלילותיהם מתרחשות בעידן הטרור הסטלניסטי. כאשר הבולטת שבהם הינה סדרת המותחנים שחיבר הסופר הבריטי טום רוב סמית' : ילד 44, הנאום הסודיי וסוכן מס' 6.  בשטף זה ניתן למצוא גם את  ספרה של הסופרת הבריטית, הלן דאנמור, הבגידה (ידיעות אחרונות-2011). אני מאמין שבעידן שאחרי 9-11 בו הולכים ומצטמצמים זכויות הפרט, מתעוררים כהד עמום זכרונות בדבר  טרור ברוטאלי ובלתי מתפשר שהיכה בעשרות מילונים שסבלו מחיתתו של השלטון הסובייטי. כיום נוח לנו לחשוב שאנו רחוקים מימי הטרור כמרחק מזרח ממערב. אולם ההתנהגויות האנושיות הניצבות בבסיסו של עידן הטרור מעידות שחירות הינה דבר שברירי י היכול להיגזל במהירות. 

בספרה מתארת  דנמור את סיפורה של משפחה החיה בלינגרד: אנה-סייעת בגן, אנדרי- רופא צעיר ומבטיח ואחיה הצעיר בראשית.  השלושה  ששרדו את ימי המצור על העיר במהלך מלחמת העולם השניה מנסים  לשוב לשיגרה כאשר שדי העבר שבים אליהם באישון לילה, למרות הקשיים נראה שדרכם לשלווה יחסית סלולה. הם נהנים מעבודות קבועות, משיגרת יום, מדירה נאה ומבקתת נופש נעימה המצויה בסמיכות לעיר. אולם אירוע כביכול שגרתי המתחולל בוקר אחד הופך אותם באחת למשפחה הנאלצת לפעול במהירות על מנת לשרוד. הנינוחות מוחלפת במהירות לאימה צרופה הנפרסת על פני מאות עמודים. בה הגיבורים מנסים לשמור על צלם אנוש בעוד שכוחות החזקים מהם מאיימים לגזול את חירותם ואף את חייהם.

גיבוריה של דנמור הם גיבורים בעל כורחם שמציאות חייהם גלגלה אותם למערבולת של התרחשויות. הם לא היו לוחמי חופש, מוחם לא הגה ברעיונות גדולים, ידיהם לא הדביקו כרוזים בלילות אפלים ואוזניהם לא הקשיבו לנאומים חתרניים. אולם בימי שלטונו של יוזף סטאלין לא היה צורך בכל אלו על מנת להיקרא "אוייב העם" ומתוך כך להיזרק ממקום העבודה, להינתק  מסביבתך הטבעית ולמצוא את עצמך זרוק בתא מצחין באחד מאלפי מקומות הכליאה שבהם טובי בניה של רוסיה נרצחו ללא רחם. תחת ההגדרה של אויבי המהפכה ושליחים אימפריאליסטים נעצרו מהבולטים שבחברי המפלגה הקומוניסטית, אנשים ונשים שמסרו נפשם למען הרעיון של חירות הפועלים. בתוך זמן קצר הם הפכו מגאוותה של האומה לבנים חורגים המוסעים באישון לילה על פני מרחבים עצומים למחנות עונשין. העיתונות ותעשיית הסרטים סייעו לשלטון לבנות מיתוסים מופרכים של חברה הנאבקת על אחדותה, ושמות החתרנים השתנו בהם לצרכים הפוליטיים של ראשי השלטון. וכך חיש מהר הגיבורים של אתמול הפכו לאוייבים של המחר. בכך למעשה הוחדר בעם תחושה קבוע של פחד  ואימה מחד ואמונה בצדקת הדרך מאידך.

מצעד 1 במאי ברחובות תל אביב-1949
 תרבות השקר והכיסוי שהונהגה בברית המועצות באותם ימים היתה כה משומנת עד לכדי כך שהיא הפילה בפח רבבות קומוניסטים מרחבי העולם, שעיניהם טחו מלראות כיצד החלום הסוציאליסטי מחביא למעשה טרור רצחני. הפער בין האידיאלים הגדולים לבין המציאות בשטח מדגישה את הממד הטרגי המצוי בקיום האנושי כאשר לא פעם אנו עוצמים את עייננו על מנת לא לראות המציאות הפוגמת בתמונת העתיד שכה היינו רוצים לראות.
לסיכום, הבגידה הינו מותחן טוב וקצבי המצליח לסחוף את הקורא, ועל כן אני מתעתד לחפש ספרים נוספים פרי עיטה של הסופרת הבריטית המוכשרת הלן  דנמור. יחד עם זאת ריבוי נקודות המבט המרכיבות את הספר  השאירו בי תחושה שהרומן לא הצליח להעפיל לנקודת שיא. כמו כן בסיום הספר הרגשתי שהעלילה נקטעה בעיצומה ועל כן סיימתי את הקריאה בתחושה של החמצה.

הלן דנמור, הבגידה,תרגמה מאנגלית: ניצה פלד, ידיעות אחרונות, 2011, 395 עמודים

Helen Dunmore, The Betrayal, 2010

ילדים ילדים בואו הביתה


 

ערב אחד התגלתה בעיה בדלת הכניסה לביתי, בורכתי בכשרונות רבים אולם החזקת מברג איננה אחת מהן הזמנתי את השכן שיסייע בידי, בעודנו משפריצים D40 לחורי המנעול חמקה בתי מהבית והלכה לשחק עם חברותיה בדשא. כעבור כמה דקות עליתי במדרגות והילדה איננה, התחלתי לרוץ ולצעוק בשמה, זיעה קרה נטפה במורד גבי, תחושה של אשמה החלה לנבוט במעמקי הנשמה והפחד ממבטי התוכחה של האם כמעט ושיתק אותי. למזלי לאחר פחות מדקה מצאתי אותה מטיילת להנאתה בקרבת מקום. אלו היו רגעים שהופכים בן רגע ערב נינוח לסרט אימה בפאסט פוורד,

סופר המותחנים האמריקאי, לינווד ברקלי ,לקח את הרגע הזה והפך אותו לספר קיצבי בשם:ביום שאיבדתי אותה (מודן, 2011).  במרכזה של העלילה ניצב אב שיום בהיר אחד ילדתו בת השבע עשרה נעלמה. הנערה שיצאה כעוסה מביתם לאחר ויכוח סתמי לא שבה לעת ערב בתחילה העלמותה נראתה כמעשה נקם ילדותי אך חיש מהר החששות הראשונים מפנים את מקומם לאימה צרופה. התפתחויות שונות בחקירה מעידים על כך שהעלמותה של הבת  מהווה קצה קצהו של תעלומה רחבה יותר בה מעורבים גורמים פליליים השואפים להשתיק את הפרשה בכל מחיר.  

כדרכו ברקלי אינו מסתפק בעלילה קצבית אלא הוא יוצר פסיפס עשיר של דמויות ורמזים המתלכדים לכל אורכה של העלילה. בסופו של דבר הקורא נהנה הן ממותחן עוצר נשימה והן מספר בלשי המציב בפניו אתגר לפיענוחה של התעלומה. במהירות הבזק נכנסתי לתוך נבכי העלילה וגמעתי את 381 העמודים בפחות משבוע ימים (קמתי מוקדם בבוקר וקראתי לפני העבודה, ובשעות הערב חיכיתי שבני הבית ירדמו על מנת להמשיך ולקרוא). עודף הגופות שנערמו בעיקר במאה העמודים האחרונים של הסיפור  וכמה טוויסטים עלילתיים המתאימים יותר לד"ר פיל בערוץ 3 קצת העיבו על השמחה, תוך שהם פוגעים בדימוי החיובי של הספר ונתנו לו נופך של סרטים דלי תקציב המוקרנים בשעות הבוקר בערוץ הסרטים.

