חפש בבלוג זה

בין פודינג אינסטנט לקרם בורלה- עלילות הריגול בעידן הקפואים


 
נוהג מקובל בתרבותנו לעבור ולהעמיס את עגלת הסופר בארוחות מוקפאות ממינים שונים: בורקסים, שניצלים, קובות, כריכונים, ירקות ועוד ועוד. לעומת מדינת החיקוי שלנו, ארה"ב, אנו עדיין בראשית הדרך. אולם נראה שאנו צועדים קוממיות לקראת עולם הקפואים וטעמי הלוואי הנילווים לו, בקיצור שמות גדולים של "נגיסוני עוף בנוסח דרום סצ'ואן", "קציצות עוף ממורדות הקצ'קר" אך בסופו של דבר אלו הן ארוחות טפלות שהנגיעות היחידיות בהן הן של מונסודיום גלוטומט. אולם בעוד אנו מעכלים מזונות טפלים, מבטינו נודדים אל עבר מרקע הטלוויזיה שם מתקיים עולם מקביל המושתת על ערכי הגורמה: טריות, דיוק, מגוון ושילוב מפתיע בין חומרים. עשרות תוכניות מראשית השבוע ועד אחריתו, משעות הבוקר ועד שעות הליל, מלהגות בשבח המזון מציגות אותו ויוצרות יחסי סגידה  לאלו המכינים אותו. אינך יכול לברוח מאלפי השעות בהן המחבתות נצרבים, הבשרים מושחמים, והבצלצלים מקבלים גוון מוזהב שפותח את חרצובות הטעם. לסיכום, נראה שבשנים האחרונות אנו נקרעים בין כרסום טפל של מזון קפוא ומשומר לבין בהייה בעיניים פעורות  בעושר הקולינרי המוצג על המרקע.

הפער שבין תרבות האינסטנסט הרווחת (לא רק בתחומי הקוליניריה) לבין תרבות הגורמה, הדרות בכפיפה אחת בסלון ביתנו. איננה מסתיימת בגבולות המטבחים הביתיים, אלא יש לה ביטוי גם במרחבים תרבותיים אחרים, שאומנם זוכים פחות לתהודה תקשורתית אך לאלו מביננו הקוראים בזמנם הפנוי היא גלויה לעין.  

בחודשים האחרונים התחלתי לקרוא באופן רציף ספרות פרוזה המתמקדת בעלילות ריגול, לאחר צבירה של מספר כותרים הבחנתי בשני סגנונות מרכזים שהזכירו לי את הפער הקיים בסצינת האוכל. מחד ספרות שבה יש כביכול את כל המרכיבים הנכונים אך למעשה מדובר בהינדוס מתועש של חומרי גלם: שינוי זירות תכוף בין בירות העולם, מנה גבוה של אלימות (כמו מלח בצ'יפס של מקדונלדס), כמה נשים יפות שמתפשטות ברגעי שפל, ולסיום ארומה המקטבת את העלילה בין טובים שבדרך כלל מנצחים ורעים המשלמים על פשעיהם. סדרה מתועשת זו באה לידי ביטוי מובהק בספריו של מחבר רבי המכר, דניאל סילבה, שכבר הוציא מתחת לידיו 11 כותרים (אני קראתי מכריכה לכריכה רק את, המחסל, שראה אור בשנת 2002 בהוצאת זמורה ביתן) המתחקים אחר סוכנים מסוקסקים המאגרפים את דרכם לצמרת תוך הסתייעות בכח הזרוע ופלאי הטכנולוגיה ומאט מאוד בזכות הקופסא המונחת להם בין האוזניים.

לעומת סדרת ספרי האינסטנסט של סילבה ניצבת יצירתו הספרותית הענפה של הסופר הבריטי הוותיק דייוויד ג'ון מור קורנוול, הידוע בשם העט, ג'ון לה-קארה.  ספריו הם מלאכת מחשבת בהם שני הצדדים  משחקים משחק שחמט מורכב זה אל מול זה. העלילה מתפתלת והחציצה בין טוב לרע, בין צדק לעוול הולכת ומתעמעמת ככל שהעלילה מתקדמת. באופן יחסי מפלס האלימות בספריו הינו נמוך מאוד וההתרחשויות מתרחשות בעיקר בחדרי דיונים בהם מתקיימים דיאלוגים מתוחכמים בהם כל צד מנסה לתמרן את הצד השני. ספריו דומים לבישול משובח המצריך סבלנות ודיוק. הקורא צריך לזכור פרטים רבים ולחכות להתפתחותה של העלילה המתקדמת צעד אחר צעד. אובדנה של סצינה עלול להוביל לכך שהקורא מוצא את עצמו אבוד בלב העלילה, תוך שהוא אינו מוצא את ידיו ואת רגליו בשלל הפרטים. מתוך כך הקריאה מצריכה התפנות ופניות נפשית, ממש כמו בעת בישול משובח במטבחו של שף מוביל העוסק ברגישות בחומרי גלם משובחים המצריכים טיפול זהיר ומיומן שימנע מהם להפוך מפאר היצירה הגסטרונומית  לגל  מעשן של מזונות מפוחמים.
 

 
לאחרונה קראתי שניים מספריו של לה-קארה: המרגל שחזר מן הכפור  שראה אור לראשונה בשנת 1963 בשפה האנגלית (תרגמה עדית זרטל, זמורה ביתן, 1983) והחפרפרת  שראה אור בשנת 1974 (תרגם חיים גליקשטיין, זמורה ביתן, 1975\2011). שני הספרים עוסקים במלחמה הקרה ומתמקדים  במלחמת המוחות בין ממלכת הביון הבריטית לבין הממלכה הסוביטיית הנמצאת מעבר למסך הברזל. הקרב בין שירותי הריגול הנחשף לאורכם של הספרים כולל שורה ארוכה של מזימות ותכסיסים הנכתבים בתימצות ובדייקנות. העלילה הנפתלת מצריכה מהקורא ראיה קפדנית ומדוקדקת שבלעדיה הוא עלול ללכת לאיבוד. שני הספרים  השאירו בי חותם עז הודות לדיוק שבכתיבה ולמבנה המורכב של העלילה. אשר שמרו אותי  דרוך וקשוב  עד לעמודים האחרונים של העלילה אל מולם עמדתי בפה פעור.  
לסיכום, סוגת ספרי הריגול מהווה ממד נוסף ניתן לראות את השינויים התרבותיים העוברים על החברה המערבית. את התיחכום הנבנה נדבל על נדבך מחליפים תחליפים זולים שאולי נקראים בשמות זהים אל למעשה הם מגלמים מהות אחרת לחלוטין שבינה לבין המקור אין אלא שותפות השם בלבד.

 

 

 

מי בקיצו ומי לא בקיצו



במוצאי יום הכיפורים בעוד ניגוני התפילות ממשיכים להתנגן בראשי, התחרדנתי מול הטלויזיה בלי ציפיות מיוחדות. מנסה לשקם את גופי מהצום ולהסדיר את המחשבות לקראת השבוע שבפתח. בין הזיפזופים הגעתי באופן מיקרי לערוץ הראשון ונשאבתי לסדרת התחקירים, "לא תשקוט הארץ" שהופקה במשותף על ידי ערוץ שמונה ורשות השידור לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים.

הסדרה בת ארבעת הפרקים רצופה בראיונות, קטעי ארכיון וציטוטי פרוטוקולים הפותחים צוהרי הבנה מחודשים אל עבר המלחמה שמהווה קו פרשת מים בתחושת הביטחון של אזרחי מדינת ישראל. באופן מופתי מצליחה הסדרה לשלב בין הממד האסטרטגי (פוליטיקה בין לאומית, יחסי חוץ, מאזנים אסטרטגים בין מעצמות) לבין הממד הטקטי (קרבות בודדים, תחושת החיילים, כישלונות ואתגרים ברמת מפקדי השטח). הסדרה הינה מלאכת מחשבת שכישפה אותי ומשכה אותי לצפיה אינטנסיבית בת ארבע שעות בהם חשתי כבתוך חלום בלהות. מעבר למידע הרב שנחשפתי אליו, משכו את תשומת ליבי שני דיונים המאירים את הפער המובנה שבין החייל שבשוחה לבין המדינאי\פוליטיקאי. האחד הקרב על החרמון בו נהרגו כחמישים מלוחמי חטיבת גולני והשני הקרב על העיר סואץ בו נהרגו כשמונים לוחמים ברובם מחטיבת הצנחנים. שני הקרבות התקיימו ערב הפסקת האש ועל פי התחקיר התחוללו על מנת לתת למנהיגים תמונת ניצחון מעודדת שתפוגג ולו במעט את האווירה העגומה שהולידה המלחמה.
החיפזון שבנוהל הקרב והטלת הכוחות למערכה באופן חובבני הובילו לכך שהלוחמים יצאו ללחימה ללא ידיעה סבירה מה עומד מולם. ואכן האסון לא איחר לבוא. כוחות גולני נכתשו על ההר וכוחות הצנחנים נקלעו ללחימה בשטח בינוי שהפילה בהם חללים רבים. לעומת אובדן החיים הנוראי הדהימו אותי עדויות הלוחמים שצולמו ממש עם שוך הקרבות (עניין של שעות בודדות). הלוחמים שהצטלמו היו נחושים וחדורי מוטיבציה כאשר הכח המניע אותם מבוסס בעיקר על האמונה ביחידתם הצבאית, בחבריהם לנשק ובעיקר בגאווה החילית. כעבור ארבעים שנה תועדו שוב הלוחמים מאותם קרבות, הפעם הם היו יותר סקפטיים ומפוכחים. להט הנעורים כבר לא ניצת בעיניהם ואת האמונה העיוורת החליפה תחושת האובדן,  הספק בשיקול הדעת של הדרג הפוליטי והצבאי ובעיקר הצורך בהתמודדותם עם המראות והחוויות שעברו במהלך אותם ימים גורלים. הפער שבין האמונה התמימה המאפיינת את הילדות לבין הפיכחון שמבשיל לאיטו לאורך מסלול החיים, הזכיר לי את ספרו של אריך רמיה רמרק, "במערב אין כל חדש"  (זמורה ביתן, 2014) שראה אור לראשונה בגרמניה בשנת 1929 ומאז זכה להיות מתורגם לעשרות שפות, לעיבודים קולנועיים  ולתהודה בין לאומית.  

