דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2013

ארץ גזרה- אסף גברון הגבעה

לפני שהתגייסתי לצה"ל ביקרתי מספר פעמים אצל חברים שהתגוררו בהתנחלויות בעוטף ירושלים (תקוע, גוש עציון, אפרת)  אולם יחד עם זאת השטחים נדמו בעיני לארץ הנמצאת מעבר להרי החושך הנידונה בעיקר בחדשות ובעלוני פרשת השבוע. לעומת זאת לאחר גיוסי המרחבים שבין באר שבע לעפולה הנחתכים בציר 60 המפורסם הפכו עבורי למעין ביתי שני. כמו סוקר מדופלם של הלשכה המרכזית לסטיסטיקה ביקרתי במאות דירות בעשרות ישובים שונים, סקרתי רכבים והתהלכתי בסימטאות ובמטעים. המוצבים הצה"לים היו על פי רוב בסמיכות לישובים יהודים בהם ערכנו קניות, שתינו כוס תה מהבילה בלילה קר ונקלענו לשיחות ליליות עם תורני השמירות המשועממים. זכורה לי בעיקר החווה של אברי השוכנת באחת  הגבעות הסובבות את הישוב איתמר. בית עץ מהמם המשקיף על הנוף, דיר עזים וערוגות אורגניות, סוסים צוהלים דוהרים על הגבעות, אוויר נקי שקורע את הריאה ומרחבים שלא נגמרים. בקיצור פסטורליה שנוסעים עבורה חצי עולם על מנת להיטמע בתוכה. את הנינוחות והחיבור לטבע גדעו מערום הנשקים המוצב בצד החדר,הרכב הצבאי המשוריין הניצב על שביל הפטרולים ובית משפחת שבו השרוף הממוקם בישוב הסמ

חירות נזילה- הבגידה מאת הלן דנמור

לאחרונה אנו עדים לזרם הולך וגובר של   ספרים שעלילותיהם מתרחשות בעידן הטרור הסטלניסטי. כאשר הבולטת שבהם הינה סדרת המותחנים שחיבר הסופר הבריטי טום רוב סמית' : ילד 44 , הנאום הסודי י וסוכן מס' 6.  בשטף זה ניתן למצוא גם את  ספרה של הסופרת הבריטית, הלן דאנמור , הבגידה (ידיעות אחרונות-2011). אני מאמין שבעידן שאחרי 9-11 בו הולכים ומצטמצמים זכויות הפרט, מתעוררים כהד עמום זכרונות בדבר   טרור ברוטאלי ובלתי מתפשר שהיכה בעשרות מילונים שסבלו מחיתתו של השלטון הסובייטי. כיום נוח לנו לחשוב שאנו רחוקים מימי הטרור כמרחק מזרח ממערב. אולם ההתנהגויות האנושיות הניצבות בבסיסו של עידן הטרור מעידות שחירות הינה דבר שברירי י היכול להיגזל במהירות.  בספרה מתארת  דנמור את סיפורה של משפחה החיה בלינגרד: אנה-סייעת בגן, אנדרי- רופא צעיר ומבטיח ואחיה הצעיר בראשית.   השלושה   ששרדו את ימי המצור על העיר במהלך מלחמת העולם השניה מנסים   לשוב לשיגרה כאשר שדי העבר שבים אליהם באישון לילה, למרות הקשיים נראה שדרכם לשלווה יחסית סלולה. הם נהנים מעבודות קבועות, משיגרת יום, מדירה נאה ומבקתת נופש נעימה המצויה בסמ