לסיכום, ברקלי הוציא מתחת לידיו מותחן קצבי המצליח לסחוף את הקורא לשעות בהן העמודים חולפים במהירות אל עבר פתרונה של התעלומה. מומלץ לחובבי הז'אנר.

לינווד ברקלי, ביום שאיבדתי אותה, תרגם מאנגלית: בועז וייס, מודן, 2011, 381 עמ'
Linwood Barclay, Fear the Worst,2009

 

תככים ומזימות בגבינת פיראוס


 
על אף הכתיבה האינטנסיבית בדבר קורות היהודים במלחמת העולם השניה, עלילות הריגול שהתרחשו באותה העת לא זוכות לכתיבה מרובה בעברית (מלבד ספריו של מיודענו מיכאל בר זוהר) ועל כן שמחתי מאוד להיתקל בספרו החדש של אלן פריסט, מרגלי הבלקן, שבמרכזו ניצבות פרשיות ריגול מראשית שנות הארבעים.
במרכז הספר ניצב, קוסטה, איש משטרה יווני העוסק בפרשיות עדינות  המתרחשות ברחבי העיר סלוניקי.  עם התקרבותה של המלחמה לגבולותיה המערביים של יון נאלץ קוסטה לעזוב עלילות של בגידות ותככים בין בעלים לנשותיהם ולעסוק יותר ויותר באירועים הקשורים לענק הגרמני הממתין בגבולותיה של יוון. השינויים בהלכי הרוח של המלחמה מובילים להגעתם של מרגלים באישון לילה, להברחת גבולות, למילוט טייסים שמטוסיהם הופלו בלב אירופה, להפצצות מהאוויר, למפגשים מחתרתיים ולאיסופי נשק ליום פקודה בקיצור כל הרפרטואר המוכר של עלילות ריגול והתקוממות. נראה שפריסט התקשה לבחור במה להתמקד ועל כן הוא פשוט שפך לתוך ספרו הקצר יחסית (פחות משלוש מאות עמודים) את כל המרכיבים האפשריים, אליהם הוא הוסיף קצת רומנים והתאהבויות בלתי אפשרויות שם בתנור לזמן לא מוגדר והינה לפנינו ספר אפוי למצחה בטעם לא ברור.
 
 

לאורך הקריאה שבה ועלתה בי התחושה הנוצרת בעת אכילת עוגת הבית של אוסם, טעם לוואי נוראי אך יחד זאת אינך יכול להפסיק לאכול. כך בדיוק גמעתי את הספר במהירות הבזק אולם מיד לאחר מכן נזקקתי לחוויה ספרותית מתקנת על מנת להעביר את התחושה שקראתי ספר טיסה שאינו מיועד לחובבי ספרות אלא לאנשים שלצערם נתקעו ללא טלוויזיה בדרך לעבודה.

לסיכום, מרגלי הבלקן, הוא בראש ובראשונה פיספוס משום שהוא מתאר תקופה מרתקת שבה בני אדם נזקקו לתיחכום, מזל ותושיה על מנת לשרוד. למרות חומר הגלם המרתק והמשובח פרוסט הוציא מתחת לידיו רומן תעשייתי ושבלוני המתאים לטיסות ארוכות במיוחד בהן מסך הטלויזיה אינו עובד או למשמרות לילה של סטודנטים מנומנמים הממתינים לתום משמרתם. שוב עולה השאלה, כיצד ספר כה דל הצליח להבקיע את דרכו לרשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס? ניחוש מושכל ועיון מהיר באינטנרט מעלה שהתשובה נעוצה במערכת יחסי ציבור משומנת שהצליחה למצב אותו בתוכניות בוקר, במגזינים ובאתרי מכירות שהמריצו  אותו לתודעת הציבור וסללו  את דרכו להצלחה כלכלית שמעט ספרות נמצאת בצידה.

אלן פרוסט, מרגלי הבלקן, תרגמה: צילה אליעזר, הוצאת מטר, 2013, 286 עמודים

Alan Frust, Spies of the Balkans, 2010.

מישקה בן דוד, לא ראיתי חיילים שמחים, כתר 2013


 

ישנן מלחמות הנכנסות לתוך חשבון דמים עלום, וישנן מלחמות המעצבות חברה ומשנות את פניה מהקצה אל הקצה. מלחמת יום הכיפורים משתייכת לסוג השני מלבד אלפי ההורגים, עשרות אלפי הפצועים, ומעגל רחב של  משפחות שחייהן יצאו ממסלולן לעד, מלחמת "יום הכיפורים" מהווה נקודת שבר ששינתה את פניה של החברה הישראלית בכמעט כל ממד משמעותי בספרה הציבורית.  בממד הפוליטי, ההגמוניה המפא"ניקית נסדקה וכעבור ארבע שנים הועברו מושכות השלטון לידי הימין השולט במדינה מזה ארבעים שנה. בממד התרבותי, קם דור שאינו מאמין למנהיגיו ופונה לדרכים חדשות של יצירה והתבטאות הבאים לידי ביטוי בספרות, באומנות ובוודאי במוזיקה הפופולרית.
על אף מרחק הזמן השפעתה לא תמה או התפוגגה אלא להפך בכל שנה נחשפים בפנינו היבטים חדשים של הטראומה הלאומית ששינתה את החברה הישראלית. ערוצי הטלוויזיה מייחדים לה מישדרי טלוויזיה, סרטים, אולפנים פתוחים והוצאות הספרים מוציאות עוד ועוד ספרים הדנים בה כמעט מכל זוית אפשרית. ההוצאות המרובות של ספרים וותיקים הרואים אור במהדורות חדשות או ספרים חדשים היוצאים חדשות לבקרים מעידים הן על העניין הציבורי שלא תם והן על חושיהם המחודדים של בעלי ההוצאות שזיהו את רעב לקחותיהם והם משביעים אותו מכל הבא ליד.
 
