דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2014

בין פודינג אינסטנט לקרם בורלה- עלילות הריגול בעידן הקפואים

  נוהג מקובל בתרבותנו לעבור ולהעמיס את עגלת הסופר בארוחות מוקפאות ממינים שונים: בורקסים, שניצלים, קובות, כריכונים, ירקות ועוד ועוד. לעומת מדינת החיקוי שלנו, ארה"ב, אנו עדיין בראשית הדרך. אולם נראה שאנו צועדים קוממיות לקראת עולם הקפואים וטעמי הלוואי הנילווים לו, בקיצור שמות גדולים של "נגיסוני עוף בנוסח דרום סצ'ואן", "קציצות עוף ממורדות הקצ'קר" אך בסופו של דבר אלו הן ארוחות טפלות שהנגיעות היחידיות בהן הן של מונסודיום גלוטומט. אולם בעוד אנו מעכלים מזונות טפלים, מבטינו נודדים אל עבר מרקע הטלוויזיה שם מתקיים עולם מקביל המושתת על ערכי הגורמה: טריות, דיוק, מגוון ושילוב מפתיע בין חומרים. עשרות תוכניות מראשית השבוע ועד אחריתו, משעות הבוקר ועד שעות הליל, מלהגות בשבח המזון מציגות אותו ויוצרות יחסי סגידה  לאלו המכינים אותו. אינך יכול לברוח מאלפי השעות בהן המחבתות נצרבים, הבשרים מושחמים, והבצלצלים מקבלים גוון מוזהב שפותח את חרצובות הטעם. לסיכום, נראה שבשנים האחרונות אנו נקרעים בין כרסום טפל של מזון קפוא ומשומר לבין בהייה בעיניים פעורות   בעושר הקולינרי המוצג על

מי בקיצו ומי לא בקיצו

במוצאי יום הכיפורים בעוד ניגוני התפילות ממשיכים להתנגן בראשי, התחרדנתי מול הטלויזיה בלי ציפיות מיוחדות. מנסה לשקם את גופי מהצום ולהסדיר את המחשבות לקראת השבוע שבפתח. בין הזיפזופים הגעתי באופן מיקרי לערוץ הראשון ונשאבתי לסדרת התחקירים, "לא תשקוט הארץ" שהופקה במשותף על ידי ערוץ שמונה ורשות השידור לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. הסדרה בת ארבעת הפרקים רצופה בראיונות, קטעי ארכיון וציטוטי פרוטוקולים הפותחים צוהרי הבנה מחודשים אל עבר המלחמה שמהווה קו פרשת מים בתחושת הביטחון של אזרחי מדינת ישראל. באופן מופתי מצליחה הסדרה לשלב בין הממד האסטרטגי (פוליטיקה בין לאומית, יחסי חוץ, מאזנים אסטרטגים בין מעצמות) לבין הממד הטקטי (קרבות בודדים, תחושת החיילים, כישלונות ואתגרים ברמת מפקדי השטח). הסדרה הינה מלאכת מחשבת שכישפה אותי ומשכה אותי לצפיה אינטנסיבית בת ארבע שעות בהם חשתי כבתוך חלום בלהות. מעבר למידע הרב שנחשפתי אליו, משכו את תשומת ליבי שני דיונים המאירים את הפער המובנה שבין החייל שבשוחה לבין המדינאי\פוליטיקאי. האחד הקרב על החרמון בו נהרגו כחמישים מלוחמי חטיבת גולני והשני ה