ילדים,ילדים בואו הביתה - לינווד ברקלי פותח תיבת פחדים

  ערב אחד התגלתה בעיה בדלת הכניסה לביתי, בורכתי בכשרונות רבים אולם החזקת מברג איננה אחת מהן הזמנתי את השכן שיסייע בידי, בעודנו משפריצים D 40 לחורי המנעול חמקה בתי מהבית והלכה לשחק עם חברותיה בדשא. כעבור כמה דקות עליתי במדרגות והילדה איננה, התחלתי לרוץ ולצעוק בשמה, זיעה קרה נטפה במורד גבי, תחושה של אשמה החלה לנבוט במעמקי הנשמה והפחד ממבטי התוכחה של האם כמעט ושיתק אותי. למזלי לאחר פחות מדקה מצאתי אותה מטיילת להנאתה בקרבת מקום. אלו היו רגעים שהופכים בן רגע ערב נינוח לסרט אימה בפאסט פוורד, סופר המותחנים האמריקאי, לינווד ברקלי ,לקח את הרגע הזה והפך אותו לספר קיצבי בשם: ביום שאיבדתי אותה (מודן, 2011).  במרכזה של העלילה ניצב אב שיום בהיר אחד ילדתו בת השבע עשרה נעלמה. הנערה שיצאה כעוסה מביתם לאחר ויכוח סתמי לא שבה לעת ערב בתחילה העלמותה נראתה כמעשה נקם ילדותי אך חיש מהר החששות הראשונים מפנים את מקומם לאימה צרופה. התפתחויות שונות בחקירה מעידים על כך שהעלמותה של הבת   מהווה קצה קצהו של תעלומה רחבה יותר בה מעורבים גורמים פליליים השואפים להשתיק את הפרשה בכל מחיר.   כדרכו ברקלי אינו מסת

תככים ומזימות בגבינת פיראוס

  על אף הכתיבה האינטנסיבית בדבר קורות היהודים במלחמת העולם השניה, עלילות הריגול שהתרחשו באותה העת לא זוכות לכתיבה מרובה בעברית (מלבד ספריו של מיודענו מיכאל בר זוהר ) ועל כן שמחתי מאוד להיתקל בספרו החדש של אלן פריסט, מרגלי הבלקן, שבמרכזו ניצבות פרשיות ריגול מראשית שנות הארבעים. במרכז הספר ניצב, קוסטה, איש משטרה יווני העוסק בפרשיות עדינות   המתרחשות ברחבי העיר סלוניקי.   עם התקרבותה של המלחמה לגבולותיה המערביים של יון נאלץ קוסטה לעזוב עלילות של בגידות ותככים בין בעלים לנשותיהם ולעסוק יותר ויותר באירועים הקשורים לענק הגרמני הממתין בגבולותיה של יוון. השינויים בהלכי הרוח של המלחמה מובילים להגעתם של מרגלים באישון לילה, להברחת גבולות, למילוט טייסים שמטוסיהם הופלו בלב אירופה, להפצצות מהאוויר, למפגשים מחתרתיים ולאיסופי נשק ליום פקודה בקיצור כל הרפרטואר המוכר של עלילות ריגול והתקוממות. נראה שפריסט התקשה לבחור במה להתמקד ועל כן הוא פשוט שפך לתוך ספרו הקצר יחסית (פחות משלוש מאות עמודים) את כל המרכיבים האפשריים, אליהם הוא הוסיף קצת רומנים והתאהבויות בלתי אפשרויות שם בתנור לזמן לא מוגדר והינה

מישקה בן דוד, לא ראיתי חיילים שמחים, כתר 2013

ישנן מלחמות הנכנסות לתוך חשבון דמים עלום, וישנן מלחמות המעצבות חברה ומשנות את פניה מהקצה אל הקצה. מלחמת יום הכיפורים משתייכת לסוג השני מלבד אלפי ההורגים, עשרות אלפי הפצועים, ומעגל רחב של   משפחות שחייהן יצאו ממסלולן לעד, מלחמת "יום הכיפורים" מהווה נקודת שבר ששינתה את פניה של החברה הישראלית בכמעט כל ממד משמעותי בספרה הציבורית.   בממד הפוליטי, ההגמוניה המפא"ניקית נסדקה וכעבור ארבע שנים הועברו מושכות השלטון לידי הימין השולט במדינה מזה ארבעים שנה. בממד התרבותי, קם דור שאינו מאמין למנהיגיו ופונה לדרכים חדשות של יצירה והתבטאות הבאים לידי ביטוי בספרות, באומנות ובוודאי במוזיקה הפופולרית. על אף מרחק הזמן השפעתה לא תמה או התפוגגה אלא להפך בכל שנה נחשפים בפנינו היבטים חדשים של הטראומה הלאומית ששינתה את החברה הישראלית. ערוצי הטלוויזיה מייחדים לה מישדרי טלוויזיה, סרטים, אולפנים פתוחים והוצאות הספרים מוציאות עוד ועוד ספרים הדנים בה כמעט מכל זוית אפשרית. ההוצאות המרובות של ספרים וותיקים הרואים אור במהדורות חדשות או ספרים חדשים היוצאים חדשות לבקרים מעידים הן על העניין הציבורי