ספרו של מישקה בן דוד, לא ראיתי חיילים שמחים, הוא עדות מצויינת לביטויים של השניים. הספר ראה אור לראשונה בשנת 1982 ומאז ראה אור במהדורות נוספות היוצאות לציון השנים שחלפו מאז תום המלחמה (לא ראיתי חיילים שמחים 2003, חיילים שמחים אנשים לא כל כך-1987), מהדורתו הרביעית יצאה ממכבשי הדפוס  בשנת 2013  בה ציינה החברה הישראלית ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים. מישקה השתתף במלחמה כקצין האזנות ומעדותו האישית המלחמה היוותה עבורו חויה מעצבת. אולם חויה זו כמעט ולא באה לידי ביטוי במאה שלושים וארבעה העמודים הכרוכים יחדיו בספרו. בינות  לשלל ההתרחשויות, התובנות הפילוסופיות, הציטוטים מפנחס שדה מסתתרים להם בצנעה שלושה עד ארבעה עמודים המתארים את המלחמה. ועל כן לקורא כמוני שרצה לקרוא זכרונות של חיילים ממלחמת יום הכיפורים מצפה אכזבה קשה. ההוצאה המחודשת של הספר כוללת אחרית דבר פרי עטו של בן דוד, נראה שבמבט לאחור המחבר מודע לפער שבין הכותרת לבין המציאות. והוא מנסה לתרץ זאת כדרכו בשלל תירוצים פסיכולוגיסטים המסבירים את הדחקתה של המלחמה כביטוי לפוסט-טראומה.  
עם סיומה של הקריאה אני יכול לומר בביטחה שבאחרית הדבר יש יותר ערך מאשר בספר עצמו, וזאת משום שבה ניתן להתחקות אחר הנרטיב שמבנה בן דוד בדבר התפתחותו האישית כאדם, כסופר וכאיש משפחה. אין ספק שהאיש חי חיים מרתקים עמוסים בחוויות, כמו כן הוא מצוייד באמביציה ובאומץ הלוקחים אותו בכל מספר שנים למרחבים חדשים ומחודשים. פעמים הוא חוקר ספרות, פעמים פילוסוף , פעמים סופר ופעמים משורר. כמרגל מיומן (בן דוד שירת במוסד שנים ארוכות) הוא מצליח להיטמע בשטח ולתת לסובבים תחושה שהוא בן בית בממלכתם. אולם מבט מפוכח, שאינו מתפתה אחר הכסות לבדה יגלה שמתחת למילים הגדולות יצירתו מסתירה עלילה קטועה וחסרה בה הקורא אינו מבין מימינו ומשמאלו.
לסיכום,  אינני מבין מדוע בשנות השבעים הספר התקבל בתרועות ניצחון, ייתכן שהייתה בו חדשנות לזמנו אולם ממרחק הזמן זהו רומן מבולבל ומשעמם שמידי פעם מגיחות ממנו תובנות משעשעות שניתן במקרה הטוב לאגד אותן  במדור קולה של אמא המצוי בכריכת ירחון החיילים "במחנה". כמו ספרים רבים שהיו בשורה לשעתם גם ספרו של בן דוד צריך להיות נחלתם של חוקרי תרבות וספרות, אולם לדעתי הוא איננו  מעורר עניין בקורא בין דורנו. אני משער שהתחבטויות הנפש בהם מצוי בן דוד הקרוע בן רצונו להיות סופר פרוזאי לבין דימויו הציבורי כמחבר מותחנים (כדוגמת ספרו ,תחנה אחרונה אלג'יר שסוקר בבלוג זה) הוביל לכך שהוצאת כתר נעתרה לבקשתו  והדפיסה פעם נוספת את ספר הביכורים שלו. אני מוכרח לציין שאני מעדיף את בן דוד מחבר המותחנים מאשר את בן דוד הפרוזאי המסתובב סחור סחור כספינה ללא קברניט בדרך לגילוי עצמי.  
 

מרגל בחורף, מיכאל בר זוהר, ידיעות אחרונות 2013


 

בימים אלו ניצב הסופר והחוקר מיכאל בר זוהר בחזית המאבק על שמו הטוב, וזאת בעקבות תביעה שהגיש נגדו העיתונאי רונן ברגמן. בתביעתו טוען ברגמן שבר-זוהר והעיתונאי ניסים משעל העתיקו חלקים נרחבים מתחקיריו ושילבו אותם בספרם, המוסד המבצעים הגדולים (ידיעות אחרונות, 2010), ללא ציון שם המקור. או במילים אחרות ברגמן מאשים את בר זוהר בגניבה ספרותית, מעיון בכתבות שהתפרסמו בנושא נראה שאין עשן בלי אש ותביעתו של ברגמן הינה שלב נוסף לאחר הסכם בוררות בו הוא זכה בסך 150,000 ₪ בגין השמטת העובדה שחלק ניכר מהספר מבוסס על עבודתו העיתונאית. אציין שתחושה דומה עפפה אותי עת קראתי את ספרו של העיתונאי ניסים משעל, הותר לפרסום (ידיעות אחרונות, 2011), שבעת קריאתו חשתי תחושות חוזרות ונשנות של דה-ז'ה-וו. נראה שתביעתו של ברגמן תגתגלגל בסופו של דבר לפתחו של בית המשפט. בכל מקרה היא אינה  אינה מוסיפה כבוד לבר זוהר שבמשך שלושה עשורים קנה לעצמו חזקה בספרות הביון העברית.
בימים אלו בהם ההווה לוט בערפל נעים לשוב לימי הזוהר של העבר ולכן שמחתי למצוא בינות למדפי הספרים את המהדורה המחודשת של ספרו, מרגל בחורף, (ידיעות אחרונות, 2013). הספר ראה אור לראשונה לפני למעלה מעשרים שנה בהוצאת מעריב  וכיום זכה למהדורה מחודשת בהוצאת ידיעות אחרונות. בעידן בו ספרים נשכחים במעמקי הוצאות הספרים  חודשים מעטים לאחר הגחתם ממכונות הדפוס, אין זה דבר מאליו שמותחן-ריגול של סופר מקומי זוכה להוצאה מחודשת ועוד בהוצאה גדולה ומכובדת כמו הוצאת ידיעות אחרונות. נראה שההוצאה המוכרת כבעלת חושים עסקיים מפותחים לא טעתה אף הפעם ואכן ספרו של בר זוהר הינו מותחן ריגול טוב העונה על ציפיותיהם של חובבי סוגה ספרותית זו.
במרכזה של העלילה ניצב רב מרגלים רוסי בא בימים הנעתר לבקשתה של עיתונאית לחשיפה ולראיון עומק שיתאר את מעלליו. בעקבות הראיון מתחוללים שורה של מיקרי רצח מיסתוריים המכניסים את הקהילה המודיעינית בבריטניה למתח. לאורך הספר מנסה רב המרגלים לפענח מי עומד מאחורי הרציחות תוך שהוא מעלה באוב מקומות ואנשי קשר שהיו פעילים אי שם בשנות השלושים, עת הוא היה מרגל נועז המפעיל רשת סוכנים שפעלה בנבכי שירותי הריגול הבריטיים. השיבה בזמן מאפשרת לקורא להיחשף לצד חקירות הרצח המתקיימות בהווה להתוודע לאירועי העבר ולהחשף לאופני החדרת הסוכנים שאפיינו את אירגון המודיעין הסוביטי, ק.ג.ב. בין לבין הולך בר זוהר בנתיביו המוכרים של הז'אנר והוא משלב בכתיבתו מפנים עלילתיים, מרדפי התחמקות וכמובן רומן אחד או שניים המסייעים לקורא לשמור על עירנות.
הממד האותנטי של הספר זוכה לחיזוק משמעותי הודות לתיאורה של רשת קמברידג' שריגלה לטובת ברית המועצות בשנות השלושים של המאה העשרים. ובמיוחד לתיאור  מעלליו של המרגל הסובייטי, קים פילבי, שהצליח להתברג בעמדות מפתח בשירות הריגול הבריטי ולהעביר למפעיליו הרוסים מידע שלא יסולא בפז עד לחשיפתו ובעקבות כך לבריחתו הנועזת לברית המועצות. השימוש בדמויותיהם של אנשי הרשת ובראשם פילבי, מקנים לספרו של בר זוהר איכויות של ספרות ריגול במיטבה.
 
לסיכום, "מרגל בחורף", הינו מותחן ריגול העונה על הציפיות ומצליח לעורר עניין בקורא, גם 24 שנה לאחר נפילתו של מסך הברזל. הערה קטנה לסיום, ניתן היה לצפות מהוצאת ידיעות אחרונות שלרגל פרסומו המחודש של הספר תוסיף למהדורה החדשה ערך מוסף כלשהו, כדוגמת הקדמה מאת המחבר או אחרית דבר המתארת בקצרה את האירועים האמתיים העומדים מאחורי העלילה הדמיונית שתווה בר זוהר. הוספות מעין אלו עולות בקנה אחד עם מפעלו הספרותי של בר זוהר המשלב בין כתיבה בדיונית לבין כתיבה היסטורית המושתת על תחקיר מעמיק.
מיכאל בר זוהר, מרגל בחורף, ידיעות אחרונות, 2013, 302 עמ'
(הוצאה מחודשת לספר שראה אור בספריית מעריב בשנת 1992, 299 עמ').
 