הספר מתחקה אחר סיפורה של מחלקת רובאים גרמנית הנשלחת במהלך מלחמת העולם הראשונה לחזית המערבית. חיש מהר חדוות הלחימה הפטריוטית שהוחדרה בלוחמים כבר בימי בית הספר העליזים מפנה את מקומה לייאוש של החפירות. מעל הכל שבה את ליבי תחושת הבדידות של הלוחמים, המגיעים לחופשה בביתם ומרגישים שמעין קיר חוצץ בינם לבין רעיהם ומשפחותיהם המצויות בעורף. הללו חפצים בסיפורי תהילה, בגבורת לוחמים ובחדווה של ניצחון. בעוד שהחיילים חשים בעיקר את תחושת המיאוס, את צחנת חבריהם הלא מקולחים ואת ריקבון הגופות העוטף את שוחות הלחימה המלאות בבוץ, חולדות והפרשות גוף. הפער העצום בין העורף לחזית מוביל אותם לשתוק ולהפוך למסדר סגור של חברים המכירים בכך שהגורל צירף אותם יחדיו לכדי מתכת מלוכדת המעלה קורוזיה בביבי ההיסטוריה. 
בדידותם של הלוחמים המהווה ציר מכונן בעלילת ספרו של רימרק לא נשארה קבורה בשדות פלנדריה. לצערנו היא ממשיכה להיות לחם חוקם של הלוחמים עד ימנו אנו, כאשר צפיתי בלחימה הסטרילית שהגיחה בסלון ביתנו בעת מבצע, צוק איתן, לא יכולתי שלא לחשוב על הפער שבין האולפן הממורק והנינוח שבו מברברים את עצמם לדעת פרשנים מפרשנים שונים,  לבין האימה האוחזת באנשים שבשטח שגרונם ניחר וארובות אפם נצרבות מעשן השריפה, אדי הפליטה של הטנקים ומעל הכל מריחו של הפחד הניגר מזיעת הלוחמים.
לעומת הברברת הפרשנית שנשטפה ישר במורד התודעה עם הגחתה של הפסקת הפרסומות הראשונה, חוויותיהם של אותם לוחמים ממשיכים להיות נוכחות נפקדות בתוך ההוויה הישראלית. חוויות אלו  טמונות בתוך ההוויה הנורמטיבית שלנו  כמו זירת מטענים העלולה להתפוצץ בכל רגע ולהפוך סביבה פסטורלית לעמק בכא. פרויקט רסיסים שהולך וקורם עור וגידים בשנים האחרונות, מנסה לתת אפיק בו חוויות אלו יוכלו למצוא בו פורקן, תיעודם של הסיפורים ההכרה בכך שחוויותיו של הלוחם הבודד מקבלות משמעות ואוזן קשבת מהווה לדעתי מהלך רב משמעות בו החברים נישאים לו רק אל עמדת איסוף הנפגעים הגדודית ומופקרים בה לגורלם, אלא נשארים מחובקים ונתמכים עד שימצאו את שלוותם.  

 תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה, שאדון הכל ידון אותנו ואת כל בית ישראל לחיים טובים ולשלום.
אכ"יר.


ריצת המרתון של ראש השנה


  

 

הגעה פתאומית  לבית הכנסת בימים הנוראים משולה להצטרפות לקבוצת ריצה רגע לפני  ירייית ההזנקה לריצת מרתון. בעוד שחברי הקבוצה סופרים את הימים והשעות לרגע האמת, מתאמנים במקצים המתחילים בשעות בוקר מוקדמות, מתאימים את תזונתם ומייחלים ליום הגדול. לפתע נכנס לכר הדשא מתאמן חדש לגופו גופיה הנמתחת על כרס קטנה ונעלי ריצה שטרם התבלו נעולות לרגליו.  בעוד שהם מכירים את המקצב הייחודי, את הזמנים הנכונים בכל פיתול ופיתול, הוא משתרך אחריהם מתנשף ונושף אוחז בצלעותיו ונאנח. אין זה מפתיע שאל מול ריצתם הקצובה  ריצתו בולטת בחריגותה  ובתלישותה.

בעוד רגע מסתייימת קריאת התורה והחזן יתחיל לקורא את המילים המצמררות "עלה אלוהים בתרועה ה' בכל שופר", עדת המאמינים מחכה לרגע השיא לקטרזיס של העשיה הדתית. ההתרגשות ניכרת, המתפללים מיטיבים את טליתותיהם, גרונם ניחר מניגון ושיר נכונים לרגע האמת. לעומתם, אני ניצב מעולף מצטנף בירכתי האולם בסמיכות לארון הספרים הגדוש, מעלעל בדפים חומק בין השורות מסתתר בין האצבעות הפורטות על השורות מחפשות תשובה. הם מתעלים ואני מתפוגג באוויר המזגנים, בהבל פיהם, בריח הקוגלים השומניים הנישאים ונדבקים בנקבוביות העור.

כמו בכל תהליך משמעותי על מנת לחוות חוויה אמיתית שאיננה רק כסות יש צורך במאמץ, במחוייבות ובעיקר בהתמסרות. כאשר מדובר על חוויה רוחנית הדברים נכונים שבעתיים. לא ניתן להיזרק לתקיעת שופר ולקוות שמיתרי הלב ירטטו כאשר תשמע התקיעה הגדולה. עם כל הרצון הטוב אנחת הלב לא תצא למרות השתדלותו של החזן, וניגוני המתפללים. חוויה היא דבר נבנה המצריך התכווננות ארוכה רצופה בעליות ומורדות, הדרך למעשה היא חלק בלתי נפרד מהחוויה. ללא הדרך החוויה הינה תלושה והאדם החווה הופך לאורח לאנתרופולוג המביט בסיטואציה שהוא אינו חלק ממנה.

אם להיות כן עם עצמי גם כשהשתייכתי סוציולוגית לקבוצה הדתית לאומית שחייתה בשכונת ילדותי, חשתי את הפער העצום בין המציאות המתסכלת בה אני ממלמל פסוקים וחש ייאוש ושיעמום לבין הכמיהה הפנימית של להתחברות והתעלות שבקדושה. עד היום אני אוהב את הרעיונות, את המבנים התיאולוגים עליהם מושתת הפרקטיקה הדתית את תחושת העל זמניות הנגרמת כאשר אני קורא טקסטים האורגים יחדיו דורות על דורות של יצירה יהודית. אולם כאשר אני פוגש את הפרקטיקה הדתית (והייתי בעשרות בתי כנסת לאורך חיי, במגוון ערים וארצות) אני חש תחושה קשה של ביקורתיות הנובעת מהפער בין הפרקטיקה לתיאוריה. בין המילים הגדולות, האידיאלים למעשה הדתי עצמו המצטמצם לא פעם לחוויה מפוהקת, המלווה בבריחה לשיחה בטלה לקריאת עלוני פרשת שבוע ופעמים בעיון בטקסטים עמוקים יותר תוך כדי הימהום מנגינות.

 מלבד תחושת התיסכול המקננת בי בשל הפער שבין האידיאל למציאות הנחוות, לאורך התפילה אני שב ומייסר את עצמי על כך  שאינני יכול להניח את הביקורתיות בצד ולהינות ממה שקיים. שוב ושוב אני נשאב למערבולות של תחושות, רגשות ומחשבות המוציאות אותי תשוש ומדוכדך, בתחושה שאני גולה בתרבותי שלי. כמו פליט מסירה טרופה אני נאחז בקרן אור המגיחה מבעד לחלונות, מתמכר למגעה וכמהופנט יוצא החוצה מביט בשמיים, מתמכר לרוח המלטפת והולך הביתה בצעדים נמרצים מנסה להשיב לעצמי את החיות הגלומה בעצם החיים עצמם. הריאות מתמלאות באוויר קריר ואני חושב לעצמי, אולי בכלל אני לא מתאים לריצות ארוכות, אולי אני טיפוס של כדור נוצה. 

ראש השנה, תשע"ה.