מרגל בחורף, מיכאל בר זוהר, ידיעות אחרונות 2013

בימים אלו ניצב הסופר והחוקר מיכאל בר זוהר בחזית המאבק על שמו הטוב, וזאת בעקבות תביעה שהגיש נגדו העיתונאי רונן ברגמן . בתביעתו טוען ברגמן שבר-זוהר והעיתונאי ניסים משעל העתיקו חלקים נרחבים מתחקיריו ושילבו אותם בספרם, המוסד המבצעים הגדולים (ידיעות אחרונות, 2010), ללא ציון שם המקור. או במילים אחרות ברגמן מאשים את בר זוהר בגניבה ספרותית, מעיון בכתבות שהתפרסמו בנושא נראה שאין עשן בלי אש ותביעתו של ברגמן הינה שלב נוסף לאחר הסכם בוררות בו הוא זכה בסך 150,000 ₪ בגין השמטת העובדה שחלק ניכר מהספר מבוסס על עבודתו העיתונאית. אציין שתחושה דומה עפפה אותי עת קראתי את ספרו של העיתונאי ניסים משעל, הותר לפרסום (ידיעות אחרונות, 2011), שבעת קריאתו חשתי תחושות חוזרות ונשנות של דה-ז'ה-וו . נראה שתביעתו של ברגמן תגתגלגל בסופו של דבר לפתחו של בית המשפט. בכל מקרה היא אינה  אינה מוסיפה כבוד לבר זוהר שבמשך שלושה עשורים קנה לעצמו חזקה בספרות הביון העברית. בימים אלו בהם ההווה לוט בערפל נעים לשוב לימי הזוהר של העבר ולכן שמחתי למצוא בינות למדפי הספרים את המהדורה המחודשת של ספרו, מרגל בחורף , (ידיעות

אפשרות של אלימות-דרור משעני

מאז ימיו של מיכאל אוחיון לא קם בישראל בלש שניתן להזדהות עימו. פה ושם הגיחו ניסיונות כמו ליזי בדיחי גיבורת סדרת ספרי המתח מאת שלומית לפיד אולם דמויות עמוקות המצליחות מחד לייצר מתח עלילתי ומאידך לעורר בקורא רגשות עמוקים לא היו מן הנמצא. מצוקה זו הצריכה את הקורא לבחור בין  שתי סוגות ספרותיות: מתח או דרמה. סדרת ספרי הבילוש של הסופר והחוקר הישראלי, דרור משעני , ( תיק נעדר, כתר-2011, אפשרות של אלימות, כתר- 2013) נכנסת  לתוך הוואקום התרבותי הזה. תוך שהיא מציבה גיבור ישראלי חדש:  חוקר משטרה  אפרפר הצועד ברחובותיה של חולון.  הרחובות הנגלים לעיניו של חוקר המשטרה, אברהם אברהם , אינם נוצצים ומלאי זוהר, אלא הם  מנומנמים, חסרי הוד והדר, נטולי  ייחודיות. תיאוריהם הכמעט באנליים מחזקים בקורא את התחושה שלפניו ספר מתח מפוהק. אולם עד מהרה מעבר למרפסות הסגורות בתריסי אלומיניום מסתתרים סיפורים שלא יכולים להשאיר את הקורא באדישותו. מתחת למעטה של משפחות מתפקדות מתקיים אולם מקביל שסופו כיאה לז'אנר מסתיים באבו-כביר. את מעטה השתיקה פורץ גיבורו של משעני, החוקר אברהם אברהם,  בן יחיד להוריו המנהל חיים