 

הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות- ניר ברעם יוצא למסע בשבעת המדורים

צל עולם / ניר ברעם



תוצאת תמונה עבור אם תרצומאז ימי קדם  מוסדות תרבות וקרנות צדקה היוו אמצעי ליצירת מוקדי השפעה בקרב חברות יריבות. הגימנזיום היווני בליבה של ירושלים בתקופה החשמונאית, בתי היתומים של המיסיון הנוצרי בירושלים וביפו בראשית המאה ה-19 ועוד ועוד. במהלך המלחמה הקרה שיטת ההשפעה העקיפה הפכה  לאומנות, משני צידיו של מסך הברזל הוקמו אינספור ארגוני תרבות וסחר שכל תכליתם הייתה לחזק את יכולת ההשפעה של הצדדים בקרב סוכני שינוי בקרב הצד השני. הניסיונות להשפעה הדדית היו כה שקופים עד לכדי כך שתפקיד הנספח התרבותי בשגרירות היה שם נרדף לסוכן חשאי המפעיל רשת של סוכנים מעבר לקווי האויב. לאחר נפילתו של מסך הברזל ב-1989 השיטות הישנות לא נעלמו אלא השתכללו והפכו לקשות יותר לגילוי ואיתור. לאחרונה שיטות אלו נחשפו בקול תרועה רמה בעקבות הקמפיין הציבורי שניהלה תנועת "אם תרצו" כנגד הקרן החדשה לישראל שלטענתם מהווה זרוע של ממשלות אירופאיות לטובת קידומו של שיח דמוקרטי-ליברלי העולה בקנה אחד עם האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלהן. אני חש רתיעה עמוקה מציד המחשבות שמובילים הקמפיינרים של "אם תרצו".יחד עם זאת הקמפיין סייע בהארת עובדות ידועות שאינן זוכות להתייחסות רצינית בציבוריות הישראלית. כאשר שאלת השאלות הינה, מי באמת מושך בחוטים ומוביל את השיח הציבורי בחברה הישראלית שלכאורה מתנהלת על פי עקרונות של דמוקרטיה ושוק חופשי.

סוגיה זו ניצבת במרכז ספרו החדש של הסופר הישראלי, ניר ברעם, צל עולם (עם עובד, 2013). בספרו בוחן ברעם תהליכים חברתיים שכביכול מתחוללים באופן טבעי אך לאמיתו של דבר הן מנווטים על ידי כוחות שלא תמיד יודעים מה יהיו ההשלכות הסופיות של מעשיהם.

ספרו של ברעם נע על פני שלושה צירי עלילתיים שבסופם מתמזגים זה בזה. האחד, סיפורו של גבריאל מנצור המסופר בגוף ראשון ומתאר את דרכו של צעיר ישראלי החובר לאיש פיננסים אמריקאי ומקים עבורו קרן לעידוד הדמוקרטיה והשלום בישראל. אט אט מתגלה שהקרן מהווה כר למפגשים בלתי אמצעים בין יזמים לאנשי ממשל ובכך למעשה מסייעת בקידומם של אינטרסים עיסקיים בכסות ערכית. מנצור התמים חובר לקבוצה של יזמים המתעשרים במהירות הודות ליכולתם לתווך במגוון רחב של תחומים החל מתחמושת למורדים בקונגו וכלה בייצוא תפוזים לארה"ב. כצפוי תמימותו של מנצור הולכת ונעלמת והוא נשאב לסבך המאורעות עד טשטוש מוחלט של מקומו כאינדבידואל בתוך הסבך החברתי.  

תוצאת תמונה עבור הפגנות נגד הגלובליזציה
הציר השני, מתאר בגוף שלישי קבוצה של אנרכיסטים בריטים שבערב של שיכרות בפאב המקומי מעלים רעיון מופרך בדבר שביתה עולמית בה ייקחו חלק מיליארד שובתים. בשונה ממאות רעיונות שמבליחים מבעד לאדי האלכוהול, דווקא רעיון זה הופך לתוכנית של מרי חברתי. הודות לרשתות החברתיות והייאוש של מיליוני צעירים כמותם הרעיון קורם עור וגידים והופך בהדרגה לשורה של פעולות מחאה גלובליות הגובה את חייהם של אלפי פני אדם. הקבוצה הסהרורית הופכת בעל כורחה לקטליזטור לשורה של אירועים עולמיים המוציאות ממשלות ומוסדות פיננסים משלוותם. גם כאן הגיבורים אינם מצליחים לאמוד את גודל התמורה שהם מחוללים במעשיהם, ההופכים לתופעה גלובלית חסרת שליטה.

הציר השלישי בנוי כרומן מכתבים ומאגד עשרות מיילים בין שלושה שותפים בחברת ייעוץ אסטרטגית אמריקאית בעלת זרועות בכל רחבי העולם. החברה שחרתה על דיגלה את  קידומם של ערכים ליברלים ודמוקרטים מאבדת בהדרגה את זהותה ומקדמת למעשה גם משטרים שלמעשה כל קשר בינם לבין שיח הזכויות האמריקאי מיקרי בהחלט.  

ככל שהעלילה מתקדמת החוטים נכרכים זה בזה, ורוקמים יחדיו דפוס בו הגיבורים מובילים תהליכים שאין להם כל שליטה עליהם. כל אחד מהם פועל כמצופה ממנו בגזרתו הצרה, אולם התלכדותם של כלל המעשים מובילה למצב בו הגולם קם על יוצרו. דפוס זה בא לידי ביטוי גם בספרו הקודם של ברעם, אנשים טובים (עם עובד,2011) הסוקר את התנהלותם של אנשים מהצד הסוביטי והגרמני ערב מבצע ברברוסה. במהלך הקריאה הרהרתי שוב ושוב בספרה של חנה ארדנט, אייכמן בירושלים-דין וחשבון על הבאנליות של הרוע, (הוצאה מחודשת, בבל, 2000) ובתמונה המונומנטאלית של אייכמן נעול בנעלי בית, רכון על שולחן כתיבתו. רחוק מאוד מהדימוי הרצחני שניסה הקטגור להדביק לו לאורך המשפט. כך גם גיבוריו של ברעם, אנשים היוצאים לעמל יומם אך למעשה מובילים תהליכים הרסניים.
 בחירתו של ברעם בשלושה סגנונות כתיבה שכל אחד מהם מתאר נדבך אחר בעלילה, מעידה על יכולותיו הגבוהות באומנות הכתיבה. יחד עם זאת בשונה מספרו הקודם הספר הנוכחי היה קשה לקריאה והצריך השקעה על מנת לעקוב אחר בליל הדמויות והאירועים. 

 "צל עולם" ,הינו רומן ראוי לציון הן בתוכנו והן בצורתו, ואין ספק שהוא ממקם את ברעם כסופר המבטיח ביותר בספרות הישראלית הצעירה.  על אף שהספר לא קל לקריאה הוא נושא עימו  חוויה ספרותית גבוהה השווה את המאמץ המושקע בו.


