חפש בבלוג זה

מעבר לאופוריה מסתתרת אמת מרה


דניאל שנער, שמים אדומים, ידיעות אחרונות, 2018, 325 עמ'.


קץ ההיסטוריה נבואה שלא התגשמה

שנות התשעים של המאה הקודמת נשאו עימן תחושות של התחדשות ורעננות. מסך הברזל הורם, חומת ברלין נפלה מבלי שנורתה אפילו יריה אחת, הענק האדום קרס בקול ענות חלושה. הכפר הגלובלי קיבל משמעות חדשה עד לכדי כך  שהיסטוריון פרנסיס פוקיומה טבע את המושג שהפך לקאלט, קץ ההיסטוריה, עולם חדש עמד בפתח.
משבי ההתרגשות לא נשארו רק באירופה, אלא כציפורים נודדות הן הגיעו למרחב המזרח התיכוני שהחל לצעוד לכיוונים של  מזרח תיכון חדש, המבוסס על שותפות אינטרסים כלכלים, המחליפים בהדרגה את הלאומנות והקנאות. במסגרת תחושת האופוריה שתוו מדינאים כמו שמעון פרס ויוסי ביילין בעידודם של מדינאים כביל קלינטון וטוני בלייר,  הוקמו שורה של מיזמים חינוכיים וכלכלים שהיו אמורים לתווך לדור הצעיר את המציאות הנרקמת לנגד עיניהם המשתאות. 

אחד המיזמים שעלו לגדולה ולחיבוקו של הממסד הישראלי , זרעים של שלום, שמומן ביד נדיבה על ידי פילנתרופים וממשלת ארה"ב. נערים ונערות מהגדה המערבית, ישראל וירדן נשלחו לאגמי מרילנד על מנת להכיר, להתוודע ובעיקר לרקום קשרים שבתקווה יכוננו את השינוי המיוחל. היום שלושה עשורים מאוחר יותר, אנו יודעים שבעוד המלל המתקתק נשפך במסיבות קוקטלים בצפון אירופה, המציאות הישראלית-פלסטינית נכנסה לסחרור של דם ותימרות עשן שהלכו והתאבכו בראשית שנות האלפים.

כשהתקווה מוחלפת בזעם בלתי נשלט

הסופר, דניאל שנער, בספרו החדש, "שמים אדומים" (ידיעות אחרונות, 2018), צולל בתעוזה רבה לאותן שנים גורליות תוך שהוא בוחן את קורותיהם של שני נערים ונערה הנעים בין אהבה לשנאה בשנות הקטל. כך סבך המאורעות מטלטל את ימי נעוריהם של  ג'ני האמריקאית, סער הישראלי ועלי אל מצרי הפלסטיני, ההופכים מנערים ונערות רודפי תענוגות ללוחמים כל אחד במחנהו. הרצונות המנוגדים יוצרים התנגשות מורטת עצבים שמשאירה מאחוריה שובל ארוך של גופות מדממות. ספרו של  שנער איננו נתקע  בסבך של עלילות דרמטיות  אלא הוא נשאר נאמן לסוגה בה נכתב, ספרות מתח קצבית. כך הקורא מועבר במהירות בין  מגוון זירות התגוששות מסמטאות מחנה הפליטים בבלטה ועד למדבריות מרוטניה ואולמי כינוסים בברלין. בכל אחת מהזירות המשתנות נשמר הריתמוס העלילתי שהופך את, שמים אדומים, למותחן שקשה להניח.
בנוסף הכרתו של המחבר הן עם הווי החיים הפלסטיני, הישראלי והאמריקאי והן עם  נפתולי עבודת המודיעין מאפשרים לו לרקום עלילה שלרוב שומרת על רמת אמינות גבוה, המהווה קו פרשת מים בין ספרות מתח איכותית ל"ספרות טיסה" שהנוסעים לא  טורחים להוריד עם הכבודה עת נוגעים הגלגלים בקרקע.

פייק ניוז בעולם הספרותי

למרות התלהבותי הרבה מעלילת הספר השוזרת בין מראות, התרחשויות ועלילה קצבית הילת החשאיות שדבקה בספר בהחלט יצאה מפרופורציה. כלל השיטות ואופני העבודה המתוארות בספר  תוארו זה  מכבר בספרי עיון פרי עיטם של מיכאל בר זוהר ורונן ברגמן, ולעצלנים שבנינו חיפוש מהיר בגוגל יניב את אותן תוצאות חשאיות. אם כן ככל הנראה ההדלפות לתקשורת והחותמות המעטרות את הכריכה מהוות יותר ביטוי לתרגיל יחצ"ני ופחות שיקוף של מידע בטחוני שיצא מהמחשכים לידיעת הציבור.
לסיכום, אין ספק שהמציאות הישראלית ומאבק המוחות בין ארגוני הטרור לבין ארגוני הביון מצליח להפיק לא מעט מותחנים וסדרות (פאודה כבר בעונה שניה)  שזוכות לאהדת הקוראים. ספרו של שנער מצליח לחבור לסוגה יצירתית  זו ולתפוס בה מקום של כבוד וזאת על אף היותו רומן ביכורים. השילוב בין רומן למותחן מאפשר לספר לצאת מהתבנית הקלאסית של ספרות טיסה והופך אותו למותחן מהנה ומרתק שכיף להסתגר עמו בבית החמים בעוד הרוח והגשם מכים בחלון בפראות, והלוחמים הגלויים והסמויים נמצאים בעמדותיהם על מנת להכות באלו הרוצים לרוצחנו נפש.  


היינריך בל מסיר את המסכה מעל פני שידורי התעמולה



היינריך בל, הגנרל עמד על הגבעה, תרגם מגרמנית-רוני לוביאניקר, זמורה ביתן, 1997, 218 עמ',
לפני כשבוע סיימתי שירות מילואים בן חודש ימים, בכל פעם שאני לובש מדים אני נדהם לראות באיזו מהירות אני משיל מעלי את חזותי האזרחית ודפוסים ישנים של תנועות גוף, מחוות ודיבור שבים ועולים כאילו לא חלפו להם השנים. החוויה הצבאית כה חקוקה בהווייתי שיש צורך רק בנעליים כבדות, ריח של נשק ומשב של זיעה גברית כדי להשיב אותי עשורים לאחור ולהפוך אותי  שוב לחייל. כחלק מהמסע שערכתי בזמן חזרתי לקרוא בספרים שהילכו עלי קסם בתקופת שירותי הצבאי או מייד עם סיומו (עברו כבר למעלה מ15 שנה אז הזיכרון קצת התעמעם לו). באותם ימים בראשית שנות האלפיים חווית הקריאה שלי נחלקה בין רצון להתחקות אחר חוויותיהם הצבאיות של חיילים שלחמו בחזית לבין רצון להתעלות מעל הקלישאות של הסתערנו, כבשנו ולפנות לממד העמוק יותר של הנפש הנזרקת מעולמה לתוך שדות הקטל על מראותיהם. מהסוגה הראשונה אני זוכר בעיקר שני ספרים שהשפיעו עלי רבות. הראשון, "החיים בקבר" (עם עובד,1997) מאת הסופר היווני סטראטיס מיריביליס, המספר את סיפורם של חיילים יוונים הנכתשים בשוחות במלחמת העולם הראשונה. השני, "אחים בקרב" (2005), של סטיבן אמברוז המספר את סיפורם של לוחמי פלוגה ה' מחיל הצנחנים האמריקאי שלחמו בנורמדי ומשם המשיכו בחזית המערבית מהקרבות על הבליטה בבסטון ועד סוף המלחמה בקן הנשרים של היטלר (הספר זכה לעיבוד בHBO בדרמה הטלווזיונית עוצרת הנשימה של סטיבן ספילברג בשם, אחים לנשק). שני הספרים הצליחו בתוך עמודים ספורים להכניס אותי למעמקי הלחימה ואני קראתי בהם בנשימה עצורה. הז'אנר השני עסק פחות בתיאורי חיי היום יום של שדות הקטל אלא הוא פנה לרבדים עמוקים יותר העוסקים בדימויים ומחשבות לנוכח הסיטואציה. לסוגה זו ניתן לשייך את הספר, הגנרל עמד על הגבעה, מאת היינריך בל.
ספרו של בל מגולל את סיפוריהם של חיילי חיל הרגלים הגרמני במלחמת העולם השנייה מהחזית המאובקת ורווית הדם במזרח ועד לרגעי שקט מורטי עצבים בחזית המערבית. הספר, אינו נופל לקלישאות וחיש מהר את המדים המבהיקים של הצעדות לחזית מתחלפים במדים נוקשים ומזוהמים שורצי כינים ופרעושים. האומללות והעייפות שעוטפים את החזית עוברים כסרט כדורי מקלע מעמוד לעמוד. אולם בין תחושות הייאוש של הלוחמים במחפורת מבצבצים רגעים של שלווה והתעלות. רגעים של סיגריה חטופה בהפוגה, של  זלילה וסביאה במסבאה שכוחת אל כאשר הקטר שנע לחזית נתקע, או פציעה קלה שמזכה את בעליה בתנועה בטוחה לעורף המנחם בעוד שחבריו נקטלים בחזית. האותנטיות המאפיינת את כלל הסיפורים עוררה בי סקרנות כבר העמודים הראשונים. לכל אורכה של הקריאה הרגשתי שבל אינו שואף ליצור תמונת פלקט שתהייה נעימה לקורא, אלא הוא רוצה לגרום לו  לנוע באי נוחות אל מול קריסתה של אשליית הגדולה והרוממות שהלכה והתעמעמה בכל עת שהקרקע רעדה מהדי ההתפוצצויות שקטעו חלומות באיבם.