ויקראם סת, מאגם הרקיע-מסע דרך שינג'יאנג וטיבט, זמורה ביתן, 2001

כל יום שעובר מהווה כברת דרך נוספת במסע חיינו, פעמים הנופים מסעירים ומעוררי מחשבה ופעמים יש בהם כדי להוליך עליך שיעמום בחד גווניות שבהם. ההיבט המרכזי בכל מסע שהוא טמון בעיני המתבונן במידת סקרנותו. ובמפגשים שהוא מזמן לעצמו תוך כדי ההליכה. ספרי מסעות מהווים הצצה למפגש המתקיים בין ההולך לדרך בה הוא מהלך. ככל שהמהלך מרחיב את אישוניו ומאפשר למראות, לקולות ולניחוחות להגיח למעמקי תודעתו כך נוצר מפגש מרתק יותר. לא פעם החוויות נשארות אצל האדם החווה אשר אינו מצליח להעביר את חוויותיו לזולתו. פעמים רבות נפגשתי עם מטיילים שסיפרו שעברו חוויות עוצמתיות במהלך טיוליהם בעולם, אולם כעבור דקות בודדות יבש מעיין סיפוריהם וחיש מהר חשתי בטעם תפל וממוחזר. אין   ספק שהעלאת חוויות מסע על הכתב אינה דבר של מה בכך. ויקראם סת בספרו, מאגם הרקיע , מצליח לעמוד במשימה זו בגבורה, ולפתוח בפני הקורא צוהר לחוויות שעבר בבהם תר בטרמפים ממדבריות שינג'יאנג להרי  טיבט.   מסעו של סת מתחולל בראשית שנות השמונים של המאה השמונים, עת ליקקה סין את   הפצעים שפצעה בה   המהפכה התרבותית שהתחוללה על ידי חניכיה הצעירים של   מ

לוחמי הצללים

סיפורי ריגול ומשחקי זהויות היוו לאורך השנים כר פורה ליצירת מותחנים, וסרטי פעולה. זאת משום שההכרה שישנם אנשים המהלכים ביננו ולמעשה מנהלים חיים מקבילים תחת זהויות אחרות במרחבים שונים אכן מסעירה את הדימיון. לא עוד אנשים המהלכים בבוקר ליום עבודה נורמטיבי ושבים לבתים לעת ערב, אלא לוחמי צללים הנעים במהירות מיעד ליעד בחתירה אחר פיענוח תעלומות נסתרות, כאשר באמתחתם צדקת הדרך ותחושה של שליחות. המיתוס הזה על "לוחמי הצללים" מאפשר לנו לפתח דימויים רומנטיים על דמותם של הלוחמים הללו, הפועלים ללא לעות למימושן של מטרות נעלות. האמת ככל הנראה רחוקה מאוד מהדימוי המצ'ואיסטי שקיבל ביסוס וחיזוק מסרטי ג'ימס בונד ודומיו שקעקעו בדימיוננו את הדימוי חף הפגמים של איש הריגול המסוקס. בחופשתי האחרונה נחשפתי דווקא לשתי יצירות המנסות להראות את המורכבות העומדת מאחורי דימויים הזוהר של לוחמי הצללים. היצירה הראשונה הינה יצירתו של איש המוסד לשעבר, מישקה בן דוד, "תחנה סופית אלג'יר" (ידיעות אחרונות,2012) . במרכז הספר ניצב מיקי שמחוני, אומן ולוחם שבעקבות אירוע טרומאטי  מתגייס לשורות הי