מי מסתתר מאחורי המסכה חתול מפלצת או ילדה יפה


מאז ימיו של מיכאל אוחיון לא קם בישראל בלש שניתן להזדהות עימו. פה ושם הגיחו ניסיונות כמו ליזי דורון של שלומית לפיד אולם דמויות עמוקות המצליחות מחד לייצר מתח עלילתי ומאידך לעורר בקורא רגשות עמוקים לא היו מן הנמצא. מצוקה זו הצריכה את הקורא לבחור בין  שתי סוגות ספרותיות: מתח או דרמה. סדרת ספרי הבילוש של הסופר והחוקר הישראלי, דרור משעני, (תיק נעדר, כתר-2011, אפשרות של אלימות, כתר- 2013) נכנסת  לתוך הוואקום התרבותי הזה. תוך שהיא מציבה גיבור ישראלי חדש:  חוקר משטרה  אפרפר הצועד ברחובותיה של חולון. 
הרחובות הנגלים לעיניו של החוקר, אברהם אברהם, אינם נוצצים ומלאי זוהר, אלא הם  מנומנמים ,נורמטיבים וחסרי ייחודיות. תיאוריהם הכמעט באנליים מחזקים בקורא את התחושה שלפניו ספר מתח מפוהק. אולם עד מהרה מעבר למרפסות הסגורות בתריסי אלומיניום מסתתרים סיפורים שלא יכולים להשאיר את הקורא באדישותו. מתחת למעטה של משפחות מתפקדות מתקיים אולם מקביל שסופו כיאה לז'אנר מסתיים באבו-כביר.
את מעטה השתיקה פורץ גיבורו של משעני, החוקר אברהם אברהם,  בן יחיד להוריו המנהל חיים של אאוט-סיידר בתוך מציאות החיים הסואנת של ערי המרכז. לאורך הספר איננו נחשפים לחבריו, ולמחשבותיו הכמוסות, גם כמיהתו לאהבה מובנת אך אינה מגלה טפחים חדשים בנבכי הנפש. אולם נראה שפשטותו וזרותו מאפשרים לו לבחון אמיתות חברתיות בצורה משוחררת, ובכך להגיע בסופו של דבר לפיתרון התעלומות הניצבות לפניו.
באופן מפתיע למרות היעדרותם של טווסיטים מטלטלים, קו עלילתי מפותל ודמויות עמוקות  ספרו של משעני יוצר עניין ואני קראתי אותו במהירות הבזק. נראה לי שסוד קסמו של הספר מצוי  בכך שהוא מצליח להראות לקורא שהנופים הבאנלים הסובבים את היום יום שלו יכולים להסתיר מאחוריהם עלילות מצמררות ושהמובן מאליו איננו מובן כלל וכלל. התמימות המשפחתית המוכרת לנו מהפרסומות הסנטימנטאליות של תנובה וסלקום  מתפרקת בהדרגה לאורך העלילה  והקורא מתייצב אל מול הצדדים האפלים של  התא המשפחתי. מלבד זאת דמותו ההולכת ונבנת של החוקר, אברהם אברהם, מצליחה לגייס את הקורא ולתת לו תחושה שאברהם יושב לצידו בנסיעה ברכבת או ממתין עימו בתור בארומה. בקיצור, אברהם הוא חלק מהנוף המקומי ולכן הקורא חש עימו בנוח, הוא מזכיר לו שוטר שהוא יכול לראות בעיני רוחו. לא גדול מהחיים, אך בהחלט בחור סימפטי שהיית רוצה שיהיה בצד שלך, במיוחד אם יש לך פנצ'ר בגלגל הרכב ואין לך מושג איך לפתוח את האומים החלודים.
לסיכום, נראה שדרור משעני הולך  ומשקם את חורבות הז'אנר של ספרות בילוש  הנכתבת בעברית, ההולכת מדחי לדחי לאחר הסתלקותה בטרם עת  של אחת ממיסדיו, הסופרת בתיה גור. אכן דרכו של משעני עדיין אינה סלולה ועלילותיו כרגע נעדרות תיחכום, אולם יחד עם זאת נראה שיצירותיו האחרונות בסדרת , אברהם אברהם, הינן בעלות פוטנציאל מבטיח ששווה להמשיך ולעקוב אחריהם.
אפשרות של אלימות, דרור משעני, כתר 2013, 265 עמ'.



ויקראם סת, מאגם הרקיע-מסע דרך שינג'יאנג וטיבט, זמורה ביתן, 2001


 


כל יום שעובר מהווה כברת דרך נוספת במסע חיינו, פעמים הנופים מסעירים ומעוררי מחשבה ופעמים יש בהם כדי להוליך עליך שיעמום בחד גווניות שבהם. ההיבט המרכזי בכל מסע שהוא טמון בעיני המתבונן במידת סקרנותו. ובמפגשים שהוא מזמן לעצמו תוך כדי ההליכה. ספרי מסעות מהווים הצצה למפגש המתקיים בין ההולך לדרך בה הוא מהלך. ככל שהמהלך מרחיב את אישוניו ומאפשר למראות, לקולות ולניחוחות להגיח למעמקי תודעתו כך נוצר מפגש מרתק יותר. לא פעם החוויות נשארות אצל האדם החווה אשר אינו מצליח להעביר את חוויותיו לזולתו. פעמים רבות נפגשתי עם מטיילים שסיפרו שעברו חוויות עוצמתיות במהלך טיוליהם בעולם, אולם כעבור דקות בודדות יבש מעיין סיפוריהם וחיש מהר חשתי בטעם תפל וממוחזר. אין  ספק שהעלאת חוויות מסע על הכתב אינה דבר של מה בכך. ויקראם סת בספרו, מאגם הרקיע, מצליח לעמוד במשימה זו בגבורה, ולפתוח בפני הקורא צוהר לחוויות שעבר בבהם תר בטרמפים ממדבריות שינג'יאנג להרי  טיבט.  

מסעו של סת מתחולל בראשית שנות השמונים של המאה השמונים, עת ליקקה סין את  הפצעים שפצעה בה  המהפכה התרבותית שהתחוללה על ידי חניכיה הצעירים של  משמרות המהפכה הסיניים עת ניסו לקיים הלכה למעשה את האידיאולוגיה הקיצונית של  מנהיגם רב העוצמה, מאו טסה-טונג. במסגרת מהפכה זו הוצתו מקדשים, שוברו חפצי אומנות ומשפחות רבות הוגלו ונכלאו. בשנים מעטות נמחקו שורשים תרבותיים שהושרשו בתרבות הסינית במשך מאות בשנים. במסגרת זו הושמצו תרבויות זרות והזרים נתפסו כערב רב המנסה לחבל במאמציו של העם הסיני להגיע לייעודו. חשוב לזכור שמדובר על תקופה שלפני מהפכת המידע, ללא תקשורת מחשבים, מיעוט קווי טלפון ומידע המגיע בעיקר בעל פה מאיש לרעהו. עבור רבים האדם שאינו סיני היה דימוי רחוק שמעולם לא התגלה אליהם, כמו שדון מסיפורי אגדות ועל כן המפגשים של המחבר עם מקומיים בקצותיה הנידחות של סין הינם מפגשים ייחודים ומעניינים. בטיולו של סת ניכר דפוס שכאשר מוסרים  החששות הראשוניים מהזר שלפתע מגיח ממשאית חבוטה, מרבית המפגשים מובילים לשיחות פתוחות בהם נפתחים סוגרי ליבם של המקומיים. הזר המיסתורי הופך במידה מסויימת לכומר מוודה, המאפשר למקומיים לספר את שעל ליבם. באמצעות כושר תיאור ורגישות חברתית מצליח סת להעביר לקורא את המפגשים הללו בצורה מסקרנת החודרת מבעד לתיעוד האינפורמטיבי.  

באמצעות הספר הקורא נחשף לחברה הסינית המצויה במציאות משברית המתחוללת בעקבות ההתנגשות בין  החברה המסורתית בה ערכים של משפחה, הכנסת אורחים, נפוטיזם ונאמנות מהווים לבין האידיאולוגיה המפלגתית השואפת לעמעם את הקשרים הפרטיקולארים ולחולל במקומם קשרים מעמדיים ולאומיים (אני יודע שיש במשפט זה קיימת סתירה לכאורה אולם זה דבר המייחד את הקומיניזם הסיני שעל אף הממד המעמדי אינו מטשטש את הזהות הלאומית-אתנית).חלק ניכר מההתרחשויות המתוארות בספר היו מוכרות רק לי רק בראשי פרקים ואין ספק שהתובנות שמספק סת על התהליכים החברתיים שחולל הקומוניזם בסין הקנה לי ידע חדש ועורר את סקרנותי לקריאה נוספת בתחומים אלו.