 

החיים כמדרון חלקלק

אחת מאבני היסוד עליה מושתת מעמד הביניים הינה אשליית היציבות הכלכלית. אנו לוקחים משכנתאות לשלושים שנה מתוך אמונה שנמשיך להתפרנס ברווחה בשנים הבאות עלינו לטובה, שקצב האינפלציה יהיה נורמאלי ושיטת פריסת התשלומים תמשיך כך שנוכל להמשיך לצרוך יותר מהכנסתנו הממשית. צבא שלם של פרסומאים וקופירייטרים מחזקים בנו את האשליה באומרם שבימי סגריר נוכל לפנות אל הבנק ולקחת הלוואה בתנאים נוחים ולהמשיך מחוייכים אל עבר הנופשון הבא. מר ונמהר הוא היום בו האשליה מתפוגגת והמציאות העגומה מכה בנו ללא רחם. במשבר הכלכלי הגדול של שנות השלושים בארה"ב אנשים הגיעו לחרפת רעב ורבים הטילו את עצמם מגורדי שחקים אל זרועותיו המנחמות של המוות. מחנות עקורים הוקמו בשולי הערים, וגברים נשים וטף ליקטו בפחים שאריות מזון, אומללות זו לא התרחשה לפני מאות בשנים, אלא רק לפני שמונים שנה. יחד עם זאת טבעו של הזיכרון האנושי להדחיק אירועים טראומטיים ולהעצים רגעי גיל ושמחה. לא חלפו השנים והקפיטליזם הנהנתן וחסר הדאגות יצא לו מן השק. בני המעמד הבינוני בארה"ב החלו להשקיע את כספם בשווקים ספוקולטיווים, לקחו משכנאות גדולות, ומינפו הון קטן על מנת לרכוש מיני מותרות החל ממכוניות פאר וכלה בבתים צמודי בריכה. התחושה הייתה שהחגיגה יכולה להימשך לנצח, אולם חלומות לחוד ומציאות לחוד. בשנת 2000 התפוצצותה של בועת ההי-טק האמריקאית שלחה איתותים שימי ההוללות יכולים להסתיים באבחה של מסכים אדומים המבשרים את בואו של המשבר. האיתותים התעצמו והפכו למציאות קודרת כמה שנים מאוחר יותר עם בואו של משבר האשראי ונפילתם של הבנקים ובתי ההשקעות. במהירות הבזק נכנס המשק האמריקאי לסחרור מסוכן הגורר עימו אל פי פחת מיליוני בתי אב שבין לילה הפכו מאנשים אמידים וחייכנים לבעלי חוב ממורמרים התרים נואשות אחר מקורות פרנסה. בתים הוגפו, בתי עסק נאטמו ורבים נזרקו לרחובות, הזוהר האמריקאי התגלה כאיפור זול המסתיר מאחוריו פנים מכוערות למדי.
הנפילה הכלכלית הגדולה והמשמעויות החברתיות שבעקבותיה מעסיקות רבות את התרבות הפופולרית בארה"ב וזוכות לתהודה רחבה בקרב הציבור הרחב. בין יצירות אלו ניתן למנות את סדרת הדרמה, שובר שורות. שבמרכזה עומד מורה מתוסכל לכימיה שטרדות הפרנסה מובילות אותו אל מדרון חלקלק של מעורבות בעיסקאות סמים ופשע מאורגן. כיוון אחר המציג את ההדרדרות המוסרית בחברה האמריקאית לנוכח המשבר הכלכלי ניתן למצוא בסרטו עטור השבחים בו מככב לאונרדו דה-קפריו ה"זאב מוול-סטריט". במסגרתו של גל יצירה זה ניתן למנות גם את המותחן החדש של לינווד ברקלי (Linwood Barclay) , המוכר לקורא הישראלי משורה ארוכה של ספרי מתח שתורגמו לעברית בשנים האחרונות. 
במרכז ספרו האחרון, התאונה (מודן,2013)  של ברקלי ניצבת משפחה אמריקאית טיפוסית המתגוררת בעיר פרברית בקונטיקט. עסקיו של אב המשפחה נקלעים לקשיים עקב המשבר בשוק הדיור האמריקאי, אישתו מנסה להיחלץ לעזרת המשפחה ומכאן מתחילה הדרדרות מהירה ומבעיתה. כמו שעיר המשתלח במורד ההר כך מתפרקים חיי המשפחה הנזרעים בגופות של מכרים הסובבים אותם. בתחילה המוות נראה אקראי וחסר אבחנה אך אט אט מתגלים דפוסים המראים שהמקרים שזורים זה בזה ומסתירים עלילה סבוכה ההולכת ומתפתלת בסבך של שקרים ומעשים בהם אנשים מן הישוב הופכים לאנשי מדון.
מלבד העלילה הסוחפת המאפיינת את כתיבתו של ברקלי ספרו האחרון מצליח להעביר לקורא תחושות עומק מהווי החיים של הבורגנות האמריקאית המתמודדת עם מציאות כלכלית המאיימת להחריבה. השילוב בין איכות הכתיבה הבלשית מחד והרגישות החברתית מאידך הופכים את ספרו של ברקלי לחיבור משובח המקנה לקורא הנאה מרובה.
לסיכום, הטלטלה הכלכלית שחוותה החברה האמריקאית בשנים האחרונות ממשיכה לעצב את עולם היצירות התרבותיות הנוצרות בארה"ב. לתחושתי  ביצירות אלו טמון שינוי תפיסתי מהותי כאשר את הזחיחות והיהירות של מעצמת על כל יכולה  מחליפה בהדרגה תפיסה מורכבת יותר אשר מצליחה לחדור מבעד להררי המייק-אפ ולזהות את החברה בתחלואיה ואת האדם במערומיו.
לינווד ברקלי, התאונה, תרגמה מאנגלית איה מלמד, מודן, 2013, 413 עמ'



תרדמה חורפית


חייו של אדם מורכבים מאינספור אירועים שונים, אסופה של תמונות שחלקן נצרבות וחלקן משתכחות ודוהות במרחבי התודעה. פעם אחר פעם אנו אוספים יחדיו את רסיסי החיים הללו ומבנים מהם סיפור שמעצב את זהותנו. פעמים סיפורים אלו מבליטים אירוע מסוים אשר הופך למאורע מכונן ורב משמעות, ופעמים אותו אירוע ממש נדחק לשוליים ומסתפק בהיותו אנקדוטה חסרת חשיבות בסיפור המסופר. אנו רוקמים את סיפורינו בחירות אומנותית ראויה לציון, המאפשרת לנו לשנות את המרכיבים הזהותיים המבנים את התדמית שאנו רוצים להבנות בהווה. שרית ברזילאי בספרה, סוד הסיפור המנצח (זק, 2008), הפכה את המיומנות של סיפור סיפורי חיים לשיטה טיפולית המסייעת  למטופלים להבנות את סיפור חייהם באופן המדגיש את הצלחותיהם בעבר ומתוך כך מעצים את חייהם בהווה  ומקנה להם כוחות לבניית עתידם. ספרה של ברזילאי סחף אותי ופתח לי צוהר לכתיבה רטרוספקטיבית בה הכותב מביט אל עבר עברו ובוחן אותו מעמדתו כאדם בוגר הבונה במלאכת מחשבת מזיכרונותיו את סיפור חייו באופנים המאפשרים לו להביט בעברו באופן מעצים.
ספרו החדש של הסופר היהודי-אמריקאי, פול אוסטר, יומן חורף (עם עובד, 2013) הינו ספר רטרוספקטיבי בו המספר בוחן את  עברו ממרום שנותיו, ומלקט בפינצטה קרעי אירועים שעיצבו את חייו. אוסטר כדרכו אינו הולך בשבילים מוכרים אלא הוא מנסה לפלס לעצמו נתיב משל עצמו, שביליו הולכים אל עבר זיכרונות של אברי גוף שונים עוברים בינות  למאכלים, לאהבות ישנות ולעשרות דירות המגורים בהם התגורר לאורך חייו. באופן מפתיע על אף היותו סופר בעל שם, סיפורו אינו עובר בצמתים אינטלקטואלים משמעותיים ומי שמחפש את היצירות שעיצבו את הסופר המוערך יצא עם חצי תאוותו בידו.
אוסטר יודע לספר סיפור ועל כן 196 העמודים המאגדים את ספרו עוברים בנעימים ופעמים אף בעניין. יחד עם זאת הספר אינו נוסך בקורא תחושה של השראה או התפעמות. דמותו של הסופר נשארת מעומעמת וכמעט בלתי נגישה. מדי פעם היא מבליחה בפרץ של אותנטיות הנותן לקורא דחיפה מוטיבציונית להמשיך ולקורא ביומן חייו של אוסטר המדשדש בערפילי החורף.
לאורך הקריאה נזכרתי בתיאורו  של הפילוסוף וולטר בנימין בדבר, מלאך ההיסטוריה (ולטר בנימין,כתבים נבחרים, כרך ב , עם עובד, 1996, עמ' 333 ). בנימין מתאר את המלאך המביט בעבר בתדהמה וחרדה אולם בשל רוח סערה הדוחפת אותו קדימה הוא אינו יכול לעצור ולהשתהות אל מול המאורעות. גבו מופנה אל העתיד ועיניו הקרועות מביטות לאחור כך שהוא נסחף בעוד  שהעבר חולף על פניו במהירות מסחררת והעתיד אינו ידוע. תחושת הבלבול של המלאך עטפה אותי לאורך הקריאה העמודים חלפו במהירות אולםגם בעת סיום קריאת הספר לא הבנתי לאן מועדות פני  ומדוע יצאתי לנסיעה זו מלכתחילה.
פול אוסטר, יומן חורף, תרגם אברהם יבין, עם עובד, 2013, 196 עמ'