ריצת המרתון של ראש השנה

    הגעה פתאומית   לבית הכנסת בימים הנוראים משולה להצטרפות לקבוצת ריצה רגע לפני   ירייית ההזנקה לריצת מרתון. בעוד שחברי הקבוצה סופרים את הימים והשעות לרגע האמת, מתאמנים במקצים המתחילים בשעות בוקר מוקדמות, מתאימים את תזונתם ומייחלים ליום הגדול. לפתע נכנס לכר הדשא מתאמן חדש לגופו גופיה הנמתחת על כרס קטנה ונעלי ריצה שטרם התבלו נעולות לרגליו.   בעוד שהם מכירים את המקצב הייחודי, את הזמנים הנכונים בכל פיתול ופיתול, הוא משתרך אחריהם מתנשף ונושף אוחז בצלעותיו ונאנח. אין זה מפתיע שאל מול ריצתם הקצובה   ריצתו בולטת בחריגותה   ובתלישותה. בעוד רגע מסתייימת קריאת התורה והחזן יתחיל לקורא את המילים המצמררות "עלה אלוהים בתרועה ה' בכל שופר", עדת המאמינים מחכה לרגע השיא לקטרזיס של העשיה הדתית. ההתרגשות ניכרת, המתפללים מיטיבים את טליתותיהם, גרונם ניחר מניגון ושיר נכונים לרגע האמת. לעומתם, אני ניצב מעולף מצטנף בירכתי האולם בסמיכות לארון הספרים הגדוש, מעלעל בדפים חומק בין השורות מסתתר בין האצבעות הפורטות על השורות מחפשות תשובה. הם מתעלים ואני מתפוגג באוויר המזגנים, בהבל פיהם,

החיים כמדרון חלקלק

אחת מאבני היסוד עליה מושתת מעמד הביניים הינה אשליית היציבות הכלכלית. אנו לוקחים משכנתאות לשלושים שנה מתוך אמונה שנמשיך להתפרנס ברווחה בשנים הבאות עלינו לטובה, שקצב האינפלציה יהיה נורמאלי ושיטת פריסת התשלומים תמשיך כך שנוכל להמשיך לצרוך יותר מהכנסתנו הממשית. צבא שלם של פרסומאים וקופירייטרים מחזקים בנו את האשליה באומרם שבימי סגריר נוכל לפנות אל הבנק ולקחת הלוואה בתנאים נוחים ולהמשיך מחוייכים אל עבר הנופשון הבא. מר ונמהר הוא היום בו האשליה מתפוגגת והמציאות העגומה מכה בנו ללא רחם. במשבר הכלכלי הגדול של שנות השלושים בארה"ב אנשים הגיעו לחרפת רעב ורבים הטילו את עצמם מגורדי שחקים אל זרועותיו המנחמות של המוות. מחנות עקורים הוקמו בשולי הערים, וגברים נשים וטף ליקטו בפחים שאריות מזון, אומללות זו לא התרחשה לפני מאות בשנים, אלא רק לפני שמונים שנה. יחד עם זאת טבעו של הזיכרון האנושי להדחיק אירועים טראומטיים ולהעצים רגעי גיל ושמחה. לא חלפו השנים והקפיטליזם הנהנתן וחסר הדאגות יצא לו מן השק. בני המעמד הבינוני בארה"ב החלו להשקיע את כספם בשווקים ספוקולטיווים, לקחו משכנאות גדולות, ומינפו הון ק

תרדמה חורפית

חייו של אדם מורכבים מאינספור אירועים שונים, אסופה של תמונות שחלקן נצרבות וחלקן משתכחות ודוהות במרחבי התודעה. פעם אחר פעם אנו אוספים יחדיו את רסיסי החיים הללו ומבנים מהם סיפור שמעצב את זהותנו. פעמים סיפורים אלו מבליטים אירוע מסוים אשר הופך למאורע מכונן ורב משמעות, ופעמים אותו אירוע ממש נדחק לשוליים ומסתפק בהיותו אנקדוטה חסרת חשיבות בסיפור המסופר. אנו רוקמים את סיפורינו בחירות אומנותית ראויה לציון, המאפשרת לנו לשנות את המרכיבים הזהותיים המבנים את התדמית שאנו רוצים להבנות בהווה. שרית ברזילאי בספרה, סוד הסיפור המנצח (זק, 2008), הפכה את המיומנות של סיפור סיפורי חיים ל שיטה טיפולית המסייעת  למטופלים להבנות את סיפור חייהם באופן המדגיש את הצלחותיהם בעבר ומתוך כך מעצים את חייהם בהווה  ומקנה להם כוחות לבניית עתידם. ספרה של ברזילאי סחף אותי ופתח לי צוהר לכתיבה רטרוספקטיבית בה הכותב מביט אל עבר עברו ובוחן אותו מעמדתו כאדם בוגר הבונה במלאכת מחשבת מזיכרונותיו את סיפור חייו באופנים המאפשרים לו להביט בעברו באופן מעצים. ספרו החדש של הסופר היהודי-אמריקאי, פול אוסטר , יומן חורף (עם עובד, 2013)