על אף ריבוי המקומות והפרטים הספר איננו מייגע, אלא הוא כתוב בצורה קולחת המשלבת בצורה נכונה בין תיאורים לבין תובנות. לשמחתי הספר אינו נופל לקלישאות או לרדידות המאפיינת את סוגת ספרות המסעות, שפעמים רבות רצופה בתובנות ניו-איג'יות שטחיות ומרגיזות. בתיאוריו המדוייקים על "קבורת שמים" הופך המספר לאנתרופולוג חוקר הפותח בפני הקורא צוהר לאופן התמודדות שונה ומבעית של תרבות עם מוות וקבורה. הודות לתיאוריו התוודעתי בפעם הראשונה למנהג זה, ובעקבות כך מצאתי את אתרו המשובח של הטייל יותם יעקובסון המתאר בהרחבה את המנהג ומקורותיו (מומלץ בחום להיכנס לאתר ולהתרשם מהתמונות וההסברים המלומדים).

הספר נחתם בפיסקה הבאה:
"ללמוד על תרבות גדולה אחרת משמע להעשיר את חייך, להבין טוב יותר את ארצך שלך, להרגיש יותר בן בית בעולם, ובעקיפין להוסיף למאגר הזה של רצון טוב אישי שעשוי, בעוד כמה דורות, למתן את השימוש הציני בכוח הלאומי".
במילים רבות השראה אלו מצליח סת לתמצת את החשיבות הקיימת בספרו המתאר את שעבר המחבר בעקבות יציאתו  מאזורי הנוחות ובמפגש שהוא קיים עם תרבויות והשקפות אחרות משלו. כל זאת לא מתוך עמדה של עליונות אלא מתוך רצון להבין, להכיר ולשמוע. לא מתוך עידריות ושיעתוק של אזורי הנוחות למרחבים גיאוגרפים מרוחקים אלא צלילה לתוך התרבות המקומית מתוך רצון לדלות את פניניה. ספרו של סת מצליח לדלות פנינים מעין אלו ולעורר בקורא את יצר הנדודים והכמיהה אל עבר מחוזות חדשים. מומלץ.

 ויקראם סת, מאגם הרקיע-מסע דרך שינג'יאנג וטיבט, תירגמה: דפנה לוי, זמורה ביתן, 2001, 222 עמ'.

 

לוחמי הצללים


סיפורי ריגול ומשחקי זהויות היוו לאורך השנים כר פורה ליצירת מותחנים, וסרטי פעולה. זאת משום שההכרה שישנם אנשים המהלכים ביננו ולמעשה מנהלים חיים מקבילים תחת זהויות אחרות במרחבים שונים אכן מסעירה את הדימיון. לא עוד אנשים המהלכים בבוקר ליום עבודה נורמטיבי ושבים לבתים לעת ערב, אלא לוחמי צללים הנעים במהירות מיעד ליעד בחתירה אחר פיענוח תעלומות נסתרות, כאשר באמתחתם צדקת הדרך ותחושה של שליחות. המיתוס הזה על "לוחמי הצללים" מאפשר לנו לפתח דימויים רומנטיים על דמותם של הלוחמים הללו, הפועלים ללא לעות למימושן של מטרות נעלות. האמת ככל הנראה רחוקה מאוד מהדימוי המצ'ואיסטי שקיבל ביסוס וחיזוק מסרטי ג'ימס בונד ודומיו שקעקעו בדימיוננו את הדימוי חף הפגמים של איש הריגול המסוקס. בחופשתי האחרונה נחשפתי דווקא לשתי יצירות המנסות להראות את המורכבות העומדת מאחורי דימויים הזוהר של לוחמי הצללים.
היצירה הראשונה הינה יצירתו של איש המוסד לשעבר, מישקה בן דוד, "תחנה סופית אלג'יר" (ידיעות אחרונות,2012) . במרכז הספר ניצב מיקי שמחוני, אומן ולוחם שבעקבות אירוע טרומאטי  מתגייס לשורות היחידה המבצעית של המוסד. לאחר תהליך הכשרה ארוך (המזכיר באופן כמעט זהה את תהליך ההכשרה המתואר בספרו של דניאל סילביה, המחסל, זמורה ביתן-2002) שמחוני נשלח לשורה ארוכה של משימות ברחבי הגלובס בהם הוא מנסה לעצור את תוכנית הגרעין האירנית ולקטוע את משלוחי הנשק לחיזבאלה. הספר רווי בסצנות מהירות המתרחשות במגוון אתרים ברחבי העולם, כאשר החוט המקשר בין העלילות השונות הינו לבטיו של שמחוני בדבר המחירים האישיים שהוא משלם במשימותיו השונות. נראה שבן דוד שוזר בספר את התחושות שעלו בו לאורך השנים האישים כאיש מוסד ועל כן ההיבטים של ניתוק מהמשפחה, החרדה מחשיפת הכיסוי, הצורך בריגושים מתוארים בצורה אמינה המראה לקורא שלא כל הנוצץ זהב. בין לבין ישנן סצינות של חיסולים ומעקבים המצליחים להשאיר את הקורא עירני ודרוך. יחד עם זאת אני מעדיף ספרים המתמקדים בעלילה הנבנת בהדרגה, כאשר הקורא הולך צעד אחר צעד בשלבי הפיענוח  ולא באסופה של סיפורים המתאימה יותר לקבצי העלילות מבית מדרשו של ניסים משעל. יחד עם זאת למרות הקפיצות המרובות ישנה תחושה שהספר שומר על אמינות ולא נפנה לכיוונים הזויים כמו סרטי הפעולה של ג'ימס בונד.
עולמו של שמחון הולך ומתערער בעקבות רומן המתפתח עם אשה מעברו, ובכך מועצמות הדילמות אל מולם הוא מתמודד.אולם משום שאף אחת מהדמויות הסובבות אותו  (בת זוג, אבא, אמא, אחים, אחיות, חברים) לא בנויות כהלכה, לא נוצר הממד הדרמטי המהווה יסוד חיוני בהפיכתו של ספר ממותחן לרומן.  נראה שבן דוד היה מודע לפער שבין רצונו להיות סופר של רומנים עמוקים לבין המציאות  ולכן הוא ניסה לחפות על חולשתו בהוספה לא פרופרציונאלית של תפניות דרמטיות ששיאם בפרקים האחרונים של הספר. תוספות אלו פוגעות בספר בצורה אנושה והופכות אותו לקראת הסוף למולודרמה קיטישית המתאימה יותר לערוץ ויוה, מאשר למותחן קצבי בעל עומק.

בעודי קורא את ספרו של בן דוד הלכתי לקולנוע לצפות בסרט ביכורים ישראלי שיצא לאקרנים בשבוע שעבר, בית לחם. במרכזו של הסרט נמצאת מערכת היחסים בין רכז שטח בשב"כ לבין המקור שלו, נער פלסטיני מתבגר המנסה לבסס את זהותו הגברית בעולם תובעני ומשתנה. נראה שהבמאי,יובל אדלר, והתסריטאי,עלי ואקד, ערכו תחקיר מעמיק עד מאוד. כל הסצינות בנויות בצורה אמינה ומשכנעת החל מהתלבושות וכלה בדיאלוגים, ממש ניתן להריח את סמטאות הקסבה,לשמוע את העגה הפלסטינית המתנגנת, ולהרגיש את המתח בו נמצאות הדמויות. זהו סרט לא פשוט המציב את הצופה באופן חד וברור אל מול המציאות המתקיימת דקות נסיעה בודדות מחייו השלווים. הסרט לא נשאר בממד הפעולה בלבד אלא הוא חושף את הצופה למחירים שמשלם איש השירות הנשבה אט אט בתפקידו, עד לכדי כך שעבודתו משתלטת על אישיותו. העבודה הסיזפית, המתח הרב ומעל הכל סיכון החיים מראים לצופים שמתחת לדימוי הביטחוניסטי הזוהר מסתתרת מציאות אפרורית ולא פשוטה המציבה את גיבוריה בפני דילמות קשות. בהחלט סרט מומלץ, לבעלי לב חזק שלא חוששים להיזרק באמצע החיים לסימטאותיה הצפופות של העיר בית לחם.

