הצצה נדירה מעבר לכתפו של עמוס עוז

עמוס עוז ושירה חדד, ממה עשוי תפוח? שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים

עמוס עוז לא היה מהסופרים הנחבאים אל הכלים לאורך חמישים שנות יצירתו הוא הרבה להתראיין מעל כל במה אפשרית, לכתוב ולפרסם מאמרי דעה בעיתונות היומית וכמובן לכתוב ספרות פרוזה ענפה. לאורך שנותיו הוא נע בין קצוות, מן הצד האחד חיבוק חם ואוהב של הממסד המפאיניקי שראה בו התגלמות להגשמת חזון בריאת העברי החדש.הללו ראו בדמותו סמל לתהליך המיוחל של שינוי שעובר היהודי הגלותי בן משפחת קלוזנר הדתית-ירושלמית לגברבר שזוף החווה שינוי אידיאולוגי מזעיר בורגני  לחלוץ המגשים את ייעודו בשדות קיבוץ חולדה. מן הצד הימני של המפה חווה עוז כתף קרה  משום שראו בדמותו האינטלקטואלית ביטוי לאלטיזם המייצג את הניתוק של ההתיישבות העובדת ממוצוקתיהם של עיירות הפיתוח,  שכונות העולים ויישובי הפריפריה [1].

הדיון בין מבקריו לאוהדיו הפכו את יצירתו לרלוונטית ואקטואלית והקנו לה שם עולמי שזיכה אותו בתרגומים וראיונות אינספור לתקשורת הזרה שראתה בו ביטוי אותנטי של הרוח הישראלית. לצד העיסוק התכוף בהגיגיו הפוליטיים והחברתיים דמותו כאומן נדחקה לקרן זווית  ואת מקומה  תפס האייקון שיוצר והונדס על ידי פוליקטיאים וסוחרי תרבות שקידמו את מטרותיהם הפוליטיות והכלכליות באמצעותו. עוז מצידו הרוויח גם הוא את ליטרת הבשר שלו מכל המהומה, ועל כן המשיך לשחק את המשחק בהיתממות שרק העצימה את הקונפליקט סביב מעשיו וחיזקה את דימויו כמגשים בפועל של מיתוס לוחמי תשכ"ז  המבכים את לכתה של ארץ ישראל  הישנה והטובה.

יצירתו  האחרונה,  ממה עשוי התפוח? (כתר, 2018), מאגדת שש שיחות שקיימה עימו העורכת של ספריו, שירה חדד. שיחותיהם המתועדות מאפשרות הצצה לעולמו של הסופר  המסתתר מאחורי האייקון התרבותי. על אף שגם ספר זה ערוך וסדור הוא אינו דומה לאוטוביוגרפיה מודעת ומושחזת בה כל תו ומילה נבחנים בשבע עיניים. הפורמט של השיחה הזורמת על מי מנוחות מאפשרת העמקה הנעדרת מראיון עיתונאי קצר או מעודף פרשנות ומודעות הבאים לידי ביטוי בספרות הביוגרפית או הספרות המחקרית הענפה המוקדשת לעוז. האמון שהתקיים בין הסופר לעורכת שלו  כה מורגש עד שממש ניתן להבחין כיצד עוז משיל מעליו לאורכן של השיחות את אדרת החשיבות העצמית ונשאר אותנטי גם ברגעים העוסקים בהיבטים פחות הירואיים בעולמו (התאבדותה של אימו, חששות מביקורת עמיתים, תחושת דחיה כילד וכמתבגר, מחסומי כתיבה ועוד). היבטים שעל פי רוב נשארים חבויים מן העין ונשארים כפיסות מידע אליהם חשופים רק בני המעגל הקרוב. 

דרכו של עמוס עוז אינה סוגה בשושנים

בשונה מאומנים בני זמננו המגיחים חדשות לבקרים בתוכניות ריאלטי שונות ומשונות, עוז שייך לדור אחר של דם יזע ועמל. בגילוי לב הוא מספר על המשמעת הדרושה לקום ולהתיישב בכל יום מול דף חלק ולייצר סיפורים, ההתמודדות עם משברי הכתיבה והמחשבות המייאשות שחוסמות את הזרימה ואינן מאפשרות ליצור את הסיפור המבוקש. החשיפה לדרך הייסורים אותה עבר לכל אורך שנות כתיבתו יכולה להיות כשמן בעצמותיו של כל מחבר מתוסכל שיקרא את המילים וידע שאינו לבד, ושדרכה של תורה להיקנות בייסורים.