גלוי ונעלם,איאן רנקין, רימונים, 2012

הצורך האנושי בחיי קבוצה נידון ונחקר על ידי חוקרים מאסכולות שונות: פסיכולוגים, ביולוגים, סוציולוגים ועוד. לחיי הקבוצה על רבדיה השונים ישנם מחירים לא מבוטלים, הנובעים מכך שעל מנת לחיות ביחד אנו זקוקים לוותר מתמיד על חלק מהמאווים והרצונות שלנו. לא פעם נדמה לי שהסדר החברתי מנתב אותי לפעילויות שאני לא בהכרח מעוניין בהם, אני נפנה לעיסוקים שלא בהכרח מעניינים אותי ומקיים שיחות שכל תכליתן לתת לי את התחושה שאני חלק מהקולקטיב הסובב אותי. פעמים אינני יודע האם פעולותי הם פועל יוצא של רצוני או שמע אני מונע על ידי תכתיבים חברתיים (גלויים או סמויים) המפעילים אותי. שוב ושוב עולה בי השאלה, מיהו האני האותנטי? ומהם רצונותי? המתח המובנה בין היחיד הרוצה לממש את עצמו לבין החברה הממשטרת נמצא בבסיס הקיום האנושי ומהווה כר פורה ליצירה הספרותית לאורך השנים. מתיחות זו מצויה בבסיס הספר, גלוי ונעלם , של סופר המותחנים הסקוטי,  איאן רנקין  (Ian Rankin). הספר  ראה אור באנגליה לפני שני עשורים אול רק  לאחרונה תורגם לעברית. במרכז הספר ניצב מיודענו המפקח ג'ון ריבס, גיבור ספריו של רנקין, היוצא לפענח את מותו המסת

יום דין- חוויות מגיבוש רוחני

תפילות הימים הנוראים, משולות לגיבוש סיירת מטכ"ל אליו מתכוננים צעירים חדורי מוטיבציה חודשים ארוכים. על מנת לצלוח את הגיבוש לא ניתן להיזרק לקו הזינוק אלא יש צורך בהכנות מפרכות הן בצד המנטאלי והן בצד הפיזי. אלו שהגיעו לגיבוש ללא הכנה מספקת מוצאים את  עצמם חיש מהר בצד הדרך אוחזים בסרעפת העולה ויורדת ללא שליטה, כאשר זרם של מיצי קיבה פורץ מפיהם ומלכלך את החול הזהוב של גבעות וינגייט. על מנת להימנע מצבים מביכים מעין אלו,  חכמינו סללו מעין מסלול מקדים לימים הנוראים, אשר תחילתו באמירת סליחות לכל אורכו של חודש אלול, בתפילות ראש השנה הנחלקות ליומיים מפרכים. אולם נקודת השיא מצויה כמובן ביום הכיפורים המהווה מסלול למיטיבי לכת הנחלק לחמישה מסלולי משנה (ערבית,שחרית,מוסף,מנחה ונעילה), ההולכים ומאתגרים את קהל המתפללים הנצרך לעמוד שעות ארוכות באולם צפוף הכמהה לאוויר נקי וכל זאת ללא מים ומזון כאשר צרחות ילדים ממלאות את החלל ומאתגרות את כאב הראש שכבר קנה לו מקום של קבע בראשם. בין כל מסיחי הדעת הללו המתפלל כמהה גם לחוויה רוחנית שתחבר אותו לקהל המתפללים וכמובן לריבונו של עולם. אכן אתגר לא פשוט, אל

שלוש שניות, אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום, סלע ספרים, 2012

אם יש דבר שישראלים אוהבים לעשות זה להשווות.  אנחנו משווים משכורות, מכוניות, דירות, השכלה ומה לא? אני יכול לחשוב על אינספור שיחות המתחילות במילים, "אתה יודע מה קורה בארה"ב?! ובארצות סקנדינביה בכלל...", הענקים זהובי השער ורחבי הגרם מעוררים בנו התרגשות מיוחדת הזוכה לאיזכורים מרובים בעיתונות (בעיקר בהארץ). הכתבים וכותבי טורי הדעות מהללים את  הסדר והניקיון ורווים נחת מהתנאים הסוציאלים  הניתנים לעובדים. היעדרותה של מסורת  אנטישמית ראויה לציון הופכת את הארצות הצפוניות  למקומות הלקוחים מעלילולתיה של עליזה בארץ הפלאות.למרות ההתרגשות עד לחמש השנים האחרונות לא הכרנו את ארצות הזוהר הצפוני בהקשרים ספרותיים, אולם לאחרונה אנו עדים למבול של מותחנים שבדים (סדרת הספרים של סטינג לרסון  שראו אור בעברית בין השנים 2009-2011) ונורבגיים (אדום החזה, יו-נסבו, בבל, 2010) שתורגמו לעברית וכבשו בזה אחר זה את המקומות הראשונים במצעדי המכירות. לאחרונה הצטרפו  לקבוצה מכובדת זו  צמד כותבים שבדים: אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום שהוציאו עד כה מתחת לידיהם חמישה מותחנים ששלושה מהם תורגמו עד כה לעברית. הד