פארסה אינטלקטואלית

בארבעת העשורים האחרונים עמוס עוז ביסס את מעמדו כאחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית-אשכנזית בארץ הקודש. כתיבתו העשירה מתפרסת על פני מרחבי יצירה מרובים הכוללים סיפורים קצרים, רומנים עבי כרס, מסות פוליטיות ומאמרים על דמותה של מדינת ישראל ואזרחיה. מלבד יצירתו הזוכה לאהדה רבה בארץ (ספריו הופכים לרבי מכר היישר עם הוצאתם) ובעולם (עוז  הוא הסופר הישראלי המתורגם ביותר) סיפור חייו כולל במידה רבה תחנות ההופכות את עוז לדמותו של הישראלי המתפכח מתמימותו אך שומר על טוהר מידותיו ונשאר נאמן לחזון הדוגל בחברת מופת הקמה בארץ ישראל. ילדותו בירושלים, המעבר לקיבוץ, ההתפכחות מהחלום הסוציאליסטי ולאחר מכן סלילת דרך עקבית אל לב המיינסטרים הישראלי עם פזילה מתמדת לעולם התרבותי האירופאי וחיוך אוריינטליסטי לשכנינו הערבים. זהו סיפור שישראלים רבים המשתייכים לקבוצות השולטות בישראל יכולים לחוש כלפיו חיבה והזדהות. החיבה היתרה שחשים לעוז, מובילה אותו להיות המועמד הישראלי והנצחי לפרס נובל לספרות, להצבתו בראש רשימת רבי המכר ולראיונות חג בו בהן הוא מאיר את עייננו בתובנותיו לגבי עתידה של החברה הישראלית. נראה שמלבד עמ

היורשת מדלהי, ויקאס סווארופ, אחוזת בית, 2013

התוודעתי לראשונה ליצירותו של ויקאס סווארפ ( Vikas Swarup ) לפני כשש שנים כאשר מצאתי את ספרו, נער החידות ממומבי (אחוזת בית, 2007) בספריית ספרי ההשאלה בבית חב"ד בקטמנדו. השילוב בין עלילת הספר לבין הנופים והצבעים שנגלו לנגד עיני נתן לי תחושה שאני מתהלך בין דפי הספר. הגיבורים צצו לנגד עיני  בכל סמטה או תחנת רכבת, ואת הספר קראתי בנשימה עצורה ובהנאה גדולה. לאחר ששבתי ארצה ראיתי את העיבוד הקולנועי וכמו פעמים רבות התאכזבתי משום שהדמויות נראו לי סטראוטיפיות והעלילה נכנסה לנתיב הוליוודי צפוי. לפני חופשת הפסח הגעתי לספריה שסמוכה לביתי על מנת להצטייד לספרים לקראת ימי החג והמועד הבאים עלינו לטובה. שמחתי לראות ספר חדש פרי עטו של סווארופ, היורשת מדלהי (אחוזת בית, 2013). בעת החזקת הספר עלו באפי ריחות הדל- באט ומרחביו של המזרח עלו בזיכרונותיי ולרגע הוציאו אותי מהקלחת הישראלית, במהרה הוספתי את הספר לערמת הספרים שלקחתי לביתי וחיכיתי לרגע שיזדמן לי להתמכר ולצלול בין דפיו. במרכזה של העלילה ניצבת סאפנה סינהה, מוכרת קשת יום המכלכלת בקושי את אמה ואחותה הגרים באחד מרובעי העוני של ניו-דלהי.