עשרים וארבע הסיפורים המאוגדים בקובץ לא נכתבו באחת אלא הם אסופה משלל כתביו של בל, למרות זאת הקו האנטי מלחמתי המאפיין אותם, מקנה לספר ממד מאחד. ועיד עם זאת אני יכול להבין קוראים שימצאו בהיעדרותה של רציפות עלילתית קושי, אולם עבורי משום שהסיפורים המאוגדים בספר קשים  לעיכול שמחתי למצוא בין הזוועות רגעי הפוגה שקצת מקלילים את האווירה המורבידית שמאפיינת את הקובץ מתחילתו ועד סופו.
שני הסיפורים שפותחים וחותמים את הספר השאירו עלי את הרושם העז ביותר, וזאת משום שהם אינם מתעסקים בקרבות עצמם, אלא הם  פונים לספר את סיפורם של אלו שנשכחו מן הלב: תומכי הלחימה והשבויים. לדוגמא הסיפור הראשון עוסק בימים הראשונים של המלחמה  מנקודת מבטו של  אלחוטן שסופח לאפסנאות. הסיפור החותם את הקובץ  שבה את ליבי משום שהוא מתאר את מסע שיבתו של חייל גרמני שהיה נתון בשבי בידי חיילי  בנות הברית, כך בהדרגה נגלים לפניו נופים וחורבות ומתך ההריסות הוא מחפש את העולם שנלקח ממנו. בשני הסיפורים תחושת התלישות של הגיבורים הקסימה אותי. חשתי עימם הזדהות רבה שלדעתי מאפיינת את תחושותיהם של חיילים  שלפתע חייהם נקטעים והם נזרקים לתוככי מציאות כאוטית שטורפת את עברם ומעצבת את עתידם.  
עם סיומה של הקריאה נזכרתי בתחושה שאפפה אותי כאשר קראתי את הספר כחייל, תחושה שלמרות שהשנים חולפות והחזיתות משתנות בין מלחמה למלחמה, ישנה חוויה מזוככת של החייל הנתון בחזית. 
"בשלב מסויים הגיע מטבח שדה בעל חזות קרבית, קיבלנו הרבה גולש ומעט תפוחי אדמה, וקיבלנו קפה אמיתי וסיגריות, שלא הצטרכנו לשלם עבורן, זה היה מן הסתם כבר בחושך, שכן אני זוכר ששמעתי קול אומר, קפה מפולי קפה וסיגריות בחינם, זה הסימן המובהק ביותר למלחמה" (עמ '11).
תחושות אלו ליוו אותי למעלה משבעים שנים לאחר הסיפור המתואר, מבצע חומת מגן החל ושטחי הכינוס התמלאו במשאיות של צ'ופרים וכך שעות לפני תחילת המבצע, נפתחו שערי שמים ואנו קיבלנו ערמות של צ'ופרים, סיגריות ועוגות שנבלסו במהירות בידיים מזוהמות, ובפה מלא המנסה לנגוס במהירות בשלל חבילות השי עתירות הממתקים שהורעפו עלינו, זה היה סימן מובהק למלחמה.


איש אחד בהמון



הפיתוי להיות מאושרים- לורנצו מרונה, תרגמה מאיטלקית: יערית  טאובר כתר, 2018, 248 עמ'
בחודש האחרון אני משרת בשירות מילואים, לצד הרטוריקה המשפחתית והעוטפת הצבא פועל באופן מודע למחיקתו של הסובייקט ולהפיכתו  לחלק מקבוצה ממושמעת המוכוונת למילוי משימות. המדים, השפה והפקודות כולם אמצעים ההופכים את היחיד לעוד בורג במערכת המהווה כלי שרת בידי המדינה. מדהים כיצד מחיקת הזהות האישית הינה מהירה, שעות בודדות ואישיות מורכבת הופכת לשורה ברשימת שמירה. הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו בספרו, לפקח ולהעניש, הראה שתהליכים אלו אינם ייחודים לצבא אלא הם מאפיינים מערכות גדולות והיררכיות  כמו בתי חולים, בתי ספר ובתי סוהר. לעומת המוסדות המשקיעים את מיטב מרצם בטשטושה של הזהות הסובייקטיבית הספרות באה להציל את הסובייקט מההמון. במילותיה היא לוקחת נפשות עלומות ונותנת בהן שם עולם בין הדפים הכרוכים, בהם הם מקבלים ממדים סובייקטיבים הכוללים: שם, ערכים, זהות ומעשים הנרשמים בציפורן של ברזל. ככל שהספרות משובחת יותר כך היא מצליחה לכונן דמויות בעלות ייחודיות  שגם אם חייהם מתנהלים באפרוריות יום יומית, הם מקבלים צבע ומשמעות המספקים לקורא מלבד הנאה ועניין פרספקטיבה נוספת על חייו וחיי זולתו. כך במהלך מתרים ככל שהדמויות מתעגלות ומקבלות צורה הוליסטית הקורא מגלה את אישיותו שלו ובזכותן מתעלה מעבר לשגרת יומו.
הסופר הנאפוליטני, לורנצו מרונה, בספרו- "הפיתוי להיות מאושרים", דולה מההמון הצועד אל מותו את צ'זרה רואה חשבון בגמלאות שבשל אלמנותו ויחסיו המעורערים עם ילדיו חווה בדידות. בד' אמותיו לא מתקיימת תנועה רבה  וכך בין שתיית יין זול, ביקורים אצל שכניו המזדקנים וערבי פורקן אצל הזונה השכונתית חייו מתנהלים בעצלתיים. חיי היום יום הזוחלים בעצלתיים חווים שינוי משמעותי עם כניסתם של זוג צעירים העוברים לגור בבניין. אט אט מגלה צ'זרה שהחומות ההגנה שלו אינן חסינות מרגש וכך ככל שהיכרותו עם שכניו הולכת ומעמיקה, נסדק מעטה האדישות שהוא לבש על עצמו במהלך השנים. בהדרגה מתגלים לזקן  פרטים נוספים על חייו וחיי משפחתו, גילויים אלו מוציאים אותו מאזור הנוחות והאדישות ולפתע הוא מגלה בעצמו ובסובבים אותו מרחב שלם של רגשות, תקוות וכמיהות. כך ככל שעלילת הספר מתקדמת דמותו הדוחה הופכת לאנושית ומכמירת לב עד לכדי כך שבשלבים מסוים חשתי אליו חיבה יתרה.
מערכות היחסים ההולכות ומצטלבות לכל אורכו של הרומן מראות פעם אחר פעם שהמציאות הסוציולוגית יכולה להשתנות, אולם השאלות הקיומיות בדבר המצב האנושי כדוגמת: הרצון לאישור חברתי ומשפחתי, הכמיהה לאהבה והבריחה מהבדידות הינן על זמניות. שאלות אלו נדונות שוב ושוב בשלל מרחבי יצירה, אולם יוצרים משובחים מצליחים למצוא בהם חדשנות ורעננות המצליחים לשמור על האיזון העדין שבין אמירה בעלת משמעות לבין בריחה מקלישאות.
הספר אינו ספרות עילית, ולעיתים ישנה תחושה (לקראת עמ' שישים) שהסופר בעצמו התעייף מהדמויות ושהוא תר אחר ישועה עלילתית. אולם מי שמצליח לצלוח את העמודים חסרי המעוף, יקבל יצירה קומית-טרגית המצליחה לגשר בצורה מסבירת פנים בין שני המצבים תוך שהיא משמרת אמירה של ממש בכל הקשור להזדקנות, מחויבות משפחתית וערבות הדדית.
לסיכום, הפיתוי להיות מאושרים, מצליח לשלוח אלומה של אור לחשכת ההמון ולחלץ משם את דמותו של צ'זרה שכבר האמין ששליחותו בעולם הסתיימה, אך שורה של מאורעות השיבה לו את האמונה בעצמו, בסביבתו ומעל הכל בכוחם של החיים לשזור יחדיו סבל ורוך, אפלה ואורה.