Paul Auster, Winter Journal  

פארסה אינטלקטואלית


בארבעת העשורים האחרונים עמוס עוז ביסס את מעמדו כאחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית-אשכנזית בארץ הקודש. כתיבתו העשירה מתפרסת על פני מרחבי יצירה מרובים הכוללים סיפורים קצרים, רומנים עבי כרס, מסות פוליטיות ומאמרים על דמותה של מדינת ישראל ואזרחיה. מלבד יצירתו הזוכה לאהדה רבה בארץ (ספריו הופכים לרבי מכר היישר עם הוצאתם) ובעולם (עוז  הוא הסופר הישראלי המתורגם ביותר) סיפור חייו כולל במידה רבה תחנות ההופכות את עוז לדמותו של הישראלי המתפכח מתמימותו אך שומר על טוהר מידותיו ונשאר נאמן לחזון הדוגל בחברת מופת הקמה בארץ ישראל. ילדותו בירושלים, המעבר לקיבוץ, ההתפכחות מהחלום הסוציאליסטי ולאחר מכן סלילת דרך עקבית אל לב המיינסטרים הישראלי עם פזילה מתמדת לעולם התרבותי האירופאי וחיוך אוריינטליסטי לשכנינו הערבים. זהו סיפור שישראלים רבים המשתייכים לקבוצות השולטות בישראל יכולים לחוש כלפיו חיבה והזדהות. החיבה היתרה שחשים לעוז, מובילה אותו להיות המועמד הישראלי והנצחי לפרס נובל לספרות, להצבתו בראש רשימת רבי המכר ולראיונות חג בו בהן הוא מאיר את עייננו בתובנותיו לגבי עתידה של החברה הישראלית. נראה שמלבד עמוס התברכה משפחת עוז גם בבת כישרונית, פניה, העושה חיל בזכות עצמה. פניה, בתו של עוז התפרסמה כפרופסורית להיסטוריה של הרעיונות שרעיונותיה זוכים להיות מושמעים בקתדרות המפורסמות ביותר בחצי המערבי של העולם וכפובליציסטית פורה שמאמריה מתפרסמים התפוצה רחבה.
הודות לקרן פוזן, הפועלת רבות בתחום הנחלת היהדות כתרבות במערכת החינוך בישראל, חברו יחדיו שני המאורות לכתיבתה של מסה רעיונית. תכליתה של מסה זו כפי שמציגים אותה השניים הינה לבסס את הזהות היהודית על בסיס התרבות הכתובה המתחילה בתנ"ך וממשיכה עד ימנו אנו. מפעל  שאפתני זה ראה אור בשתי מהדורות. הראשונה בשנת 2012 במהדורה האנגלית בהוצאת אוניבריסטת ייל והשניה כשנתיים לאחר מכן בשפה העברית בהוצאת כתר.
הנושא העומד בבסיס הספר יכול בשקט לפרנס סידרה בת עשרה כרכים לפחות, אולם כפי שציינתי משפחת עוז הינה משפחה כשרונית שהסתפקה במסה מתומצתת בת 250 עמודים ובכעשרים עמודי הערות. ספרם נחלק לארבעה שערים עם שמות מסקרנים ומעוררי עניין: רציפות, נשים ומילים, זמן ואל-זמניות ושער מסכם החותם את שלושת השערים הראשונים בשם, "לכל איש יש שם"- האם ליהודים נחוצה יהדות?
הטענה המרכזית שהנחתה את הכותבים  היא שניתן לבסס זהות רציפה על בסיס עיון אינטלקטואלי ושיח מתמיד עם המקורות היהודים השונים. לדידם עצם העיסוק בשפה העברית על נדבכיה מהווה פעילות המעצבת את זהותם של יחידים וקהילות. כלומר, השפה היא מולדתם של היהודים ועל כן המשמעות המרכזית אינה טמונה בגנום או בפיסת קרקע כזו או אחרת, אלא במילים בהם ניתן להגות ,בטיעונים עימם ניתן להתווכח ובסיפורים אותם ניתן לספר לדורות הבאים וזאת ללא כל קשר למרחב גיאוגרפי או שושלות היסטוריות. אהבתם הרבה של השניים לשפה העברית מובילה אותם לשיטוט במרחביה האין סופיים של היצירה היהודית לדורותיה. במהלך השיטוט האב ובתו משוחחים את עצמם לדעת. נהנים זה מחוכמתו של זה, קורצים בבדיחות פנימיות, קוראים זה לזה בשמות חיבה ("הסופר שבנינו" ו"ההיסטוריונית שבנינו") ולמעשה מבלים בנעימים באחו הפורח של השפה העברית. פעמים ישנם סיפורים שהם בוחרים לצרף בעוד שאחרים מושלחים על ידם בקורטוב של התנשאות החומלת על שטות הנאמרת על ידי ילד שעדיין לא עמד על דעתו. פעמים רבות לאורך הקריאה היה נדמה לי שאני צופה בעל כורחי בזוג אוהבים הנהנים לשעשע זה את זו בשעשועי לשון ובחידודי מחשבה. כמו בשיחת אהבהבים הטיעונים אינם קוהרנטים והשיחה מדלגת לה באופן אסוציאטיבי ממרחב היסטורי למרחב היסטורי. חיש מהר הסתחררתי מן העושר שהורעף עלי, הטענות והטיעונים נשכחו מלבי וכל שנשאר לי היה המלל הממשיך כמו מנטרה עתיקה, המערסלת אותי  אל עבר עולם החלומות.
ככל הנראה ההנאה שבשיחה המחכימה הובילה את השניים לא פעם לכתיבתם של דברים תמוהים שכל אינטלקטואל מתחיל וכל שכן היסטוריונית בעלת שם צריכים לחוש מהם. אתן שלוש דוגמאות. הדוגמא הראשונה לקוחה מחלקו הראשון של הספר,בו מתארים השניים את שורשיהם האינטלקטואלים:
 "צמחנו מתוך דור מודרני של ספקנים מיוסרים כביאליק, כברנר, כשמואל יוסף עגנון, אשר נטשו את אביהם האלוקי ואולי בעיקר הרגישו שהוא נטש אותם" (32).
האם ניתן להגיד שש"י עגנון ששמר על אורח חיים של תורה ומצוות נטש את האל? 
 נראה שדימיונו של הסופר הצליח לטשטש את ההיסטוריונית ולמשוך אותה לאבחנות שלא היו ולא נבראו. ההיסחפות באה לידי ביטוי נוסף בשער השני של החיבור, בו מנסים הסופר וההיסטוריונית להמציא היסטוריה יש מאין בה לנשים ולגברים יש כביכול תפקידים זהים בעיצוב העולם הטקסטואלי. להלן ציטוט המאפשר הצצה נוספת לכתיבה היומרנית החפה מעובדות:
"הבנות בגיל שתים עשרה והבנים בגיל שלוש עשרה נטלו על עצמם אחריות מלאה למורשת הטקסטואלית" (59).
במשפט התמים הזה ישנם שני  פגמים עיקריים, האחד מנהג הבת מצווה לא היה מוכר בקהילות ישראל עד המאה ה-19 והשני, אותם מבוגרים צעירים לא התחייבו למורשת הטקסטואלית אלא למערכת החוק המעשית, רובם לא ידעו לקרוא והקריאה לא הייתה האלמנט המעצב אלא ההתנהגות הנורמטיבית של מחוייבות לקהילה וחוקיה.אלו הם רק שתי דוגמאות, אולם יש רבות נוספות בהם ניתן לראות שיבושים היסטורים  שנועדו ליצור נרטיב שיעלה בקנה אחד עם האג'נדה שעליה החליטו העוזים טרם יציאתם למסעם האינטלקטואלי.
מלבד אי הדיוקים ההיסטורים מבחינה אינטלקטואלית הספר מצליח לעורר שאלות נושנות ולהפנות למגוון רחב של דעות שחלקן פחות מוכר לקורא העברי. מראי המקומות המגוונים שבאופן מרענן כוללים גם הפניות לאתרי אינטרנט, למאגרי מידע לבלוגים ולפרוייקטים מגוונים האוצרים אוצרות גנוזים (פרוייקט בן יהודה, פרוייקט הפיוט ועוד) מאפשרים לקורא לפנות לאפיקי דעת ולהמשיך את השיח באופן עצמאי. יחד עם זאת הכותבים מבטלים במחי יד את המחקר המגוון והמעמיק שמתקיים במאתיים השנים האחרונות בדבר הקשר שבין מילים, זהות ותרבות. לכתוב על מילים וזהות בהקשר היהודי-נוצרי מבלי להזכיר את מאמרו של הגל העוסק בקשר שבין יהודה לטבטוניות הינו מתמיה, בעיקר שאת הספר חיברה היסטוריונית של הרעיונות המתמחה בתקופת הנאורות הגרמנית. התעלמות מוחלטת מכתיבתם הענפה של פילוספים כמו גאדמר ופוקו, מעלה תמיהות לגבי עומקו של החיבור ומידת הרלוונטיות שלו לשיח האינטלקטואלי של ראשית המאה ה-21, המושתת על פעילותם של הוגים אלו שבחנו לעומק את הקשר בין חברות למילים ואופני העיצוב הדו-סטריים של השניים. אם לא די בקוצר היריעה הפילוספית גם ההיסטוריונים לא ירוו נחת מהחיבור בשל הטעויות שציינתי לעייל וההפניה הדלה לספרות מחקר רלוונטית. לדוגמא איזכורו של שפינוזה בהקשרו החברתי ללא הפניה לספרו של ירמיהו יובל ,שפינוזה וכופרים אחרים (פועלים,1988)  ותקופתו או אי איזכורם של ההיבראיסטים העברים על עיצוב הזהות היהודית ואיזכור ספרו של אמנון רז-קרקוצקין, הצנזור העורך והטקסט (מאגנס, 2005) שהראה את הקשר בין התפתחות הדפוס לבין התעצבות התרבות העברית הטקסטואלית כפי שאנו מכירים אותה כיום הפתיעה אותי.
בספרה התרבותית השניים מתעלמים כמעט לחלוטין מהיצירה העברית הצעירה הדנה בזהות יהודית ולוקאלית מכיוונים שונים. איפה שירתה של יונה וולך? איפה שירתם של אלי אליהו ואלמוג בהר? המתכתבים בדרך מגוונת עם המקורות. האם ניתן לכתוב מסה רחבת היקף ולהמשיך ולהתבוסס עם ברנר, עגנון וביאליק עם הבלחות לעמיחי, זלדה ושלונסקי. זוהי עדות לכתיבה שמרנית שאינה מצליחה  להתעלות אל מעבר למרחבים שגידרה האליטה התרבותית בישראל. כתיבתו מצליחה להסביר מדוע עוז המוצג כהוגה דעות חתרני  האהוד על האליטות בישראל. כתיבתו מציגה ערכים שהם כביכול מייצגים פלורליזם חילוני, בעוד שלמעשה היא מבנה מדרוג תרבותי ברור תוך שהיא מעצבת נרטיב היסטורי שמסייע לתופעה החדשנית בה הוא לוקח חלק להיראות כאילו היא מבוססת מימים ימימה. את הנרטיבים שטווה עוז מופלא לקרוא כספרות אך הם מעוררים מבוכה כאשר הם מוצגים כהיסטוריה או כמשנה פילוסופית סדורה.
לסיכום, יהודים ומילים (כתר,2012),  יכול לצייד פסבדו-אינטלקטואלים במגוון רחב של מימרות ומקורות, אותם הם יוכלו לצטט וללהג בשיחות סלון מדושנות עונג המעוטרות במזונות מארצות רחוקות. הקורא יוכל לנגוס בשרימפס ובין נגיסה לנגיסה לדבר על המדרש התלמודי תנורו של עכנאי. ללהג על תרבות חז"ל ולתת ציטטות מברנר וביאליק. אכן חוויה תרבותית, שמאפשרת להרגיש טוב מבלעדי הצורך בהתעמקות של ממש. נראה שעוז ובתו בסוף ספרם חשו את התחושה שאני מתאר ועל כן בשונה מאינטלקטואלים המוכנים להאבק על דעותיהם, השניים חותמים את ספרם במילים (הלא עיבריות), "האט ער געזאגט!" (תרגום: אז הוא אמר!, מה איכפת לך?) אכן זו התחושה......
Amos Oz and Fania OZ-Salzberger,  Yale University press, 2012.

עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, יהודים ומילים, כתר 2014

היורשת מדלהי, ויקאס סווארופ, אחוזת בית, 2013


התוודעתי לראשונה ליצירותו של ויקאס סווארפ (Vikas Swarup) לפני כשש שנים כאשר מצאתי את ספרו, נער החידות ממומבי (אחוזת בית, 2007) בספריית ספרי ההשאלה בבית חב"ד בקטמנדו. השילוב בין עלילת הספר לבין הנופים והצבעים שנגלו לנגד עיני נתן לי תחושה שאני מתהלך בין דפי הספר. הגיבורים צצו לנגד עיני  בכל סמטה או תחנת רכבת, ואת הספר קראתי בנשימה עצורה ובהנאה גדולה. לאחר ששבתי ארצה ראיתי את העיבוד הקולנועי וכמו פעמים רבות התאכזבתי משום שהדמויות נראו לי סטראוטיפיות והעלילה נכנסה לנתיב הוליוודי צפוי. לפני חופשת הפסח הגעתי לספריה שסמוכה לביתי על מנת להצטייד לספרים לקראת ימי החג והמועד הבאים עלינו לטובה. שמחתי לראות ספר חדש פרי עטו של סווארופ, היורשת מדלהי (אחוזת בית, 2013). בעת החזקת הספר עלו באפי ריחות הדל- באט ומרחביו של המזרח עלו בזיכרונותיי ולרגע הוציאו אותי מהקלחת הישראלית, במהרה הוספתי את הספר לערמת הספרים שלקחתי לביתי וחיכיתי לרגע שיזדמן לי להתמכר ולצלול בין דפיו.

במרכזה של העלילה ניצבת סאפנה סינהה, מוכרת קשת יום המכלכלת בקושי את אמה ואחותה הגרים באחד מרובעי העוני של ניו-דלהי. ביום בהיר אחד מגיח מיליארדר מזדקן המציע לה עסקה חלומית. עליה לעבור שבעה מבחנים שונים בהצלחה שלאחריהם תזכה לעמוד בראש האימפריה הכלכלית שבנה. למרות המופרכות שברעיון המתגלה לעיני כל כבר בעמוד 15, המשכתי בקריאה מתוך סקרנות גרידא. סווארופ יודע לבנות עלילה ומתח ועל כן נתתי לו קרדיט שהספר לא יהפוך לרומן זול אלא יהיה סיפור עלילתי סוחף.
אולם, כגודל הציפיה כך גודל האכזבה. בספר ישנם שני פגמים עיקריים שהפכו אותו לבלתי קריא בעליל. הראשון, הספר רצוף בקלישאות הלקוחות ממגזינים לאיכות חיים, לדוגמא:  "מבחן היושרה האמתי הוא להיות ישר גם כשאף אחד לא מסתכל" (139) או  "היית יכולה, אם רצית, להתחמק מכל העניין ולהפקיר את בבלי לגורלה. אבל בחרת לקחת אחריות ולעשות את מה שצריך. החלטת להילחם באי צדק אפילו כשהסיכויים היו נגדך. בעיני זה מוכיח שניחנת ביכולת של מנהיגה" (112). שתי הציטטות הללו הן רק דוגמאות  לתובנות רבות ומגוונות השזורות לכל אורך העלילה. מלבד הקול ששב ועלה בראשי ואמר שוב ושוב, "נו באמת" עלו בי זיכרונות מספריו המקושקשים של  סופר רבי המכר פאולו קואלו הידוע בעיקר בזכות ספרו, האלכימאי. גם קואלו סלל את תהילתו הודות לפילוסופיה בגרוש ובתובנות דמיקולו הנהגות ברטט על ידי פסדו-אינטלקטואלים הנהנים לצטט קלישאות במסווה של אמרות בעלות משמעות. הפגם השני מצוי בעלילה הצפויה וחסרת הטוויסטים שמגולל סווארופ.  הצלחתה הבלתי מעורערת של הגיבורה נותנת לקורא תחושה שהוא צופה בעל כורחו בעלילה בוליוודית הנעדרת כל תחכום. מכל משבר הגיבורה נחלצת ברגע האחרון על ידי מושיע כזה או אחר, הנושא אותה על כפיים. אם לא די בנפלאות הגורל הממלטים אותה מכל צרה ומצוקה, גם כוחותיה הרוחניים עומדים לזכותה. הגיבורה עומדת בעוז אל מול כל פיתוי, היא אינה משקרת, אינה חומדת ואינה מהלכת רכיל וכל כוונותיה הן לשפר את העולם ולסייע לחברה בה היא חיה. למעשה ספרו של סווארופ הוא גרסה הודית לספרי 'כה עשו חכמנו' המוכרים. המופת המוסרי, הצלחת היתר, והיעדרות דילמות עמוקות השורדות יותר משתי שורות, נתנו לי את התחושה שלפני ספר קיטשי וחסר עומק המפספס את הפוטנציאל הרב הטמון בו.
למרות התחושות הקשות ושני הפגמים המהותיים מצאתי ב"יורשת מדלהי" נקודת אור אחת המצויה ביכולת התיאור של סווארופ הפותחת בפני הקורא המערבי נקודות מבט מגוונות על החברה ההודית, הנמצאת במפגש מתמיד בין מסורת לחדשנות. סוגיות כמו העסקת ילדים, מעמד האישה, שחיתות שלטונית, חוק ומשפט מתוארים לכל אורכו של הספר ולמעשה הכניסו אותי לעולמות חדשים שאיני מכיר. אולם גם נצנוץ אור זה התעמעם כאשר פעם אחר פעם ראיתי שהמחבר בוחר בהסברים פשטניים וכמעט דידקטיים ההופכים את הקריאה למייגעת. כנראה שעל מנת להכיר סוגיות אלו לעומקן אאלץ להמתין ליוצר אחר שיוכל גם לתאר את המצוקה וגם להביא לידי ביטוי זוויות שונות שלה ונקודות מחשבה מגוונות, ולא חד ערכיות ודידקטיות הממאיסות את הקריאה.
לסיכום, ויקאס סווארופ לא הצליח לשחזר את ההצלחה הספרותית שנחל בספר הביכורים שלו, נער החידות ממומביי. לצערי, למרות כל הקרדיטים שהענקתי לו, בעמוד 170 הגיעו מים עד נפש, הבנתי שהספר הינו חסר תקנה ושהסופר לא יצליח להוציא את העלילה ממעמקי הקיטש בה היא נקברה. בתחושה המשלבת מיצוי, שעמום ואכזבה הנחתי את הספר אחר כבוד על המדף, תוך שאני ממתין ליציאת החג על מנת שאוכל להוציאו אחר כבוד מביתי.

The Accidental Apprentice, 2013 Vikas Swarup,

השינוי טמון באנשים המחוללים אותו- מנהיגות בעידן משתנה


מורטון מנדל, הסוד טמון באנשים- על ניהול ומנהיגות, ידיעות אחרונות, 2014

Morton L. Mandel with John A. Byrne, It's all about who you hire and how they lead and other essential advice from a self-made leaser. 

אני לא  חובב של ספרי ניהול ובדרך כלל אינני מגיע לקו הסיום משום שהם גדושים בסיפורי הצלחה ששעוצבו על ידי אנשי שיווק הבונים מותג ופחות על ידי מחבר החפץ לחשוף את עולמו. בשל כך ניגשתי לקריאת ספרו של מורטון מנדל, הסוד טמון באנשים (ידיעות אחרונות, 2014) בחשש מסוים. הסיבה המרכזית שבכלל התחלתי בקריאה טמונה בכך שמנדל ביסס את מעמדו בעולם היהודי לא רק כאיש עסקים רב פעלים אלא גם כנדבן ויזם חברתי בעל  יוזמה ומעוף. השילוב בין הצלחה יוצאת מן הכלל מבחינה כלכלית ומעורבות חברתית (מכון מנדל למנהיגות חינוכית, בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, תוכניות מנהיגות, ושורה של מבנים ברחבי הארץ) עוררה את סקרנותי ומשכה אותי אל ספרו שהצליח  להתברג ברשימת רבי המכר בישראל.