השיח הטבעי חושף לא רק את עוז האומן אלא גם את אישיותיו רבת הפנים ולבטיו האישיים כאיש משפחה, כפובליציסט, כפעיל פוליטי וכבן זוג. המעבר המתמיד בין  עמוס הסופר לעמוס האדם היוו עבורי את גולת הכותרת של ספר שמצליח להראות פעם אחר פעם כיצד אין הלימה ברורה בין השניים. אלא שמתקיימים ביניהם  יחסי גומלין היוצרים למעשה דמות חדשה של הסופר הרכון על מכתבתו. ההבנה שהספרות מייצרת יחד עם הטקסט גם את הסופר ששונה מהאדם שמתהלך בעולם ופותח חשבון בנק, אוכל ישן וכו', היא מחשבה מרתקת שפותחת אופני חשיבה רעננים לגבי הכוח המחולל הקיים בספרות הן לגבי הקורא והן לגבי הסופר.

METOO? 

לצד רטרוספקטיבה רעננה לאורך הקריאה חשתי  שניתן לראות עד כמה עוז הרגיש והקשוב שייך לדור שהולך ונעלם. בצד החיובי יחד עם לכתו הולכת ונעלמת הסלחנות שהייתה קיימת בחברה הישראלית כלפי הטרדות מיניות שנתפסו כאקטים של שובבות וחיזור. בפרק הדן באירוטיקה בולט במיוחד עד כמה רוחות METOO  , נשארו מחוץ לחדרו של הסופר. אמירותיו נראות מיושנות וכמעט לא רלוונטיות לשיח הציבורי המתקיים כיום, ולמעשה הן מראות עד כמה השינויים המהירים חלפו מעל לראשיהם של דור הרואה את המציאות מפרספקטיבה שכיום כמעט ואינה מקובלת בשיח הציבורי.

 בצד השלילי היעדרותם של סופרים כמו עוז בקרב היוצרים החדשים מראה עד כמה התרבות המסחרית שלנו חותרת אל עבר קונסנזוס רחב, ששם את הדגש על היבטים תדמיתיים ופחות על תוכן. אלו החפצים למלא את קיסירה או לעמוד בראש מצעדי המכירות נמנעים מאמירות חד משמעיות בנושאים הקשורים לחברה וערכים. הם מעדיפים להסתתר מאחורי אומנות ריקה מאמירה המאפשרת להמשיך ולהנעים את הזמן אך בהחלט לא לאתגר את דפוסי החשיבה הרווחים. בהיבט זה האומץ בו ניחן עוז שראה את עצמו כחלק בלתי נפרד מהשיח הערכי של מדינת ישראל, יחסר בסצינה התרבותית ההולכת ומדלדלת.

ממה עשוי התפוח, הוא ספר חובה הן לאוהביו והן למבקריו של הסופר המנוח. אלו ואלו ימצאו בו ממד נוסף ולעיתים סמוי מן העין שכה חיוני לחפצים להכירו כסופר,כמסאי,כאדם וכאזרח מודאג. עתה לאחר שעלה לגנזי מרומים אנו  צריכים לקוות שדמות הסופר הלוקח חלק פעיל בשיח הציבורי לא תעלם מהנוף החברתי ושגם ממשיכי דרכו ימשיכו להניף את הלפיד המאיר פינות נסתרות בחברתנו.

ממה עשוי התפוח? שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים, כתבו: עמוס עוז ושירה חדד, כתר, 2018, 167 עמודים. 

סקירות נוספות על ספריו של עמוס עוז:

פה ושם בארץ ישראל בחורף 1982, עם עובד, 1983. - המתאר את מסעותיו של הסופר ככתב העיתון דבר בקרב ציבורים שונים המרכיבים את החברה הישראלית.

בין חברים, כתר, 2012- אסופת סיפורים המספרת את סיפורו של קיבוץ דמיוני.

יהודים ומילים, כתר, 2014. -אוגדן של מסות העוסקות בתרבות ישראלית-יהודית וקשרי הגומלין בניהם.

[1] עיון מעמיק במעמדו הציבורי של עמוס עוז ניתן למצוא בספרו של פרופ' יגאל שוורץ, זמר נוגה של עמוס עוז – פולחן הסופר ודת המדינה, כנרת זמורה ביתן, 2011.