פלנטה אחרת?


גיל אילוטוביץ, אוכלי הגחלים, עם עובד, 2009, 286 עמ'

ההתמודדות עם מחנות המוות שהוקמו על ידי הגרמנים ועוזריהם ברחבי פולין פערה תהום בין היסטוריונים, סופרים ופילוסופים המנסים במילותיהם להסביר את המאורעות שהפכו מזמן למיתוס החורג מהמרחב ההיסטורי.  שתי אסכולות מרכזיות ניצבות זו מול זו. האחת רואה בשואה אירוע החורג מהסדר האנושי, ועל כן יש לראות בה, "פלנטה אחרת". דוברה המוכר ביותר של תפיסה זו הוא המשורר האידי,יחיאל די-נור (קצטניק) שעדותו הדרמטית במשפט אייכמן הפכה לנקודת משען ביחס של החברה הישראלית לשואה ולנוראותיה:          
"אושוויץ היתה פלנטה אחרת (...)."אין הזמן שם כפי שהוא כאן על פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו. נשמו לפי חוקי טבע אחרים. הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה מספר".

באסכולה השניה ניצב הסופר האיטלקי-יהודי, פרימו לוי, שדווקא הדגיש את הממד האנושי בהתרחשויות. לא פלנטה אחרת אלא הקצנה של ההוויה האנושית שיכולה להגביה עוף עד לנשגב אך גם עלולה בבוא הנסיבות להדרדר לתהומות של רוע ואטימות. בספרו, הזהו אדם? (עם עובד,1988) המתאר את מסעו מכימאי איטלקי לאסיר באושוויץ נעה יצירתו בתווך שבין ההזיה הסוריאליסטית לבין מציאות החיים שהיתה מנת חלקו בשנות הסבל והייסורים. 
ההכרעה בין שתי הגישות איננה פשוטה והיא נושאת עימה השלכות מוסריות, משום שאם מדובר בפלנטה אחרת כיצד אנו יכולים להכפיף את המעשים שנעשו בה לחוקינו  שנים לאחר המאורעות, כאשר הנסיבות השתנו? כך מבלי משים סלל קצטניק את קו ההגנה של הרוצחים ועוזריהם משום שהם ביצעו את פשעיהם במסגרת זמן ייחודית שמעבר לכל הגיון בו אנו שרויים עתה. לעומת זאת גישתו של לוי פותחת את הפתח המוסרי לקיומו של דין שווה בין שם לעכשיו, אך אמירתו המוסרית החדה  פותחת פתח להרהורים נוגים על המין האנושי וטיבו. האם בכל אחד מאיתנו טמונה החיה המאיימת להתפרץ? האם האדם המבצע את הפשעים שונה באופן אונטולוגי מהקורבן, או שמא יש כאן צירוף של נסיבות.
החוק, לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, שחוקק בישראל ב1950 העביר את הדיון מהממד הפילוסופי-הגותי לממד הפלילי, בו הטוב והרע מתכנסים לכדי הכרעה שבצידן עונש או תגמול. המחוקק גרס שניתן להכיל את אמות המוסר באופן רטרואקטיבי גם שנים ארוכות לאחר התרחשותן, וכך מעבר להעמתדם לדין של פושעים נאצים מפורסמים שראש וראשון להם הוא אדולף אייכמן שנחטף והועמד לדין שהסתיים בהוצאתו להורד, החוק סייע להעמדתם לדין של עשרות יהודים שהואשמו בסיוע למכונת ההרג הנאצית.  בית המשפט הכיר בנסיבות הייחודיות ודן אותם לחודשים בודדים או לזיכוי בשל חוסר ראיות חד משמעיות, אולם מלבד המשפטי ההעמדה לדין מצביעה על כמיהה חברתית לבוא בחשבון, ובהעדר נאצים זמינים הופנתה האצבע המאשימה פנימה. כך בעוד שבגרמניה תהליך הטיהור בראשותה של ארה"ב התנהל במלוא עוצמתו בישראל הועמדו על עמוד הקלון יהודים. 

המפורסם שבהם הוא ישראל קסטנר, עסקן ציוני, שפעל בהונגריה בשלהי המלחמה. בתביעה שהגיש בשמו היועץ המשפטי לממשלה כנגד העיתונאי, מיכאל גרינוולד, טען קסטנר שבכתבותיו הוציא גרינוולד את דיבתו רעה. אולם ככל שהמשפט התפתח התהפכו היוצרות ומתובע הפך קסטנר לנאשם שבית המשפט הגדיר את מעשיו של קאסטנר כמעשים שיש בהם משום "מכירת נפשו לשטן", האמירה התקדימית של השופט בנימין הלוי התירה למעשה את דמו של קאסטנר שנרצח מספר שנים מאוחר יותר על ידי מתנקשים. 

גיל אילטוביץ וחזקת החפות- האם ניתן לשפוט במרחק הזמן?

לתוך קלחת  זו המנסה לבור בין טוב ולרע הטיל את עצמו הסופר, גיל אילוטוביץ, בספרו, "אוכלי הגחלים" (עם עובד,2009 ). במרכז העלילה ניצב מארק גרינשטיין איש גנזכים וארכיונים היוצא לגימלאות לאחר שנים בהם היה טמון בין דפים ותיקים של חולי קופת החולים. עם יציאתו לפנסיה יוצא גיבורנו לטיול באינדונזיה הרחוקה ושם אט אט מתחיל סיפורו להגיח מבין אבק הארכיונים. מארק מתגלה כמוטלה בעל זרוע, אשר לפני המלחמה היה המוציא והמביא בביתו של הגביר פומרנץ אולם לאחר כיבושה של פולין על ידי הגרמנים  הוא נסחף להברחות בגטו ולבסוף לתפקידו במחנות המוות כאחראי בלוק. 
לאורכה של היצירה העבר והווה מתנגשים ללא הרף, וכך יחד עם מארק אנו מגלים שלא ניתן לפתוח דף חדש ושכל תחנה בחיינו מתכתבת עם תחנות קודמות המתפרצות ללא רחמים ומטלטלות את שלוות היום יום.הזכרונות אינם מרפים והם מגיחים באופן מפתיע בעקבות ריחות, תחושות וזרם אסוציאטיבי המעורר את העבר מרבצו. הארץ הקטנה גם כן אינה חומלת על המנסים להסתתר וכך בכל שעל ופינה מסתתרים האנשים החפצים להחיות את הזיכרון ולהופכו לעובדה ממשית. 
הפרקים העוסקים בפולין ובמלחמה כתובים בכישרון רב והם מצליחים לסחוף את הקורא לאימת הימים ההם. הרעב והקור מבליחים לתוך הנינוחות היום יומית שלנו 70 שנה אחרי, מסירים את השלווה ומשאירים אחריהם מהומה ומדון. לעומת זאת הקטעים העוסקים באינדונזיה ומנהגיה אינם מתרוממים או תורמים יתר על המידה ויש לראות בהם תפאורת במה בלבד לדרמה המרכזית המתחוללת בנשמתו של מארק הנקרע בין הרצון לפתוח דף חדש עם אהובתו החדשה  לבין העבר המאיים להטביעו.
ככל שהעלילה מתפתחת כך מתגבר הקושי לחרוץ דעה על מעשיו של מארק, יהודי החפץ לשרוד, המנסה לבור את דרכו במציאות בלתי אפשרית. שוב ושוב מעמיד המחבר את הקורא בפני דילמות שונות, הוא אינו מציעה פתרונות של תנועות נוער, אלא מחייב להיישיר מבט אל עבר המציאות הנשקפת ולשאול פעם אחר פעם ,כיצד אנו היינו נוהגים במציאות בה חיינו וחיי יקירנו שווים כקליפת השום?
"אוכלי הגחלים" הינו רומן מטלטל הכתוב היטב מבחינה ספרותית אך מעבר לכך הוא נושא עימו דיון מוסרי שלא איפשר לי להישאר אדיש. בכך מאבק האיתנים בין קצטניק ולוי עובר מהמרחב התיאורטי למישור פרקטי הנושא עימו עיניים, ריחות ושמות. על אף שהרומן בדיוני היסודות האמיתיים הנמצאים בו מקנים לו ממד כה אמיתי עד לכדי כך שחשתי שהדמויות ממש יוצאות מהספר ויושבות לצידי בתור לקופת חולים, בקרנות הרחוב ובבתי הקפה.
לסיכום, "אוכלי הגחלים", פותח פתח לדיון מרתק ובעל משמעות אתית מובהקת בדבר המאבק של האדם לשמור על אנושיותו גם במצבים בהם צלם האדם נמחק ונדחק לקרן זווית. בתבונה רבה המחבר אינו פונה לשבלוניות, או לפתרונות קסם אלא הוא משאיר את הקורא בלבטיו אך במרחק הוא מציב לו אידיאל נשגב שגם אם עומעם עדיין הוא מאיר באור יקרות את המציאות,  באדם אאמין. 