מתעלה מעבר לקלישאות וסיפורי הצלחה השזורים זה בזה 

ספרו של מנדל אינו בנוי כביוגרפיה המתארת את חייו של הגיבור דרך שורה של תחנות עיקריות הפרוסות על ציר הזמן. הציר המכונן של הספר הינן תובנות ניהוליות שמנדל אסף וזיקק לאורך השנים בהם הפך את העסק המשפחתי שלו לאימפריה כלכלית השווה 3 מיליארד דולר (3,000 מיליון). תובנותיו של מנדל מציגות איש עסקים המשתית את עשייתו הכלכלית והחברתית על יושרה, שקיפות, ערכים, זיהוי צרכים וכמובן גולת הכותרת של תפיסתו המוצגת גם בשמו של הספר: האנשים ויכולותיהם. השמת הדגש על האדם העובד ויכולותיו מהוות משב רוח מרענן בתקופה בה בעלי הון רבים רואים בעובדים משאב מתכלה שניתן להשתמש בו ולזרוק כלאחר יד. עידן בו ההשתעבדות לשוק ההון ולשורת הרווח הצפוי למשקיעים הובילה בעלי הון ליצור מינופים, מיזוגים ותעלולים חשבונאיים (כדוגמת פירמידות שליטה) שאין להם  כל קשר לעובדים ולמעשה מנתקים את הקשר בין ביצועים ויכולות לבין תגמול.

לא מתבייש לשים את הערכים במרכזו של השיח הכלכלי

הקריאה בספרו של מנדל הנחשב לאחד מהמובילים בדור הישן של תעשיינים המתמקדים בעובדים, במוצר ובלקוחות ופחות בשווקי ההון מביאה עמה שיח אחר ומעורר מחשבה. סיפוריו האישיים הפזורים לאורך הסיפור רצופים בהיגיון בריא ומדי פעם מצליחים אף לעורר השראה ואמונה ביכולותיו של האדם לשנות את המציאות הסובבת אותו.
מנהלים ויזמים חברתיים יוכלו למצוא בספר תובנות רבות הקשורות לניהול מוקפד ומקצועי, לבניית מיקוד עסקי, לחשיבותה של למידת עמיתים, לבניית סביבת עבודה נעימה ומזמנת. הסיפורים בהם משולבות תובנות אלו מסייעות בהפנמת המסרים הניהוליים והצבתם בהקשר מזמין ולא מאיים. יחד עם זאת, שאלות המפתח עימם רוצה המחבר להתמודד נשארות עמומות ובלתי נגישות. בסוף הקריאה לא הצלחתי לגבש תפיסה בהירה בדבר דמותם האיכותית של אותם המצוינים אותם חפץ מנדל לטפח.

חמשת התבחינים להצלחה- המודל של מנדל

1. עוצמת אש אינטלקטואלית.
2. ערכים.
3. להט.
4. מוסר עבודה.
5. ניסיון. 
מעניין שדווקא חמשת התבחינים הללו זכו אצל מנדל להבלטה, בעיקר בעידן בו מדברים על ריבוי ורב תרבותיות המקשים על זיהויים של ערכים ויכולות חד ממדיות. בנקודה זו התפיסה השמרנית שהוא מייצג המכירה בפרמידה של ערכים וביכולות מוחלטות מהווה משב רוח מרענן בשיח שאיבד את דרכו מרוב תקינות פוליטית. 

הצלחה יכולת נרכשת או מודלת?

לאורך הספר מוצגות שוב ושוב דמויות שללא כל קשר למחבר היו מצליחות (טייסים, אנשי עסקים מוצלחים, פרופסורים). אולם גדולתו של מנדל הייתה ביכולת לאתר ולקבץ אותם ולתת להם כלים חומריים למיצוי יכולותיהם. לדעתי זו נקודת הכשל המרכזית בספר ובערכים המועלים בו משום שהוא מחזק את התפיסה של שלטון בעלי המעמד והיכולת ופחות מעודד ניעות חברתית והשקעה כנה בבעלי הפוטנציאל. 

הצורך בהתאמה לשיח הישראלי

כמה מילים על ההיבט הצורני של החיבור, מבחינה שיווקית טוב עשתה הוצאת ידיעות אחרונות בכך שהוציאה את הספר לאור בכריכה קשה ובדפים עבים במיוחד. הדבר מקנה לספר מעמד של ספר למנהלים בכירים היכולים לתת אותו בגאווה לעובדיהם. בכך שכל פרק עומד בנפרד  ניתנת הזדמנות לקורא לקרוא את הספר במנות קטנות ובהפסקות, ולכן זהו ספר שיכול להיות חבר טוב לנסיעות עסקים. על אף ההשקעה הרבה בעימוד ובעיצוב נראה שבמלאכת התרגום והעריכה דווקא חסכה ההוצאה, ועל כן כמו בספרי ניהול רבים מתורגמים בספר מושגים מעולם הניהול והעסקים ללא התאמתם לשיח הישראלי. מושגים צורמים ועילגים כגון: לעשות את העבודה, לעשות כסף, שחקו מעולה ועוצמת אש אינטלקטואלית פוגמים בהנאה שבקריאה וברמתו של הספר וחבל.

"הסוד טמון באנשים", הינו ספר מעניין שמצד אחד גדוש בתובנות וסיפורים אך מאידך כתוב בשפה נגישה המאפשרת למגוון רחב של אנשים ליהנות מקריאתו. בספר יש שילוב נכון בין תובנות מקצועיות לבין תובנות על מערכות יחסים, ערכים וחברה. שילוב זה  מראה את הקשר המצוי  שבין מבנה האישיותי לבין התנהלות עסקית. ובכך הוא מאפשר לקורא שאינו איש עסקים למצוא את היבטים הרלוונטיים לחייו. אין לי ספק שספר זה הרצוף באופטימיות ואמונה בחברה ובסדר הקיים, יעטר טקסי סיום רבים של מנהלי מוסדות חינוך, קציני צבא ומנהלים בשוק הפרטי.


האישה באגם, ריימונד צ'נדלר, כתר, 2013


ישנן שנים שבתודעתי ההיסטורית נצבעות בצבעים מאוד ברורים, 1967- מלחמת ששת הימים, 1956- מבצע קדש, 1943- ימי הרצח והשמד של יהדות אירופה. הצבע המובחן של שנים אלו מקשה עלי להסתגל לכך שבשנים אלו התרחשו אירועים נוספים בהם אנשים פעלו ויצרו ללא כל קשר לאותם אירועים. עבורי זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי ספר מתח שנכתב באותן שנים. את הספר, "האישה באגם", חיבר  אומן ספרי המתח האמריקאי ריימונד צ'נדלר בראשית שנות הארבעים. במרכזו של הספר ניצב בלש פרטי בשם פיליפ מרלו, הנשכר על מנת למצוא אישה שעקבותיה אבדו ובעלה אובד העצות מעוניין למוצאה. החיפושים אחר האישה מובילים לגילוי שורה של מיקרי מוות בלתי מוסברים הפותחים תיבת פנדורה המטלטלת את העיירה המנומנמת בפרבריה של לוס אנג'לס.
הדיבור בגוף ראשון מוביל ליצירתה של עלילה הסוחפת את הקורא במהירות. מלבד קצב האירועים שלא חדלים מלהפתיע מאופיין הספר בשפה תכליתית ובהיגיון קר באמצעותו מפרש מרלו  את הסימנים הנגלים לעיניו. סגנונו הישיר של הספר מבנה למעשה רצף עלילתי שלא מופרע מנתיבי סיפור משניים המכהים את חושיו של הקורא וזורקים אותו לנתיבי משנה מייגעים. האירועים המתוארים בספר מזכירים סרטי בילוש איכותיים בשחור לבן, הסט אפוף עשן הגיבורים מדברים לאט ובין לבין מוחלפות מהלומות לכל זעקותיהן של נשים זהובות שיער.
לחשוב שבאותה העת שספרות בלשית משובחת זו נכתבה בארה"ב הספרות העברית התבוססה בים של דימויים ועלילות נפתלות ומשמימות מבית היוצר של יהודה בורלא ודבורה בארון, מעבירה בי תחושה של תסכול עמוק בדבר ההגמוניה התרבותית ששלטה בספרת הספרות הישראלית במשך עשרות בשנים, הגמוניה שלא אפשרה לספרות הבילוש להגיח לאוויר העולם ולקנות לה מעמד בקרב קהל הקוראים. קרוב לארבעים שנה נדרשו לספרות העברית עד שהיא הצליחה להוציא מתוכה סופרי בילוש שכתבו יצירות באורך מלא שנמכרו בחנויות ספרים ולא בקיוסקים על שפת ימה של תל אביב. מעניין הדבר שמהפכה זו התחוללה על ידי נשים (שלומית לפיד, בתיה גור, אדיבה גפן) המייצגות במידה רבה את מקומן החדש של נשים בספרות העברית. במידה מסוימת הן חוללו מהפך כפול, הכנסתה של ספרות הבלשים לסצנה התרבותית הלגיטימית ומיצובן של נשים בשורה הראשונה של הספרות הפופולרית בישראל.
לסיכום, האישה באגם, הינו אחד מספרי הבלשים הטובים שקראתי בתקופה האחרונה. נותר אך לתמוהה מדוע הקורא העברי נאלץ להמתין שבעים ואחת שנה עד שזכה לקרוא את הספר בשפת אמו.    זו הזדמנות טובה להודות לדרור משעני (סופר מותחנים העומד בזכות עצמו) שהביא את הספר לאור, למתרגם אסף שור ששמר על המצלול וחיתוכי הדיבור ולסיום להוצאת כתר שממשיכה להביא לקורא העברי את מיטב ספרות המתח בתרגום ובמקור, אכן היא שותפה מרכזית בהעשרתו של מדף ספרי הבילוש  הרואה אור בעברית ומאפשר לקורא הצצה לעולמות שונים ומגוונים.  