זהות במשבר- כשהפרוורטי מאתגר את הנורמאלי- פיליפ רות יוצא למסע זהות

פיליפ רות, מה מעיק על פורטוני, תרגום חדש מאת : אסף גברון, כנרת-זמורה ביתן 2010   1969 Philip Roth, Pornoy's Complaint כמעט בכל מקום אליו אנו מגיעים מבקשים מאיתנו שנגדיר את עצמו, שנציב את יישותנו על סקאלת הזהויות החברתית ממגדר ועד אדיקות דתית. השבוע ממש נתקפתי בחולשה כאשר סוקרת התקשרה לביתי ושאלה אותי בפתיחת הסקר האם אני חרדי,דתי,מסורתי או חילוני. התחלתי להגיד לה שזה מורכב ואני לא יכול להכניס את עצמי לתבניות זהות מובנות. היא נשמעה מאוד נבוכה וקצרת רוח מעבר לקו ואמרה לי בהחלטיות רגוזה, "טוב אז נעבור לשאלה הבאה". הסוקרת הזו לא לבד בעולם, על פי רוב גם אנשים שלא נמדדים לפי תפוקות והספקים לא אוהבים לדוש בשאלות של זהות שלרוב יוצרות בלבול ומבוכה, בעיקר בעידן רב-זהותי כמו שבו אנו חיים בו כיום. לאחרונה ראיתי כמה פוסטים בהם הורים מאבדים את הידיים והרגלים כאשר הילד שואל אותם לאיזו עדה הוא משתייך, כי המורה בבית הספר ארגנה ערב עדות והוא לא יודע איזה מאכל מסורתי להביא,כאשר הוא רבע פולני רבע עיראקי וחצי אמריקאי. בקיצור תסבוכת לא פשוטה ועוד לא דיברתי על חברות כמו יהדות ארה"

יהונתן גפן במשבר זהות

יש הגורסים   שהעיסוק בעיצוב הזהות האישית צריך להצטמצם לתקופת גיל ההתבגרות,   אולם בעשורים האחרונים גיל ההתבגרות נוגס עוד ועוד שנים ממחזור חייו של האדם. בימנו ניתן לראות נערים מתבגרים גם בשלהי העשור השלישי של חייהם. הללו נהנים מעשור אחד של חיים בוגרים וכבר עם הגיעם לגיל ארבעים שבים הם ליסוריהם של נערים מתבגרים ומתחילים לתור אחר זהות עצמית (התמכרות לספורט אתגרי, גירושים ואחריהם פניה לחיי הוללות, טיולים מסביב לעולם ועוד התנהגויות שפעם אפיינו חיילים משוחררים והליכה עם חולצות טריקו משוחררות ומכנסונים קצרצרים). מתוך כך נראה שהתפיסות הרווחות היום הן שהנעורים נמשכים להם עד לעת בה "הנער" נכנס לדיור מוגן מלווה במטפל פיליפיני חתום מבט. אשליית הנעורים הבלתי נגמרים הנשקפת לעייננו בכל פרסומת וחלון ראווה, מסמאת רבים ומובילה אותם להתנהגויות ביזאריות לחלוטין. ספרו של יהונתן גפן , רומן אמריקאי , סוקר את חייו של מתבגר נצחי בשם יעקב   מיטלמן. גיבורנו נולד לשני ניצולי שואה המוסרים אותו בנעוריו לדודו המתגורר במושב ליד נתניה. יוקוש האומלל רואה בעזיבת הבית הזדמנות ליצירת אני חדש,   ההופך