"החיים הם מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות" (ג'ון לנון)


מילן קונדרה, ההנאה שבאיטיות, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, זמורה ביתן, 1995
מזמן הטלפון הנייד לא משמש רק לקיום שיחות, למעשה רק חלק מזערי מהשימושים שאנו מבצעים בו מוקדשים לשיח, מרבית הזמן מופנת לאינספור שימושים נוספים כמו: קריאת חדשות, עדכונים בפייסבוק, משחקים, שמיעת מוזיקה, צילום, ביצוע תשלומים, בקיצור עולם ומלואו. מלבד היוזמות שלנו המכשיר גם דוחף לנו עדכונים והתראות וכך אנו מסתובבים בין הודעה להודעה בחשש מתמיד שמשהו מסעיר מתקיים ואני מחמיצים אותו. אצלנו בבית ואני מאמין שבעוד בתים רבים, המאבק על שעות מסך הוא אחד מהמאבקים המתישים ביננו לבין ילדותינו. אך מה לי להלין עליהן, כאשר גם אני לא מצליח להתנתק מהמכשיר, בארוחות אני ממש נאבק עם עצמי שלא להסתכל בפייד המתמלא. לפני מספר שנים היינו באילת וישב לצדנו בארוחת הבוקר  גבר  שכל הארוחה הסתכל בנייד, היינו בשוק מהגסות לא עברו חמש שנים והוא נדמה בעיני כמבשרו של עידן חדש. עידן בו עיריות ועמותות יוצאות בקמפיינים המדגישות את הצורך בקשר אישי ובהתנקות מהמסכים.
 גדולתם של פילוסופים וסופרים מהמעלה הראשונה שהם מצליחים ביצירותיהם להגביה עוף ולראות את התנודות החברתיות עוד לפני שהן מקבלות את ביטוין ההתנהגותי באופן מלא. הסופר הצ'כי-צרפתי, מילן קונדורה- Milan Kundera, שהוא שילוב נדיר של מסאי-פילוסוף וסופר, זיהה את שורשי הבעיה בבריחה האנושית משעמום והצורך בריגוש, פחד שמוביל למנוסת בהלה מעצמנו ומסביבתנו הקרובה והופך אותנו לנרקומנים של ריגושים.  
"מדוע נעלמה ההנאה שבאיטיות? אהה, היכן הם הולכי הבטל מימים עברו? היכן הם אותם גיבורים משוטטים של שירי העם, אותם בטלנים שנדדו לאיטם מטחנת רוח אחת לרעותה ולנו תחת כיפת השמים? האם נעלמו יחד עם שבילי הכפרים, יחד עם כרי הדשא וקרחות היער, יחד עם הטבע? פתגם צ'כי מגדיר את בטלנותם המתוקה באמצעות מטאפורה. הם מתבוננים בחלונותיו של האל הטוב. מי שמתבונן בחלונותיו של האל הטוב אינו יודע שעמום, הוא מאושר. בעולמנו הפכה הבטלה לחוסר מעש, שהוא דבר שונה ממנה לחלוטין, חסר המעש מתוסכל, משתעמם, נתון בחיפוש מתמיד אחר תנועה שחסרה לו[1]".
קנדורה יוצר בידול בין בטלה לשעמום, כאשר הוא מחבר את הבטלה לשוטטות נוסח המשורר, שרל  בודלר, שראה בשוטטות הזמנה למסע של התענגות וגילוי. מסע שהיום נראה תלוש מההוויה הרועשת המלאה בשטף אינסופי של גירויים ממוזיקה ועד משחקים הממסכים את הווייתנו. אינך מביט לצדדים, המבט  ממוקד במכשיר והזמן חולף לו ביעף אינו משאיר בך את רישומיו. מי זוכר מה ראה בפיד? מי זוכר מה היה בחדשות? הכל נשטף בנהר הזמן, בבליל של חוסר משמעות.
בספרו, ההנאה שבאיטיות, רעיון הזמן נבחן בשלושה צירי זמן המתקיימים כביכול בעת ובעונה אחת  בטירה צרפתית עתיקת יומין. בציר האחד, חוזר המספר לרומן אהבהבים בן המאה ה-18 המספר את סיפורם  של רוזנת ואביר החומקים בין חדרי הטירה העתיקה במסע תענוגות למימוש מאוויהם. בציר השני נחשף הקורא לסיפורו של חוקר חרקים צ'כי שלאחר הגליה בת שני עשורים מורשה לשוב למקצועו, שיבתו מועלת על נס בכנס החוקרים העבש המתקיים בטירה. סיפורו הייחודי מוביל לכנס אינטלקטואלים צרפתיים החפצים למנף את מצבו לטובת מאבקים פנימיים והעלאת יוקרתם האישית.כך בעודם ניצבים אל מול המצלמה הם מבלבלים בין מקומות ותאריכים, תוך שהם הופכים את סבלו של הזולת לכלי למימוש תאוות הפרסום בה הם חפצים.  בין לבין כיאה לכנסים בהם הבר רוחש יותר מאולמות ההרצאות, חדרי הטירה מתמלאים ביצרים וכמיהות לב של נשים וגברים התרים אחר אהבה ומשמעות בין מושב לשנפס. בין שני הצירים העלילתיים כנהוג ביצירותיו של קונדרה המחבר משתף את קהל הקוראים במחשבות העולות בו תוך כדי הכתיבה וברגעי היום יום בהם הוא נתון עת הוא שוזר בין  כנס החוקרים לבין סיפור אהבתם של האביר והרוזנת.
המפגש בין שלושת הצירים מאפשר להביט בסוגיות של זמן ומשמעות מכיוונים שונים ומעניינים, תוך שהוא מציב שוב ושוב את הרדיפה האנושית אחר ריגושים ומשמעות. רדיפה שלא אחת מובילה למבוי סתום משום שפעמים רבות דווקא הרדיפה אחר הריגוש מרחיקה ממציאת המשמעות, והחיפוש הסזיפי אחר משמעות מרחיק מההנאה. מצב פרדוקסלי זה הוא לב ליבו של הספר, המלהטט בין מצבים שונים ובכל אחד מהם פותח צוהר לנפש האדם הנכתשת בין קונפליקטים ומאווים.  
ההנאה שבאיטיות הוא ספר הנקרא בשטף ובהנאה רבה המשלבים בצורה  ייחודית הגיגים פילוסופים סרקזם חד על המצב האנושי, וכמובן סיפורים עלילתיים מעניינים הנשזרים זה בזה באופנים שאינם כבולים לריאליזם עלילתי. השילוב בין שלל המרכיבים הופך את הספר לרומן עשיר ומורכב הנע  בין גבהי החשיבה המופשטת הדנה בממד הזמן ובהשפעותיו של האדם לבין התמקדות בסיפורים אנושיים הנוגעים בלב ליבה של הדרמה האנושית הרצופה בקנאות, ציפיות ואכזבות. כך במעבר שבין הרבדים הבסיסים של נפש האדם לבין הנשגבות של החשיבה המופשטת, יצאתי מבושם ומחויך.
ספר נפלא הנקרא ביעף.