The lady in the lake, Raymond Chandler, 1943, 280 P.

בין היסטוריה לבדיון


מאבק עקוב מדם ורב שנים ניטש בין סופרים לבין היסטוריונים. לעומת החירות האומנותית העומדת בבסיסה של הכתיבה הספרותית, הכתיבה ההיסטורית משתדלת למצב את עצמה ככתיבה מדעית, המבוססת על סטנדרטים מקצועיים של בחינת העובדות והצגתן אל מול עיני הקורא כנרטיב מובחן המבוסס על תעודות היסטוריות מגוונות. תעודות אלו מוצגות בגוף הטקסט כאסמכתאות לקביעותיו של ההיסטוריון, תוך שהוא מציין את מידת מהימנותן ואת האינטרסים השונים של כותביהם וזאת על מנת להציג עד כמה שניתן סיפור מאוזן. פולמוסים רבים התקיימו לאורך הדורות בין ההיסטריונים בדבר, מושג האמת והאם ישנה יכולת בכלל לתאר אירועים כפי שאכן התרחשו, אך בכל המחלוקות תמיד שררה הסכמה שמלאכת ההיסטוריון הינה מלאכת גילוי המבוססת על מקורות שדרך הצגתן מאפשרת לקורא להפריך את הטענות או לאשרם.
בשנים האחרונות אני נחשף יותר ויותר לכתיבה פסדו-היסטורית הנכתבת על פי רוב על ידי עיתונאים. לעומת כתיבתם של ההיסטוריונים החפצים להיחשב למדענים ועל כן כתיבתם  סבוכה, בלתי נגישה ומלאה במושגים פנימיים המבנים מערכת ידע סגורה, הכתיבה העיתונאית הינה קלילה ונגישה. הקלילות מאפשרת את חשיפתו של הטקסט לקהל קוראים מגוון ביותר, המתעניין בעבר אך אין בכוחו או בסבלנותו לקרוא מאמרים מעמיקים ומייגעים אלא נפשו חפצה דווקא בסיפור המסגרת ובפרטים כמעט רכילותיים שימתיקו את הגלולה ההיסטורית.  
ספרו של העיתונאי הרוסי, אדוורד רדיזינסקי, המגולל את סיפור חייו של מנהיג ברית המועצות, יוסף סטאלין משתייך לסוגה ספרותית זו. רדיזינסקי הינו יוצר פורה שהוציא מתחת לידיו שורה של  ספרים המתארים דמויות שונות בהיסטוריה הרוסית של המאה העשרים (רספוטין, ניקולאי השני, סטלין). אולם עיקר פרסומו נעוץ בכתיבתו המחזאית וביצירותיו הטלוויזיוניות, כלומר רדזינסקי הינו איש מעולם הבידור הנעדר כל הכשרה היסטורית. למרות היעדרותו של ידע מקצועי, הוא לא נמלא פחד מכתיבה של ביוגרפיה שלדידו אמורה להאיר באור חדש את דמותו של אחד מהמנהיגים המשפיעים ביותר במאה העשרים, יוסף סטלין. הכתיבה באה לרדזינסקי בקלות רבה והוא הוציא מתחת לידיו ביוגרפיה רחבת ההיקף המונה 607 עמודים,  הוצאת הספרים של מעריב טרחה והוציא את הספר כספר עיון בשנת 2005 ועד מהרה זכה הספר להצלחה בחנויות הספרים.
אין לי ספק שישנה חשיבות בהנגשתה של הכתיבה ההיסטורית לקהל קוראים מגוון, אולם הנגשת השפה אינה אומרת ויתור על רף בסיסי של חקירה היסטורית ראויה לשמה. ספרו של רדיזינסקי הינו פשע היסטורי, משום שהוא מצליח להביא לקהל רחב של קוראים אסופה של בדיות בכסות היסטורית, בלי שהללו יכולים להתגונן מפניה. הספר שנעדר מהערות שוליים ומתיעדוף מקורות (המהווים את הבסיס לכתיבה היסטורית)  משלב ללא אבחנה בין פטפוטי שטויות ואגדות אורבניות לבין תעודות היסטוריות שונות ומגוונות (קטעי עיתונות, ראיונות, ספרי מחקר, תעודות שלטוניות). רדיזינסקי שמודע לתמהיל הרעיל שרקח  מסייג ואת דבריו ומרבה להוסיף לאחר כל דבר הבל, ככל הנראה אין בדברים אלו ממש או לכאורה. כלומר, מצד אחד הוא מודע לקשקשת שהוא מאגד ומצד שני הוא ממשיך להביא אותה ככתבה וכלשונה. עומס המידע הבלתי מסונן המאפיין את ספרו  נוטע בלב הקורא תודעה כוזבת או יותר נכון דימוי שלילי בו חפץ רדיזינסקי הסולד מהדמות העומדת במרכז כתיבתו, יוסף סטאלין. על מנת לחזק מידת אמינותו של הספר ההוצאה טרחה לספר שהספר מבוסס על מסמכים שנחשפו בארכיונים שנפתחו לציבור לאחר נפילת המשטר הסובייטי. אך לאורך הספר שב ומסביר המחבר שמרבית החומר האותנטי על סטאלין הושמד, ועל כן אין תיעוד מסודר בארכיונים בדבר עברו. מתוך כך ניתן להסיק שציון פתיחת הארכיונים אינו רלוונטי לגבי הספר הדן בדמותו של סטאלין והוא מהווה אך תרגיל יח"צני שנועד למשוך את קהל הקוראים. כמו כן בשונה מכתיבה היסטורית רצינית העיתונאי רדיזינסקי מרבה להוסיף לתיאוריו קביעות אתיות ותיאורי שם המטים את דעתו של  הקורא ולמעשה מנתבים אותו לאמץ את דעתו של הכותב. סגנון כתיבה זה מהווה אמצעי נוסף בו מטשטש המחבר בין כתיבה פרוזאית ירודה לבין כתיבה היסטורית.
לסיכום, לאחר כמאתיים עמודים (שליש מהספר) חשתי שאינני יכול להמשיך לצלוח את היצירה העכורה הזו, המביישת את הכתיבה ההיסטורית והופכת אותה לאסופה של אנקדוטות רכילותיות המאוגדות על פני רצף אירועים היסטוריים. אני יכול להצר על כך שהספר זכה לתפוצה נרחבת ועל כך  שהוא הצליח לטעת בתודעתם של רבים דימוי חובבני וחסר אחריות בדבר מלאכתו של ההיסטוריון וכתיבתו. מי שחפץ בכתיבה ביוגרפית ראויה יטיב עם יזנח את כתיבתם של עיתונאים המתיימרים להיות היסטוריונים ויפנה למשל לקריאת ביוגרפיות רציניות מבית היוצר של איאן קרשו  שהקדיש שנים ארוכות לחקירת דמותו של אדולף היטלר או ג'פרי בסט שכתב ביוגרפיה מאוזנת ומעניינת על וינסטון צ'רצ'יל.
Edvard Radzinsky, Stalin, Anchor Books, 2001, 607 p. ,  


מיכאל בר זוהר, האמת השלישית, ידיעות אחרונות, 2013


המאבק הבינגושי המתנהל כיום בין רוסיה בהנהגתו של ולדמיר פוטין לבין ארה"ב של אמריקה, מתחולל בערוצים כלכלים ותרבותיים. מילים קשות מוטחות מכל צד אך האיום בדבר מלחמה כוללת לא מונח על השולחן. לא כך היו הדברים בארבעת העשורים שבין סיומה של מלחמת העולם השנייה לבין התפרקותה של ברית המועצות בסוף שנות השמונים של המאה ה-20. ארבעת העשורים שבין הכנעתה של גרמניה הנאצית לבין נפילת חומת ברלין התאפיינו בהתעצמות צבאית הדדית ובמספר רב של עימותים צבאיים שנפרסו על פי כל רחבי הגלובוס. לצידה של המלחמה הגלויה שהתנהלה בכסות של מאבקים מקומיים (מלחמת ויטנאם) התנהלה מלחמה תרבותית וחשאית בה השתתפו מספר רב של סוכני חרש שתימרנו זה את זה וניסו בכל כוחם לצבור יתרון על הצד שכנגד. מלבד ההתרחשויות בספרה ההיסטוריות המלחמה זכתה לביטוי נרחב בספרה התרבותית והיא עמדה במרכזם של אינספור יצירות קולנועיות, טלוויזיוניות וספרותיות. סופרים כמו ג'ון לה-קרה וטום קלנסי ביססו את מעמדם בספרות המתח והריגול העולמית הודות לעלילות עוצרות נשימה המתארות את המאבקים בין שירותי הריגול השונים לאורכה של ה"מלחמה הקרה".