שתי היצירות מראות את מאחורי הקלעים של "לוחמי הצללים", ומספקות לקורא תמונה מורכבת של האנשים הנמצאים בחזית הלחימה, שפעמים רבות אנו נחשפים למעשיהם רק ברגעי השיא (הצלחה כישלון). אין ספק שבאמצעות העיסוק בדמויות אלו אנו יכולים לקבל  מבט עמוק ומורכב יותר על המציאות הכביכול נורמאלית בה אנו חיים. אלו חומרים מצויינים לעיסוק אומנותי (ספרות\קולנוע) , לגבי אופן הבאתם מכח אל הפועל, כפי שהראתי  ישנו פער גדול התלוי במידה רבה ביכולותיו של כל יוצר ויוצר. 

גלוי ונעלם,איאן רנקין, רימונים, 2012


הצורך האנושי בחיי קבוצה נידון ונחקר על ידי חוקרים מאסכולות שונות: פסיכולוגים, ביולוגים, סוציולוגים ועוד. לחיי הקבוצה על רבדיה השונים ישנם מחירים לא מבוטלים, הנובעים מכך שעל מנת לחיות ביחד אנו זקוקים לוותר מתמיד על חלק מהמאווים והרצונות שלנו. לא פעם נדמה לי שהסדר החברתי מנתב אותי לפעילויות שאני לא בהכרח מעוניין בהם, אני נפנה לעיסוקים שלא בהכרח מעניינים אותי ומקיים שיחות שכל תכליתן לתת לי את התחושה שאני חלק מהקולקטיב הסובב אותי. פעמים אינני יודע האם פעולותי הם פועל יוצא של רצוני או שמע אני מונע על ידי תכתיבים חברתיים (גלויים או סמויים) המפעילים אותי. שוב ושוב עולה בי השאלה, מיהו האני האותנטי? ומהם רצונותי? המתח המובנה בין היחיד הרוצה לממש את עצמו לבין החברה הממשטרת נמצא בבסיס הקיום האנושי ומהווה כר פורה ליצירה הספרותית לאורך השנים.
מתיחות זו מצויה בבסיס הספר, גלוי ונעלם, של סופר המותחנים הסקוטי, איאן רנקין (Ian Rankin). הספר  ראה אור באנגליה לפני שני עשורים אול רק  לאחרונה תורגם לעברית. במרכז הספר ניצב מיודענו המפקח ג'ון ריבס, גיבור ספריו של רנקין, היוצא לפענח את מותו המסתורי של נרקומן הנמצא מת בבניין נטוש בפאתי אינדנברו. עד מהרה מגלה המפקח חד המחשבה שמותו של רוני מהווה אך קצה קרחון לפרשיה אפלה הרוחשת  מתחת למעטה החברתי המהוגן של החברה הגבוהה בעיר. יחד עם עוזרו הנאמן הולמס, חותר ריבס לפתרונה של התעלומה, תוך שהוא מגלה גילויים מפתיעים על הדמויות הסובבות את חייו האישים והמקצועיים.
באחרית הדבר הנמצאת בסוף הספר רנקין מעיד שיצירתו מתכתבת עם ספרו עטור התהילה של רוברט לואיס,המקרה המוזר שלד"ר ג'יקל ומסטר הייד  (סקוטלנד, 1866). בשני הספרים הרוע והטוב שזורים זה בזה עד לכדי כך שקשה לאתר את קווי הגבול בין השניים. בספרו של רנקין הדמויות מחליפות את זהותן והדבר מערער את החלוקה האופיינית לסרטים הוליוודים בהם ישנה דיכוטומיה ברורה בין טובים ורעים. הטשטוש בין שני הממדים, הופך את ספרו של רנקין למותחן מורכב המשלב בצורה טובה  בין כתיבה קיצבית וסוחפת לבין אמירות בעלות משמעות בדבר הקיום האנושי.
כפי שציינתי ספרו של רנקין ראה אור בשנת 1991, נחמד לראות כיצד פיענחו פשעים לפני עידן הטלפונים הניידים, האייפדים והוואטס-אפ. לפתע הבלש נתקע בחוסר אונים לאחר שנגמרו לו האסימונים והוא נאלץ להתרוצץ ברחבי העיר כאשר הוא אינו יכול לתקשר עם שותפיו לצורך הזעקת תיגבורת. על אף מרחק הזמן ספרו של רנקין שומר על רעננות, ההופכת אותו למותחן מעניין וקצבי הנקרא במהירות הבזק. התפניות ההכרחיות בעלילה אינן מאולצות והן מכריחות את הקורא להישאר דרוך בזמן הקריאה.
לסיכום, גלוי ונעלם, הינו מותחן טוב הממצב את רנקין בשורה הראשונה של מחברי המותחנים בדורנו. אני מקווה מאד שהוצאת רימונים או כל הוצאה אחרת ימשיכו בתרגום סדרת ספרי הבילוש של רנקין המונה עד כה שמונה עשר ספרים, שרק שלושה מהם ראו עד כה אור בעברית.

רנקין איאןו גלוי ונעלם, תרגם: ירון פריד, הוצאת רימונים 264 עמ'. 