[1] מילאן קונדורה, ההנאה שבאיטיות, עמ' 9


ישנם חטאים שיום הכיפורים אינו מכפר בעבורם



אודסה סטאר, הרמן קוך, תרגמה מהולנדית: ענבל זילברשטיין, כתר, 2014, 295 עמודים
בין כסה לעשור, יום הכיפורים בפתחנו ועמו שאלות על נפש האדם. ידוע שיום הכיפורים מכפר רק על עבירות שבין אדם לאלוהיו בעוד שהחטאים שאנו צוברים כנגד זולתנו תלויים ועומדים עד לפיוס המיוחל. לא יעזרו תפילות, צומות ונתינת צדקה רק פעולה ישירה אל מול הנפגע יכולה לשפר במעט את מקומו של הפוגע, בעומדו בפני בית דין של מעלה. זוהי תפיסה אתית ברורה המטילה את האחריות על הפוגע ורואה בו אחראי הן על החטא והן על הכפרה. מעשינו הם אלו העומדים ותלויים, בעוד שצפונות הלב ידועות רק ליושב במרומים. הפער בין מחשבה והרהורי חטא לבין מעשים איננו גדול כפי שאנו נוטים לדמיין ועל כן ידעו חכמינו להטיל סייגים גם על המחשבות, וזאת על מנת שהאדם באשר הוא לא יסמוך על עצמו יתר על המידה וימעד בהופכו הרהורים למעשים.
ספרו של הסופר ההולנדי, הרמן קוך, "אודסה סטאר" (כתר, 2012), מדבר בדיוק על החציה הקלה שבין מחשבות המקננות בנפש כל אחד ואחת מאיתנו למעשים שרק מעטים נוקטים. המדרון החלקלק בו ניצב פרד, גבר פריבילגי בן כ-50 המתגורר באחד מהפרברים הסתמיים של אמסטרדם עם בנו ורעייתו, מהווה תזכורת למהירות בה הנורמטיבי הופך לפרוורטי.
מפגש מקרי בין פרד לבין מקס חברו מתקופת התיכון שבנתים הפך לראש  ארגון פשיעה, מוביל לפתיחתו של סכר של רוע, אטימות הסוחף עמו גופות של נשים וגברים שכל חטאם שלא באו בטוב לשני הגברברים. כך באטימות מוסרית נגלים לעיני הקורא עוד ועוד מעשי זוועה, ומחשבות אפלות שחלקן מתממשות במציאות וחלקן נשארות רק בגדר פנטזיות נוטפות דם ורשע. האדישות וחוסר האקטיביות של גיבורי המשנה: בנו דיויד בן ה-14 ואישתו כריסטינה, רק מעצימים את תחושת חוסר האונים שבאה לידי ביטוי גם ספריו הקודמים של קוך: "ארוחת הערב" (כתר, 2010)  ו"בית קיץ עם בריכה".
בשונה מספרים הבוחנים את גבולותיו המוסריים של המעמד הבורגני כדוגמת ספרי המופת: "החטא ועונשו" מאת דוסטיבסקי ו"לוליטה" מאת נבוקוב, בהם ניתן לראות את מאבקם של הגיבורים בשדים הפורצים מנשמתם, בשלושת ספריו של קוך בולטת בעיקר האגביות וחוסר העומק הטמון במעשיהם של הגיבורים. ניכור סביבתי עמוק וכמיהה אחר כוח  וסטטוס שישברו את מעגלי השיעמום מובילים את הגיבורים להתפרצויות שברובן אינן גוררות זעם ותימרות עשן, אלא רק מוות אגבי ומיותר, המתובל בציניות ובסרקזם . השילוב בין האלימות חסרת הפשר לאטימות המוסרית של הגיבורים ובני משפחותיהם  עוררה בי לכל אורכה של הקריאה  תחושות עמוקות של ייאוש וחוסר תכלית. למרות זאת בחבלי כישוף לא ברורים המשכתי לקרוא את הספר עמוד אחר עמוד, מתוך כמיהה שאולי בהמשך יסתתר לו איזשהו פשר שיפתור את מסכת הרשע. אך גם לאחר 295 עמודים שעברו חלפו נשארתי נטול תקווה ופשר.
אני רק יכול לקוות שתחושת חוסר השקט שאפפה אותי תלווה גם את שאר הקוראים שלפחות ידגישו לעצמם את החשיבות בשינונה של העצה הטמונה בברכות השחר, שבתמצות מופלא מציבה את הגדרים הרלוונטיים להימנעות מלהידרדר במדרון החלקלק של חטאים כלפי בני האדם הסובבים אותנו,
"יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּום וּבְכָל יום וָיום מֵעַזֵּי פָנִים. וּמֵעַזּוּת פָּנִים. מֵאָדָם רָע. מִיֵּצֶר רָע. מֵחָבֵר רָע. מִשָּׁכֵן רָע. מִפֶּגַע רָע. מֵעַיִן הָרָע. וּמִלָּשׁון הָרָע. מִדִּין קָשֶׁה. וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה. בֵּין שֶׁהוּא בֶן בְּרִית. וּבֵין שֶׁאֵינו בֶן בְּרִית".
גמר חתימה טובה


מי יודע מה ילד יום?



הייתה זו שנת 42, נלה ביילסקי, מצרפתית גבי סילון, הוצאת חרגול, 2013, 156 עמודים.
הקשרים בין חזית לעורף במצבי מלחמה תמיד מורכבים, ועל אחת כמה וכמה כאשר המרחק בין שוחות החזית לבין בתי הקפה בעורף גדלים. לא חסרים סיפורים על הפער העצום שחוו הלוחמים בעת חופשותיהם, עשרות קילומטרים בודדים והינה מתקיימת לה מציאות אחרת שאין בה זכר לריחות ולמראות של שדות הקטל. ספרה של הסופרת הרוסית-צרפתית, נלה ביילסקי, הייתה זו שנת 42 (חרגול, 2013) מגולל את סיפורן של שלוש דמויות המנסות לחיות מבלי לחוש את איימי המלחמה אך זו מגיחה לחייהם ואינה מאפשרת להדחקה להתקיים.
סרן קארל באצינגר, המוצב בפריס במפקדת הוורמכט בתפקיד של מגשר עם בין הצבא לאוכלוסייה, נהנה ממנעמיה של העיר הוא קורא, הולך לקונצרטים ומבלה בסלונים של אנשי החברה הגבוה וזאת לעומת פעילותו בשעות עבודתו  בהן הוא צופה בהוצאות להורג ומתרגם מכתבים של הנידונים לקרוביהם. הפער בין שיחות הסלון על מאכלים ותרבות לבין שגרת יומו מקשה עליו והוא רוצה לשוב ולהיות חייל בכל רמ"ח אבריו, ועל כן מבקש העברה לחזית המזרחית. אולם הצבא שהוא מגלה במזרח רחוק מהדימוי אותו הוא זכר מימי בחרותו בעת היותו חייל מעוטר הלוחם במלחמתה של גרמניה בשנות מלחמת העולם הראשונה. הרציחות והברוטאליות כלפי האוכלוסיה המקומית משפיעים על בריאותו המדרדרת, גופו מגיב כבסיפורי המקרא לזוועות והוא מתכסה במחלות עור שונות ומשונות. פרק אחר פרק אנו נחשפים  לאופני התמודדותו של הקצין הוותיק החוזה בפניה החדשות של גרמניה המשתנה לנגד עיניו.
הדמות השניה, האנס בלינברג, קצין האוויריה אינה נוקטת בהדחקה אלא היא  פונה לפעולה אקטיבית כנגד השלטונות הנאציים ובאי כוחם בשטח. תוך סיכון עצמי מובהק האנס מרגל לטובת ברה"מ כחלק מרשת ריגול הנפרסת לכל אורכה של היבשת. מידת ההקרבה העצמית אינה פוסחת על אישתו שגם היא נוקט בפעולה ותוך סיכון אישי מובהק, מסתירה חברה יהודיה מהמבורג בבית הקיץ של המשפחה. בעוד באנציגר מתייפח ,מתפייט בשירה ומשגל את עצמו לדעת בחברה הגבוהה של פריז, האנס בילינברג, פועל ומסכן את משפחתו עד לסוף הטראגי והבלתי נמנע. שני המודלים השונים נפגשים להרף עין ליום של בילוי משותף ברחבי העיר הכבושה, והמפגש ביניהם יוצר דו שיח חמקמק החושף בפני באנצינגר שחבר ילדותו שייך לרשת ריגול מסועפת הפועלת ברחבי אירופה.
אל מול שתי הדמויות הגרמניות נחתם הספר בסיפורה של קטיה, רופאה סובייטית שלאחר מעצרו של בעלה בעוון חתרנות אנטי-רבולוציונרית וחשיבה בורגנית, חוזרת מבית סבה וסבתה לעיר הולדתה קייב. השיבה לנופי ילדותה והמפגש המחודש עם אביה שאיבד את שפיותו יוצרים מפגש מעניין בין עבר-הווה וכמיהה לעתיד. הצורך בשמירה על חזות איתנה אל מול אביה השרוי בעולם של הזיות המנותק מהמציאות, מצריך את קטיה וחברותיה ליצור מציאות אלטרנטיבית המדחיקה את המלחמה אל מחוץ לבית ולרחוב. אולם למלחמה חוקים משלה, וכך לאחר פלישת הגרמנים ביוני1941 ורציחתם של יהודי העיר באוגוסט 1941, קיים קושי משמעותי בשמירה על החזות הנינוחה  וזאת על אף ניחוח העוגות, הלחמים והתפאורה שנשארה כשהייתה אך ללא השחקנים שנלקחו ונורו בבורות ההריגה מחוץ לעיר, המעטה השברירי עומד בסכנה.
המפגשים בין הדמויות הינם חטופים ועל אף שהן משפיעות זו על זו באופנים לא צפויים, עיקר הסיפור אינו נסוב סביב הקשר ביניהן, אלא דווקא באופני ההתמודדות של כל אחת  מהן עם הכאוס הסובב. ההתחקות יוצרת פרוזה רגישה ומעניינת הבוחנת את ההשפעה של הזוועות על מצבם הנפשי ותפיסתן העצמית של הדמויות הן כלפי עצמן והן כלפי הסובב אותן.
לאורך הקריאה חשתי אי נוחות מהאמפטיה שמפגינה המחברת כלפי הקצין באנצינגר. האופן בו הוא מתואר הזכיר לי את הניסיונות של הנרטיב הגרמני ליצור הפרדה בין הנאצים לבין הוורמכט (הצבא הגרמני), הפרדה שהמחקר ההיסטורי דוחה כבר שנים (למי שמתעניין מומלץ לקרוא את הספר, חיילים, המראה את המעורבות הגבוה של חיילי הוורמכט במעשי הזוועה הן כלפי יהודים והם כלפי אוכלוסיות אזרחיות אחרות לאורך המלחמה). מלבד זאת ייתכן שהקצין הרגיש לוקח את המראות לעמקי נשמתו אך הוא אינו פועל ואינו עושה דבר. בכך התנהגותו מהווה תזכורת למורכבות האנושית ולפער המתקיים בין עולם אינטלקטואלי עשיר  לבין נקיטה של מעשה מוסרי. הפער בין עולמו רב הממדים לבין חוסר המעש בו בוא בוחר פעם אחר פעם, מציבים מראה קשה אל מול  המודל של קצין וג'נטלמן שמהווה אבן יסוד בתפיסה הגרמנית של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