במרוצת השנים ספריהם תורגמו לעברית  והפכו לחלק בלתי נפרד מארון ספרי המתח של הקורא העברי. לעומת ההיצע הספרותי הנרחב של ספרות מתורגמת המתארת את עלילותיהם של שירותי הריגול המכים זה בזה ללא רחם ובתחכום רב, ספרות המקור העברית כמעט ולא עסקה בנושא. יחיד ומיוחד  ניצב לו פרופסור  מיכאל בר זוהר שכבר בראשית שנות השמונים של המאה העשרים (בעוד המלחמה מתקיימת במלוא עוזה) כתב סדרה של מותחנים המגוללת פרשיות בדיוניות שגיבוריהם הם רבי מרגלים משירותי הריגול של ארצות הברית וברית המועצות.

בשנתיים האחרונות החלה הוצאת "ידיעות אחרונות"  להוציא מחדש את סדרת ספריו העוסקת במלחמה הקרה. בסדרה זו ראו אור עד כה שלושה ספרים (מרגל בחורף, אחים, האמת השלישית). ספרו "האמת השלישית" הינו הספר השלישי בסדרה המכניסה את הקורא לנבכי המלחמה, תוך מציאת איזון נכון בין בדיון למציאות היסטורית. במרכזו של הספר ניצבת פרשיית הירצחו של שר החוץ הסובייטי, המוצא את מותו בנסיבות מסתוריות בעת ביקורו בעיר ניו-יורק. פרשיית הרצח מעיבה על היחסים המתוחים בלאו הכי בין שתי המדינות אשר עלולות לגלוש במהירות למלחמה בינ-גושית. על מנת לפתור את התעלומה במהירות ובכך להרגיע את הלהבות מגייסת הסוכנות לביון מרכזי (CIA) סוכן לשעבר היוצא למסע גילוי חוצה יבשות בין שבוע ימים, במהלכו נחשפת העלילה בהדרגה.

בר זוהר משלב בספר מקצב נכון ועלילה סוחפת הנפרסת על שתי תקופות זמן המככבות בספריו (שנות השבעים, וימי מלחמת העולם השניה). לצד העלילה הקצבית הספר נגוע  בקלישאות (סוכנת פיתוי, שתיה אלכוהול מרובה של הגיבורים, ומשפטים שרמנטים וכו'). כיאה לסופרים בעלי כישרון יש בספר מיפנים עלילתיים השומרים על ערנותו של הקורא ולא מניחים לו לנוח על זרי הדפנה. הספר אינו ארוך או מורכב במיוחד ולכן הוא יכול להיות חבר נאמן לטיסה, לשפת בריכה או לשעות הפוגה בימים מעייפים במיוחד.  

לסיכום, "האמת השלישית", אינו ספר פורץ דרך אולם חובבי ספרי הבילוש והריגול ימצאו בו עניין ומעל הכל שעות של הנאה ומתח.  
מיכאל בר זוהר, האמת השלישית, ידיעות אחרונות, 2013, 286 עמ'
Michael Hastings, The Third Truth, Collier books, 1988, 186 p.


של מי היד המנענעת את העריסה?


הדיאלוג ההסוקרטי המפורסם, המדינה, פרי עטו של הפילוסוף היווני אפלטון בן המאה הרביעית לפני הספירה, מוקדש לדיון בדבר האופן שבו ניתן ליצור את המדינה האידיאלית. כבר בשלביו הראשונים של הדיאלוג מתייחס אפלטון לתפקיד המשמעותי שיש לבעלי האומנויות בעיצובה של החברה המכוננת את המדינה.
"מסתבר, אפוא שקודם כל נצטרך להשגיח על מחברי האגדות, ואגדה שחיברו אותה יפה, נקבל ושלא יפה-נדחה. ואת האומנות והאימהות נביא לידי כך שתספרנה לילדים האגדות שנתקבלו, ותקבענה צורת נשמותיהם באותן האגדות, הרבה יותר משהן קובעות בידיהן צורת גופיהם" (אפלטון, פוליטאה, ספר ראשון, עמ' 31).
בהמשך ספרו מתקדם אפלטון צעד נוסף בדבר תפקידה של האומנות כאשר הוא קובע שלאומנות אין ערך עצמאי אלא שערכה נגזר אך מהממד הפוליטי אותו היא משרתת. ועל כן יש לגרש אומנים שאינם תורמים ליציבות הפוליטית מחד , ומאידך לעודד את האומנים המחברים שירים ואגדות התומכים בסדר הפוליטי המאפשר את הקמתה של המדינה האידיאלית.  
אלפיים וחמש מאות שנים חלפו מיום כתיבתו של הדיאלוג הסוקרטי , אולם תבונותיו ממשיכים לעצב את ההוויה הפוליטית בה אנו חיים כיום. אז כהיום בעלי ההון והשררה משקיעים ממיטב כספם באומנים שיטפחו מיתוסים (אגדות) מאפשרים לסדר החברתי הקיים לשרור ולהיות מוצג כטוב בעולמות האפשריים, בעוד אחרים מודרים ומודחקים לקרן זווית. מבלי דעת אנו מוזנים באגדות המודרניות השכם והערב, את תפקידן של האימהות והאומנות מחליפה תקשורת ההמונים המלעיטה אותנו  באינספור סיפורים בדבר היכולת של כולנו לרוות נחת מהסדר הקיים ואף בבוא היום לרשת את  ארץ החלומות. רק מעטים יודעים מהם הכוחות העומדים מאחורי פניה המחויכות של יונית לוי או מבטו החודר של רוני דניאל.  לצד מהדורות החדשות המוזמנות והמתוזמרות הולך ומתפתחות, תכניות ריאליטי, המעצבות את תודעתנו, תוך שהם משקות אותנו  במנות גדושות של סולידריות, ניעות חברתית ושמאלץ ההופכים אותנו לרכיכות כורסה שקל לנייד ולמשטר. אלו הן אותן טכניקות אפלטוניות המשתמשות באומנות כמניפולציה לשליטה בהמון, אך בעוד שאפלטון כיוון אל עבר מדינת הפילוסופיה אנו מוכוונים לעבר מדינת ההון והכוח.
הסופר הבריטי עטור הפרסים, איאן מקיואן, לוקח את קוראיו בספרו האחרון "דברי מתיקה" (עם עובד, 2013) אל ליבה של מאפליה תרבותית זו. בספרו מגולל מקיואן את קורותיו של מבצע חשאי המנוהל על ידי שירות הביטחון הכללי הבריטי (MI5) בשלהי שנות השבעים של המאה ה-20. באותה העת בריטניה נמצאת בשלהי המלחמה הקרה ובעימות פנימי קשה בעקבות הפערים החברתיים ההולכים וגדלים, התמוטטותה של מדינת הרווחה וחדירתם של רעיונות קומוניסטים ללב ליבו של הממסד האקדמי והתרבותי הבריטי. בין סערות אלו המאיימת לשבר את הספינה הבריטית החבוטה, עולה רעיון להפעלתו של מבצע חשאי שתכליתו מימון גורמים תרבותיים שיעלו תהיות מוסריות לגבי הקומוניזם ויפיחו רוח של אופטימיות בקרב רבבות המיואשים המאכלסים את מדינת הכתר הבריטית.  
חיש מהר הסיפור לא נשאר בגדר מותחן העוסק בעלילותיהם של סוכנים חשאיים, אלא הוא מקבל ממדים נוספים של יצירה עשירה ומגוונת הטומנת בחובה היבטים של רומן דרמטי. מתוך כך מוטב לו לקורא החפץ במותחן קיצבי ומסעיר להדיר את רגליו מספר זה, שלמען האמת ממד הריגול בו מהווה אך כסות לשאלות חברתיות ואנושיות. עיקר הספר עוסק במערכות יחסים, במקומה של האמת ובמניעים המובילים אותנו בבחירותינו השונות. כמו בספרו הקודם, כפרה (עם עובד, 2002), גם ב"דברי מתיקה" הזירה ההיסטורית משמשת את מקיואן כמרחב לבחינתן של  שאלות יסוד בנפש האדם, לא מתוך נקודת מבט שיפוטית ודיכוטומית  אלא מתוך חמלה המקשה על הקורא לקבוע באופן נחרץ היכן עובר הקו המפריד בין טוב לרע.
לסיכום, "דברי מתיקה", הינו ספר דרמטי ומעניין המצליח לשלב על פי רוב בין עלילה קצבית לבין אמירות בעלות משמעות על המצב האנושי. כתיבתו העשירה של מקיואן ושילובם של מאורעות היסטוריים מהספרה הפוליטית והחברתית מקנים לספר אמינות רבה  המעצימה את חווית הקריאה. כפי שאמרתי זהו רומן בכסות של מותחן ועל כן חובבי הסוגה הבלשית לא ירוו נחת מספר זה  אולם חובבי הרומנים עלולים בעקבותיו לפתח סימפטיה לספרות הבלשית.
מעבר לממד הספרותי, "דברי מתיקה" מראה לקוראים עד כמה המציאות התרבותית-חברתית בה אנו חיים מעוצבת באופן מוניפולטיבי על ידי בעלי עוצמה שונים, אשר באמצעים מאמצעים שונים מבנים את ההוויה התרבותית בה אנו חיים. פעמים ההיא  נעשת באופן פרימיטיבי של שימוש בכוח הזרוע ופעמים באופנים מתוחכמים יותר כדוגמת: מלגות, פרסים, מענקי עידוד, הקמת קרנות ומוסדות המהווים זרועות אחרות לכינונו של סדר המעניק כוח לשולחיהם וחולשה לנתיניהם.
איאן מקיואן, דברי מתיקה, תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד, 2013, 395 עמ'
Ian Mcewan, Sweet Tooth, 2012