הסוד טמון באנשים- מורטון מנדל נותן טיפים למנהלים

אני לא  חובב של ספרי ניהול ובדרך כלל אינני מגיע לקו הסיום משום שהם גדושים בסיפורי הצלחה שעוצבו על ידי אנשי שיווק הבונים מותג ופחות על ידי מחבר החפץ לחשוף את עולמו. בשל כך ניגשתי לקריאת ספרו של מורטון מנדל, הסוד טמון באנשים על ניהול ומנהיגות (ידיעות אחרונות, 2014) בחשש מסוים. הסיבה המרכזית שבכלל התחלתי בקריאה טמונה בכך שמנדל ביסס את מעמדו בעולם היהודי לא רק כאיש עסקים רב פעלים אלא גם כנדבן ויזם חברתי בעל  יוזמה ומעוף. השילוב בין הצלחה יוצאת מן הכלל מבחינה כלכלית ומעורבות חברתית (מכון מנדל למנהיגות חינוכית, בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, תוכניות מנהיגות בצפון ובדרום, ושורה של מבנים ברחבי הארץ). בנוסף ב-2017 סיימתי קורס מנהיגות במכון מנדל למנהיגות חינוכית. בסיום הקורס זכיתי לשמוע את מורט שחגג אז תשעים ושלושה חורפים מעורר בקהל השראה שרק מעטים יכולים לה. דמותו הכרזימטית, פעולותיו הברוכות, והשנים היפות שערכתי בין כותלי המוסד שנושא את בשורתו עוררו בו מידה של סקרנות שהובילה אותי לקרוא את ספרו, הסוד טמון באנשים.    מורטון מנדל, מתעלה מעבר לקלישאות וסיפורי הצלחה השזורים זה בזה  הספ

האישה באגם, ריימונד צ'נדלר, כתר, 2013

ישנן שנים שבתודעתי ההיסטורית נצבעות בצבעים מאוד ברורים, 1967- מלחמת ששת הימים, 1956- מבצע קדש, 1943- ימי הרצח והשמד של יהדות אירופה. הצבע המובחן של שנים אלו מקשה עלי להסתגל לכך שבשנים אלו התרחשו אירועים נוספים בהם אנשים פעלו ויצרו ללא כל קשר לאותם אירועים. עבורי זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי ספר מתח שנכתב באותן שנים. את הספר, "האישה באגם ", חיבר  אומן ספרי המתח האמריקאי ריימונד צ'נדלר בראשית שנות הארבעים. במרכזו של הספר ניצב בלש פרטי בשם פיליפ מרלו, הנשכר על מנת למצוא אישה שעקבותיה אבדו ובעלה אובד העצות מעוניין למוצאה. החיפושים אחר האישה מובילים לגילוי שורה של מיקרי מוות בלתי מוסברים הפותחים תיבת פנדורה המטלטלת את העיירה המנומנמת בפרבריה של לוס אנג'לס. הדיבור בגוף ראשון מוביל ליצירתה של עלילה הסוחפת את הקורא במהירות. מלבד קצב האירועים שלא חדלים מלהפתיע מאופיין הספר בשפה תכליתית ובהיגיון קר באמצעותו מפרש מרלו  את הסימנים הנגלים לעיניו. סגנונו הישיר של הספר מבנה למעשה רצף עלילתי שלא מופרע מנתיבי סיפור משניים המכהים את חושיו של הקורא וזורקים אותו לנתיבי משנה מיי

בין היסטוריה לבדיון

מאבק עקוב מדם ורב שנים ניטש בין סופרים לבין היסטוריונים. לעומת החירות האומנותית העומדת בבסיסה של הכתיבה הספרותית, הכתיבה ההיסטורית משתדלת למצב את עצמה ככתיבה מדעית, המבוססת על סטנדרטים מקצועיים של בחינת העובדות והצגתן אל מול עיני הקורא כנרטיב מובחן המבוסס על תעודות היסטוריות מגוונות. תעודות אלו מוצגות בגוף הטקסט כאסמכתאות לקביעותיו של ההיסטוריון, תוך שהוא מציין את מידת מהימנותן ואת האינטרסים השונים של כותביהם וזאת על מנת להציג עד כמה שניתן סיפור מאוזן. פולמוסים רבים התקיימו לאורך הדורות בין ההיסטריונים בדבר, מושג האמת והאם ישנה יכולת בכלל לתאר אירועים כפי שאכן התרחשו, אך בכל המחלוקות תמיד שררה הסכמה שמלאכת ההיסטוריון הינה מלאכת גילוי המבוססת על מקורות שדרך הצגתן מאפשרת לקורא להפריך את הטענות או לאשרם. בשנים האחרונות אני נחשף יותר ויותר לכתיבה פסדו-היסטורית הנכתבת על פי רוב על ידי עיתונאים. לעומת כתיבתם של ההיסטוריונים החפצים להיחשב למדענים ועל כן כתיבתם  סבוכה, בלתי נגישה ומלאה במושגים פנימיים המבנים מערכת ידע סגורה, הכתיבה העיתונאית הינה קלילה ונגישה. הקלילות מאפשרת את חשיפתו