כקורא אינטנסיבי של פרוזה העוסקת בתקופה, לא מצאתי בספרה של ביילסקי חידוש אומנותי בעל משמעות ועל כן ניתן לצרף את יצירתה ליצירות אחרות המספרות את סיפורם של חיילים גרמנים הנפגשים עם האוכלוסיה הנכבשת ומפתחים עימה מערכת יחסיים מורכבת. סופרת גולה אחרת שהגיע לצרפת מברה"מ, אירן נימרובסקי, מצליחה ביצירתה "סוויטה צרפתית" לרקום עלילה הקושרת בין השניים בצורה אמינה, עמוקה ומשמעותית יותר. על כן אם אתם בוחרים בין השניים פסחו על ביילסקי ופנו לנימרובסקי, אולם אם כבר התחלתם לקרוא את, "הייתה זו שנת 42", כדאי לצלוח אותו עד סופו ולהתוודע לפיתולי העלילה המשביחות את הסיפור.
עם סיומו של הספר נזכרתי בקטע מברכות השחר שמשקף את תחושותיי לגבי מעשה האדם, והיכולת שלו לעמוד בפרץ ביום פקודה:
" וְאַל תְּבִיאֵנוּ לֹא לִידֵי חֵטְא. וְלֹא לִידֵי עֲבֵרָה וְעָוֹן. וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן. וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן. וְאַל יִשְׁלוֹט בָּנוּ יֵצֶר הָרָע. וְהַרְחִיקֵנוּ מֵאָדָם רָע וּמֵחָבֵר רָע. וְדַבְּקֵנוּ בְּיֵצֶר טוֹב וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים...."
יסוד היסודות הוא לא להגיע למצב של ניסיון למנוע אותו מבעוד מועד, והדרך לכך טמונה בהתרחקות מהרע כבר בשלביו הראשונים ופניה למעשים טובים שאינם באים באופן טבעי אלא הם צריכים תרגול והתכווננות, בלעדיהם המדרון הוא חלקלק. כאשר הסערה כבר  מתחילה רק מתי מעט יכולים לעמוד בפרץ בעוד שהרוב נשטפים בנהרות של דם, זעם ורוע.

את מי משרתים מסעות הזיכרון?



ישי שריד, מפלצת הזיכרון, עם עובד, 2017, 136 עמ'
בשבתות הקיץ החמימות והארוכות הרבתי להוריד ממדף הספרים את האינציקלופדיה של השואה ולדפדף בה, עמוד אחר עמוד, כרך אחר כרך. על אף העניין שגיליתי בתחום והעיסוק האינטנסיבי בו בביתנו  כאשר החל הגיוס למשלחת הבית ספרית לפולין, החלטתי שלא להצטרף לקרנבל המוות. לא הבנתי כיצד מבט על צריפים וגדרות ישפרו את הבנתי לגבי שנות השמד, כיצד הליכה ברחובות שוממים שהיהודים נעקרו מהם יפתחו צוהר לזהותי היהודית. כך כאשר המשלחת התארגנה לה ליציאה נשאבתי לחוויות נעורים והחוויה פסחה מעלי, אלו שיצאו שבו וציינו שהיה מטלטל ומשמעותי, ואלו שנשארו בארץ הקודש משכו כתף והמשיכו בחדוות הנעורים שלהם. על אף שהמסע היווה  פסגה התבגרותית בחיי תלמידי החטיבה העליונה, כתלמידים במערכת החינוך הישראלית העיסוק בנרטיב הציוני של השואה היה חלק  בלתי נפרד מתהליכים העיצוב שהמערכת העבירה אותנו מגן הילדים ועד למסיבת הסיום של כיתה י"ב.
מיום שאני זוכר את עצמי כתלמיד ולאחר מכן כמורה יום הזיכרון, לשואה ולגבורה, נותב להנחלת תפיסה שטחית המציגה את הדיכוטומיה בין היהודי הגלותי הצועד כצאן לטבח לבין היהודי הארץ ישראלי הלוקח אחריות על גורלו. המטסים הצבאיים מעל אושוויץ וצעדות החיים שבכותרתם לעולם לא עוד, היוו נדבך נוסף להעצמתו של מסר פשטני זה. בשם הפשטה זו צומצמה היסטוריה בת אלפי שנים לשתי שקופיות שלאחריה בפירוט רב הודגשו תהליכי ההרחקה, ההרעבה ולבסוף ההשמדה של מיליונים מבני עמנו.  