יום דין- חוויות מגיבוש רוחני



תפילות הימים הנוראים, משולות לגיבוש סיירת מטכ"ל אליו מתכוננים צעירים חדורי מוטיבציה חודשים ארוכים. על מנת לצלוח את הגיבוש לא ניתן להיזרק לקו הזינוק אלא יש צורך בהכנות מפרכות הן בצד המנטאלי והן בצד הפיזי. אלו שהגיעו לגיבוש ללא הכנה מספקת מוצאים את  עצמם חיש מהר בצד הדרך אוחזים בסרעפת העולה ויורדת ללא שליטה, כאשר זרם של מיצי קיבה פורץ מפיהם ומלכלך את החול הזהוב של גבעות וינגייט. על מנת להימנע מצבים מביכים מעין אלו,  חכמינו סללו מעין מסלול מקדים לימים הנוראים, אשר תחילתו באמירת סליחות לכל אורכו של חודש אלול, בתפילות ראש השנה הנחלקות ליומיים מפרכים. אולם נקודת השיא מצויה כמובן ביום הכיפורים המהווה מסלול למיטיבי לכת הנחלק לחמישה מסלולי משנה (ערבית,שחרית,מוסף,מנחה ונעילה), ההולכים ומאתגרים את קהל המתפללים הנצרך לעמוד שעות ארוכות באולם צפוף הכמהה לאוויר נקי וכל זאת ללא מים ומזון כאשר צרחות ילדים ממלאות את החלל ומאתגרות את כאב הראש שכבר קנה לו מקום של קבע בראשם. בין כל מסיחי הדעת הללו המתפלל כמהה גם לחוויה רוחנית שתחבר אותו לקהל המתפללים וכמובן לריבונו של עולם. אכן אתגר לא פשוט, אל מולו ניצבו דורות של יהודים.
על מנת להקל ולו במקצת על מרבית באי בתי הכנסת, שטרדות היום יום הובילו אותם לכך שהם לא נערכו לימים הנוראים כראוי החלו להתפתח יותר יותר מניינים המסייעים בהנגשתה של התפילה לציבורים נרחבים. השנה הלכתי להתפלל בשני מניינים מעין אלו שנפתחו דווקא במרכזים קהילתיים ולא בבתי הכנסת הממוסדים. המניין הראשון היה של תנועת חב"ד אליו הגיעו כחמישים מתפללים רובם חסידי חב"ד, אולם לצידם נקבצו ובאו יהודים שבחיי היום יום רחוקים מתורה ומצוות. מה רבה הייתה התרגשותי, כאשר ראיתי אותם עומדים נכלמים בכניסה לחדר בו התקיימה התפילה, אולם שליח חב"ד ניגש אליהם ברכות הניח עליהם טלית שם בידיהם סידור והכניסם בכבוד רב לשבת בשורה הראשונה של אולם התפילה.מלבד זאת התפילה התאפיינה בשירה ובריקודים שמחים שלא היו מוכרים לי, כאשר ראו החסידים שאני תמהה על מנהגם לשמוח ביום הכיפורים הנחשב ליום דין, ניגש אלי אחד מהם ואמר לי, "אנו שמחים כי אנו יודעים שנצא זכאים בדין, עכשיו נשאר רק להינות מכך שהיום אנו נדמים למלאכים".
המניין השני היה של הגרעין התורני הפועל בעיר, מרבית המתפללים השתייכו לציבור הדתי לאומי ונראו כבוגרי ישיבות הסדר. התפילה התאפיינה בהסברים ובהנחיה שאיפשרה גם לאלו שאינם בקיאים בנתיבי המחזור למצוא את נתיבם. מלבד זאת המתפללים השתדלו לשלב בתפילתם ניגונים מוכרים ובכך לסחוף של הקהל. לאחר תקיעת השופר שהידהדה בחדר והרטיטה לבבות, יצאו המתפללים בריקוד סוחף, שתמיד מרגש אותי בניסיון לתפוס עוד כמה דקות מיום הכיפורים רגע לפני שטרדות היום יום מתנפלות עלינו ללא רחם.
בין לבין כדרכי עיינתי בספרים המצויים על שולחנות המתפללים, אולם השנה משום שהתפילות בהם השתתפתי התקיימו במתנ"סים לא עמדו לרשותי ספריות מפוארות אלא רק כמה ספרים שהמתפללים הביאו  עימם מבעוד מועד. השנה נפל ליד ספר דרשותיו של הרב המנוח מרדכי אליהו, ויאמר מרדכי, (שלם,2010) המאגד עשרות דרשות של הרב העוסקות במעגל השנה , בדברי הספד על גדולי הדור ובדרשות המיועדות לנשים. הספר יצא לאור לאחר מותו של הרב אליהו על ידי תלמידו הרב משה טויזר, שהקליט את הרב במשך למעלה מחמש עשרה שנים ולאחר מותו הקליד את הדרשות וערך אותם כספר.
מלאכת העריכה ומיפוי מראי המקום שביצע הרב טויזר עיקרו את הויטאליות המוכרת של דרשות  הנישאות בעל-פה. מלאכת העריכה טישטשה כל סממן של אקטואליה או זיקה  לקהל השומעים, זאת מלבד קטעי הסיום הבאנלים בהם הדרשן מברך את  קהל השומעים.  אם לא די בכך העורך בחר לקטע את הדרשות באמצעות חלוקה לסעיפי משנה שכל אחד מהם מקבל  כותרת המציגה  את המסר המרכזי של כל סעיף וסעיף. בכך למעשה נקטעה הרציפות ההכרחית של הדרשה הנישאת בעל פה והתוצאה היא אסופה  לא קוהרנטית בה החלקים לא מתלכדים לכדי מסר ברור.
מלבד הצורה הבעייתית  התוכן של הספר מטריד ביותר, וזאת משום שהוא מעלה את השאלה כיצד רואה אור ספר דרשות של אחד מגדולי הדור, כאשר הוא נעדר מעוף מחשבתי והוא עסוק על פי רוב בענייני הלכה מייגעים (כמה חתיכות קוגל מותר לאכול בקידוש, אם איננו רוצים לברך ברכת המזון) או לחילופין בדרשות חז"ל המוכרות לכל, וזאת ללא כל פרשנות מחודשת הנוגעת לימנו. הטקסטים המוכרים מסופרים על פי רוב בלשון עממית ומיד לאחר מכן הרב מתעל אותם לטובת הצגת עמדותיו השמרניות בעיקר סביב תחומים של חינוך,בית ומשפחה. שיאה של המגמה השמרנית בא לידי ביטוי בחלק האחרון של הספר המאגד  מספר דרשות שנאמרו בפני נשים. מהדרשות עולה שעבור הרב אליהו הנשים אינן מהוות פרסונות עצמאיות, אלא "עזר כנגדו" הבא לסייע לגבר להשלים את ייעודו הרוחני. תפיסה זו באה לידי ביטוי מובהק בדבריו מדוע על הבעל לנהוג בבני ביתו ביד רכה ותשובתו על מנת שאלו ידברו עימו אמת (ולא יפחדו ממנו) ובכך ימנעו ממנו להגיע  לכדי עבירה. כלומר, אין ערך לרגשותיה של האישה כאדם עצמאי, אלא יש כאן טיעון פונקציונאלי שבא לשמור על מעלותיו הרוחניות של הגבר.
היבט נוסף לתפיסה ההירככית בה גברים ניצבים בראש והנשים מהוות שוליות מצויה בתפיסתו של הרב בכל הקשור ללימוד תורה על ידי נשים. הרב מספר באריכות סיפור על אישה קשת יום שאינה יודעת קרוא וכתוב, אולם כשהיא מגיעה לבית דין של מעלה מראים לה תילי תילים של ספרים שכביכול היא למדה בהם, כשהאישה התמימה מתעקשת שנפלה טעות משום שהיא אינה יודעת קרוא וכתוב, משיבים לה מלאכי השרת שבזכות שהיא הכינה תה לתלמידי חכמים לימודם נזקף לזכותה. הסיפור מהווה חלק משורה של סיפורים בעלי מסר דומה המדגישים את  החשיבות המועטת הקיימת בהקניית תורה לנשים. גישה זו מובילה להדרתן של הנשים מהיכולת לקחת חלק בעיצובו של השיח הדתי השומר על הגמוניה גברית.
ידוע שהרב אליהו מהווה ראש וראשון לשורה ארוכה של רבנים ובהם הרב אבינר, שהפכו את מלאכת ההפרדה בין המינים לאבן יסוד בתורתם. בפסיקותיהם, דרשותיהם ומעשיהם ניכר מאמץ רב להצגת המעמדות בין המינים כחלק מסדרי בראשית שיש לקדש ולשמר. בורות הופכת לצניעות, ומידור ומישטור מקבלים ממד של ענווה. בכך למעשה נעשה טשטוש של מושגים שונים שתכליתו לשמר את הסדר החברתי הקיים וכל זאת מתוך כסות של קבלה, אהבה ורעות.

באיזשהו שלב אי שם בתפילת מוסף הרגשתי שהבנתי את הרעיון המרכזי המוביל את הספר, ושניתן להחזיר אותו אחר כבוד למדף הספרים. שוב התעצבתי על ליבי, כיצד בדורנו יוצאים לאור אין ספור ספרי קודש הכוללים: קובצי דרשות, חידושים על התורה, הרהורים על פרשת השבוע וכו' ולמרות זאת כמעט ולא ניתן למצוא בתוך ים התורה הזו חדשנות הגותית ראויה לציון. הדבר מחזק בי את ההנחה שידע  ונגישות למידע אינם ערובה לחדשנות מחשבתית פורצת דרך. על מנת לאפשר פריחה הגותית המובילה חדשנות רעיונית יש צורך  בהשכלה רחבה, אינטרדסיפלינארית ובמפגשים בין תרבויות שונות וכיווני מחשבה מנוגדים המובילים להתנגשות מפרה הפותחת כיווני כתיבה חדשים. מההיצע הספרותי נראה שדבר מעין זה נעדר כיום ממרבית בתי המדרש שתלמידיהם ורבותיהם שולטים ביד רמה בספרות התורנית הרואה אור במחוזותינו.