מיכאל בר זוהר, האמת השלישית, ידיעות אחרונות, 2013

המאבק הבינגושי המתנהל כיום בין רוסיה בהנהגתו של ולדמיר פוטין לבין ארה"ב של אמריקה, מתחולל בערוצים כלכלים ותרבותיים. מילים קשות מוטחות מכל צד אך האיום בדבר מלחמה כוללת לא מונח על השולחן. לא כך היו הדברים בארבעת העשורים שבין סיומה של מלחמת העולם השנייה לבין התפרקותה של ברית המועצות בסוף שנות השמונים של המאה ה-20. ארבעת העשורים שבין הכנעתה של גרמניה הנאצית לבין נפילת חומת ברלין התאפיינו בהתעצמות צבאית הדדית ובמספר רב של עימותים צבאיים שנפרסו על פי כל רחבי הגלובוס. לצידה של המלחמה הגלויה שהתנהלה בכסות של מאבקים מקומיים (מלחמת ויטנאם) התנהלה מלחמה תרבותית וחשאית בה השתתפו מספר רב של סוכני חרש שתימרנו זה את זה וניסו בכל כוחם לצבור יתרון על הצד שכנגד. מלבד ההתרחשויות בספרה ההיסטוריות המלחמה זכתה לביטוי נרחב בספרה התרבותית והיא עמדה במרכזם של אינספור יצירות קולנועיות, טלוויזיוניות וספרותיות. סופרים כמו ג'ון לה-קרה וטום קלנסי ביססו את מעמדם בספרות המתח והריגול העולמית הודות לעלילות עוצרות נשימה המתארות את המאבקים בין שירותי הריגול השונים לאורכה של ה"מלחמה הקרה". במר

של מי היד המנענעת את העריסה?

הדיאלוג ההסוקרטי המפורסם, המדינה, פרי עטו של הפילוסוף היווני אפלטון בן המאה הרביעית לפני הספירה, מוקדש לדיון בדבר האופן שבו ניתן ליצור את המדינה האידיאלית. כבר בשלביו הראשונים של הדיאלוג מתייחס אפלטון לתפקיד המשמעותי שיש לבעלי האומנויות בעיצובה של החברה המכוננת את המדינה. "מסתבר, אפוא שקודם כל נצטרך להשגיח על מחברי האגדות, ואגדה שחיברו אותה יפה, נקבל ושלא יפה-נדחה. ואת האומנות והאימהות נביא לידי כך שתספרנה לילדים האגדות שנתקבלו, ותקבענה צורת נשמותיהם באותן האגדות, הרבה יותר משהן קובעות בידיהן צורת גופיהם" ( אפלטון, פוליטאה, ספר ראשון, עמ'  31). בהמשך ספרו מתקדם אפלטון צעד נוסף בדבר תפקידה של האומנות כאשר הוא קובע שלאומנות אין ערך עצמאי אלא שערכה נגזר אך מהממד הפוליטי אותו היא משרתת. ועל כן יש לגרש אומנים שאינם תורמים ליציבות הפוליטית מחד , ומאידך לעודד את האומנים המחברים שירים ואגדות התומכים בסדר הפוליטי המאפשר את הקמתה של המדינה האידיאלית.   אלפיים וחמש מאות שנים חלפו מיום כתיבתו של הדיאלוג הסוקרטי , אולם תבונותיו ממשיכים לעצב את ההוויה הפוליטית בה אנו חיים כ