במרכז ספרו של הסופר, ישי שריד, "מפלצת הזיכרון" (עם עובד, 2017), ניצב מפעל הזיכרון הלאומי כפי שהוא מעוצב על ידי מערכת החינוך והצבא.  החיבור כתוב כמונולוג המובא כמכתב שכותב היסטוריון צעיר ונטול שם  ליו"ר יד ושם. לאורכו  מתגולל   סיפורו מיום היותו סטודנט שבשל מיעוט מלגות נדחק לחקר השואה ועד להיותו מדריך מוערך ובעל שם המתמחה במנגנון ההשמדה הגרמני  שפותח בששת מחנות המוות ברחבי פולין. ככל שהעלילה מתפתחת נחשף הקורא לאובדן שפיותו של המדריך\היסטוריון. אובדן  המאפשר לו להוריד את המסווה מעל ההבניה החברתית שעומדת מאחורי המסעות.  כך עם הסרת המסווה עולות שאלות נוקבות: מדוע הישראלים מוחלים לגרמנים מחוללי הפשע אך נוטרים טינה ושנאה לפולנים ולאוקראינים שבוודאי לא היו האדריכלים של האסון? מדוע הקורבנות זוכים לכתף קרה בעוד שמיעוט המורדים שלא זעזעו את מכונת ההרג מועלים על נס? מדוע המיקוד ההיסטורי מושם על שנות ההשמדה ולא על למעלה מאלף שנות תרבות משגשגת? ושאלת השאלות כיצד אנו היינו מתנהגים באותם שנים אם היינו גרמנים, יהודים או פולנים?  
שאלות אלו ואחרות צצות לכל אורכו של  הספר, אך ככל שהעלילה מתפתחת הן מקבלות ממדים נוספים ההופכים אותן למרכזיות ובעלות משמעות, שאלות שלא ניתן לפתור במשיכת כתף. התהליך שיוצר שריד הזכיר לי את תפיסתו של הפילוסוף הצרפתי, מישל פוקו כפי שזו מוצגת בספרו, תולדות השיגעון. בו מתאר פוקו את תפקידם הייחודי של המשוגעים והשיגעון בחשיפתם של מבני הכוח החברתיים שעל פי רוב נדמים כחלק מסדר העולם. הדיאלקטיקה המתקיימת  בין חשיפה לדחייה יוצרת את המתח החיוני לשימורו של המשוגע תחת פיקוח ומעקב אך יחד עם זאת היא מוצאת בו  ערך שמונע את השמדתו הסופית. גיבור הספר הנע במתיחות זו חושף ונדחה לכל אורך העלילה, תוך שדחפיו להתפרנסות וליוקרה מניעים אותו שוב מהחיבוק של הנורמטיביות לדחיה לה זוכים סוטים ומשוגעים.
לצד התהליכי החשיפה של זרמי העומק החברתיים, מצליח שריד לשזור ברומן קטעי הומור גרוטסקים המעצימים את חווית הקריאה ונותנים לה ממד נוסף של חוסר פשר ומעבר מתמיד בין מציאות לבדיון. כאשר המציאות עולה על כל דמיון הבלתי אפשרי הופך לאפשרי ושם ללעג את תבניות החשיבה המוכרות שמתגלות אז כהיום כמשענת קנה רצוץ.  
על אף מידותיו הצנומות של הרומן המאגד רק 134 עמודים, לפנינו יצירה מטלטלת, אמיצה וחדה שמצליחה לגעת בבטן הרכה של החברה הישראלית. בפחדיה, באופני הזיכרון המאפיינים אותה ובעיקר ברדידות המנתבת אותה לדבר בקלישאות נבובות השואפות לנרטיב פשטני של הם ואנחנו הן אל מול הנרצחים והן אל מול הרוצחים. המערבולת שעורך שריד בין כלל ההפרדות המלאכותיות הללו, לקחה אותי לחוויה מטלטלת ומרוכזת (קראתי את הספר בנשימה אחת) שאיימה להטביע אותי מבחינה רגשית ואינטלקטואלית.
לסיכום, מפלצת הזיכרון, מאת ישי שריד  הינו ספר מופת שצריך להיות מונח לצד מיטותיהם של מחנכים, מפקדים ומקבלי החלטות שצריכים לבחון באופן אמיץ, מדוע הם בוחרים לקחת את צאן מרעיתם למרבדי המוות הפרוסים בפולין? מהו הערך החינוכי המוסף המתקבל לנוכח חיזוק תחושת הקורבנות מחד והעוצמה היהודית כיום, האם תהליכים אלו מיטיבים עם החברה הישראלית ויוצרים פה חברה טובה יותר, או שמא הם מזינים את מפלצת השנאה והגזענות בכסות של התוודעות היסטורית?

הזמנה למסע לגלויה של הברית


תוצאת תמונה עבור אנדרה נהר זהותנו היהודית
אנדרה נהר, זהותנו היהודית, תרגם מצרפתית: עזריה שמואלי, ראובן מס, 1994, 120 עמ'.
אי שם בשיעורי החינוך של שלהי כיתה י"ב, זכורים לי דברי מורי:
 "שנת המכינה המחברת בין ימי התיכון העליזים לשירות הצבאי היא שנה של עיצוב זהות, בה תבחרו את הנתיב הזהותי שיעצב את חייכם". 
מאז אותו שיעור  עברו אי אלו שנים ולמרות חיפושים אינטנסיביים אני עדיין תר אחר זהותי. הודות להוגים אקזיסטציאלים כניטשה וסארטר אליהם התוודעתי בימי התואר הראשון ולאחרונה לספריו של הפסיכולוג ואיש הרוח קארלו שטרנגר התחדדה בי ההבנה  שתהליכי העיצוב אינם מסתיימים לעולם אלא הם מהווים חוויה אקזיסטצינלאיסית בה היחיד מעצב את אישיותו כיצירה אומנותית ההולכת ומקבלת רבדים נוספים בכל שלב בחייו. ההכרה בכך שמדובר בתהליך המושפע מהמפגש המתמיד שלי עם סביבתי האינטלקטואלית והחברתית, מעודדת אותי להרחיב את מעגלי ההתנסות ולחפש אחר רשמיהם של אחרים המתעדים את מסעותיהם הזהותיים בין אם בפרוזה, בשירה או בכתיבה עיונית המדגישה את המפגש האישי של הכותבים עם הטקסטים עימם הם מתדיינים.  
ספרו של הפילוסוף הצרפתי-יהודי, אנדרה נהר, "זהותנו היהודית" ,(ראובן מס, 1994) מהווה  אסופה מורחבת המאגדת שורה של רעיונות העוסקים בשאלות של זהות אישית, לאומית ודתית. המסות נכתבו במקורן בצרפתית בין השנים 1946 ל-1974 . לאחר עלייתו  ארצה בראשית שנות התשעים  תורגמו כתביו לעברית והופנו לקהל הקוראים העברי. עושרו הרוחני של המחבר מפגיש בפסקאות קצרות מסורות שונות ומגוונות שהתפתחו על פני מאות בשנים. המפגש  בין מסורות פילוסופיות ומיסטיות הנרתמות יחדיו להציל את האדם ממבוכת המציאות, בהחלט מעורר עניין. כך מסה אחר מסה נידונות שאלות העומדות בבסיסה של החוויה היהודית: ברית, אחריות-אישית ולאומית, תפקידן של המצוות, אופני ההתגלות של האל ועוד. אין ספק שנדרשת מיומנות גבוהה לדון בנושאים בהם עסקו ענקי רוח שיצירותיהם גודשות מדפים על מדפים ולהכניסם לפיסקאות קצרות ובהירות. על פי רוב המחבר עומד באתגר זה תוך שהוא נמנע מהפניות טרחניות (הספר נטול הערות שוליים לחלוטין) ומדיונים אזוטריים. לכל אורך הדרך הוא נאמן לתמה המרכזית של ספרו, שרטוט קווי מתאר אינטלקטואלים לסוגיית הזהות והתווית קשר ישיר בין הדיון התיאורטי לחיי המעשה של קהל הקוראים.
יחד עם זאת העושר התרבותי המזוקק ל120 עמודי הספר, היווה לא אחת  מכשול בשטף הקריאה ולעיתים הרגשתי שאני קורא יותר קטלוג המאגד רשימה של הוגים העוסקים בנושא מסוים מאשר ספר הגות.אני מאמין שעריכה יותר קפדנית המפרידה בין רשימות פנימיות והערות של המחבר לבין הספר המיועד לקבל הרחב, יכלה לסייע בחידודם של המסרים, ונותר לקוות שמהלך מעין זה יעשה אם וכאשר תצא לאור מהדורה מחודשת של כתבי, אנדרה נהר.
עושר הרעיונות מצריך קריאה זהירה וזאת על מנת שלא להחמיץ את הפנינים המסתתרים בינות לעמודי הספר. רק לשם המחשה אביא שתי דוגמאות המדגישות את יכולת הזיקוק של נהר המצליח במילים קצרות להדגיש אמירות בעלות משמעות רבה. במסגרת הדיון בספרו של פרץ רוזנצוויג, כוכב הגאולה, מציין נהר את חשיבותה של החוויה היהודית שאינה יכולה להישאר כחוויה אינטלקטואלית גרידא:
"אין כל ערך להגות יהודית שאינה נחווית, שאינה משתלבת בהיסטוריה ומובילה אל הקיום. מבלעדי אלה הריהי הגות חלולה" (עמ' 29).
בשורות בודדות אלו הוא מתעמת באופן חזיתי אל מול גלי החילון החפצים לדחוק את היהדות למוזיאונים וספריות ולנתקה משטף החיים עצמו. השימוש בהגותו ובסיפורו האישי של רוזנצוויג מהווים אמצעי ייחודי המקשר בין היצירה הרוחנית לבין מציאות חייו של ההוגה, כאשר אלו ואלו נשזרים לכדי מרבד מרהיב של אמירות קונקרטיות על המצב האנושי.
דוגמא נוספת ניתן למצוא בפרקים החותמים את הספר בהן נפנה המחבר לתפקידה של היהדות במחצית השניה של המאה ה-20, עת העולם אוסף את שבריו לאחר שנות הזעם והפורענות שחוללו הנאצים ועוזריהם. גם כאן  נהר, אינו מסתפק בעיון אינטלקטואלי של הכרה והתוועדות לחוכמה וליפה אלא הוא פונה לכינונה של אחריות מוסרית המהווה עבורו את המימוש של הלוז הערכי של היהדות.
 "המטרה הדתית היסודית אינה לקרב את האדם לא-ל אלא לתקן את מצבו ומעמדו כאדם[1]".
באמירה זו מדגיש  נהר את ייחוד תפיסתו היהודית אל מול תפיסות יהודיות ונוצריות שזכו לאהדה רבה בתקופה המודרנית בה נעשו ניסיונות לדחוק את היהדות מהממד החברתי-פרקטי לממד הליטורגי המתקיים בבתי הכנסת, בבתי המדרש ובד' אמותיו של היחיד.
תוצאת תמונה עבור בוברהרצון העז להחיות את הזהות היהודית באמצעות יצירת קשר גורדי בין הממד ההכרתי לבין המחויבות הערכית לאחר בין אם הוא יהודי ובין אם לאו מציבה את נהר כחלק מתנועה פילוסופית רחבה שפעלה לאורך המאה ה-20 ברחבי העולם היהודי, בתחילה במרחב הגרמני בהגותם של בובר, רוזנצוויג וסימון ומשנות החמישים בארה"ב בהגותו של אברהם יהושוע אשל ובצרפת בהגותם של אנדרה נהר ועמונאל לוינס.  הוגים אלו חדרו אט אט להיכלי האקדמיה אולם בשנים האחרונות ניכרת התעניינות רחבה בהוגתם הן במישור המחקרי והן בערבי שיח הפונים לקהלים מגוונים. אני מאמין שהאתגר האמיתי מצוי ביכולתה של הגות זו לחלחל מעבר לכותלי בתי המדרשות, ולמצוא את דרכה כפרקטיקה של מעשים אישים ופוליטים. דווקא בימים אלו בהם  אנו עדים לדחיקתם של האינטלקטואלים לשוליים ולעלייתו של שיח מתלהם, מקומה של הגותם ספרה הציבורית מתחדדת והולכת.  
לסיכום, זהותנו היהודית, מזכיר מידעון  המזמין את הקוראים למסע אינטלקטואלי מרתק המשלב בעוז בין חוויה רוחנית לבין קריאה למעשים קונקרטיים במציאות החיים של היחיד והכלל. אלו שיענו למסע יכולים לבחור בין מגוון רחב של מסלולים בין אם למיטיבי לכת במשעולי הראי"ה ובין אם במסלולים נוחים יותר המאפשרים נינוחות הטמונה בסיפורי צדיקים שאוגדו על ידי בובר וחבריו. בין כך ובין כך, עצם ההשתתפות בו טומנת בחובה משמעות למשתתף. 





[1] עמ' 90.

נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה


עמוס עוז, פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982, עם עובד, 1983, 191 עמ'
הספר, "פה ושם בארץ ישראל" (עם עובד,1983)  שנכתב על ידי הסופר המוערך ועטור הפרסים, עמוס עוז, ראה אור בימים בהם סערה החברה הישראלית בעקבות שורה של אירועים חברתיים שאיימו לפורר את המרקם החברתי העדין שנוצר במשך שלושים שנות המדינה. 1982 הייתה שנה שמלבד הגחתי לאוויר העולם אופיינה בהפגנות סוערות כנגד ההתבססות הישראלית בבוץ הלבנוני,  המאבקים סביב הסכם השלום עם מצרים ופינויו של חבל ימי  ותהליכי האמריקניזציה שהחלו לכרסם בנרטיב הציוני המכווין את הרבים להגשים את ייעודם באמצעות מילוי משימות לאומיות. תחושת אובדן  הדרך שאפפה את האליטות הישנות התחלפה בתחושת שיכרון וכוח של בני האליטות החדשות שלא יצאו מהיכלי האוניברסיטה והפלחה אלא מאולמות הלימוד של ישיבת "מרכז הרב" וגבעות הטרשים של השומרון ומשכונות המצוקה הפזורות ברחבי הארץ.
תחושת המפנה הובילה סופרים לזנוח את שולחנות הכתיבה הנוחים ולפנות לעיסוק מעמיק בסובב אותם.  דוד גרוסמן הוציא לאור את ספרו "הזמן הצהוב" שכלל את רשימותיו עת יצא לנדוד ברחבי הגדה המערבית בניסיון  לתמלל את הנרטיב הפלסטיני שעוד בקושי נישא על שפתי התקשורת הישראלית. א.ב יהושוע בחר בכתיבה מסאית שיצאה לאור כמקבץ של חמש מסות הדנות ביהדות וציונות. ועמוס עוז פתח במסע ראיונות בקרב ציבורים שונים הפרוסים על פני הארץ.  כל אחד מהם העלאה את דבריו על הכתב מתוך תפיסה שלספרות ולסופרים ישנו מקום משמעותי בעיצובו של השיח הציבורי. ההקשר הפוליטי היה עבורם מילוי של צו מוסרי שהלך בעקבות קריאתו של סארטר למימושו של המעשה הפוליטי באמצעות הכתיבה.
בשליחותו של עיתון הפועלים, דבר, יצא עוז חמוש ברשמקול, עט וחבילת סיגריות  להכיר את הקולות המושתקים של החברה הישראלית. בסדרה של דיאלוגים הביא המחבר בפני קוראיו שלל סיפורים אנושיים  היוצרים פסיפס עשיר של זהויות הפוגשות זו את זו (בין כהתנגשות ובין ככוחות המעצימים זה את זה), כך מופיעים יחדיו  בני עיירות הפיתוח בבית שמש, המתנחלים בעופרה, בני ההתיישבות העובדת, עיתונאים ערבים בירושלים ועוד. כל קבוצה וסיפוריה, כל קבוצה ומצוקתיה ואתגריה.  
למרות מרחק הזמן מיום צאתו לאור התובנות שעלו  מהמונולוגים והדיאלוגים המובאים בספר  לא קהו. הם ממשיכים להיות רלוונטיים גם דור וחצי לאחר כתיבתם, כנבואה  הניתנת לדורות.  בעיקר עשו עלי רושם הפרקים: "העלבון והזעם" הדן בבית שמש, ו"ויכוח על החיים ועל המוות" המתארים את הדיון של עוז בן האליטה הישנה עם מתנחלי עופרה המייצגים את האליטות החדשות שהחלו לעלות לאחר מלחמת ששת הימים. שני הפרקים מהווים הצצה להלכי הרוח שמשפיעים על החברה עד ימנו. בדברים המובאים טמונים היסודות המסבירים בצורה טובה כיצד משמר הימין את כוחו מאז שנת 1977 (עם הפסקות קלות) ומדוע מצליחים הדתיים הלאומיים להוות מצפן לשיח הערכי בו שמאלני מהווה מילה נרדפת לנהנתן, ליברלי המנותק מכל מורשת וערך.  
לצערי, על אף התמורות הרבות במציאות הכלכלית והפוליטית העוטפת את מדינת ישראל זרמי העומק המתוארים בספר נשארו כשהיו. כלומר, תהליכי הסקטורליזציה והניכור ממשיכים במלוא עוזם  כאשר כל קבוצה ושבט פונים למימוש חזונם מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות של החלטותיהם  על כלל הציבור. למרות היעדרותו של שינוי מהותי ,המשכיות המגמות המתוארות בספר  נוסכת בי  תחושה של אופטימיות ושביעות רצון  משום שלמרות המחלוקות שהלכו והתעצמו לא נפתחה  מלחמת אזרחים והסולידריות החברתית המשיכה להתקיים לנוכח אתגרים פנימיים וחיצוניים. אם כן, על אף הרצון  לחשיפתו של  הסיפור שמאחורי ההתרחשויות עדיין  רב הנסתר על הגלוי וזאת משום שהסיפור המשותף הרוקם את כלל השותפים יחדיו ומונע מהם להחריב את הבית טרם סופר.
אני מאמין שכל עוד המתווה שהציב עוז תמשיך ללוות אותנו, אזי מעיין היצירה והחיות לא יבש אלא הוא ממשיך לפעפע ולהרוות את הדיונים זהות ואחריות, דיונים המקנים לחברה הישראלית את הייחודיות הויטאלית החיונית להישרדותה. 
"צויליזציה חיה היא דרמה של מאבק בין פירושים, השפעות חיצוניות ודגשים. מאבק תמידי על מה עיקר ומה טפל. מרידה לצורך חידוש. ניפוץ לצורך הרכבה מחדש. וגם גניזה לשם פינוי הזירה להתמודדות וליצירה חדשה" (עמ' 110)