יורק- סיפורו של דוד פלונסקי

 שישה מיליון הוא מספר מופשט כמעט בלתי נתפס .בכל יום זיכרון אני מתלבט כיצד לקחת את המופשטות הזו ולהופכה למשהו קונקרטי. למצוא את הנתיב שיאפשר לי לעצור ממרוץ החיים ולתת מקום לזיכרון להיות נוכח. לעיתים אני מחפש מבט על שיאפשר לי לראות ממעוף הציפור את גודל הזוועה. בשנים מעין אלו אני פונה לספרות היסטורית שבכל פעם סוקרת מאורע אחר. אך לעיתים אני דווקא מחפש את הקול האישי את האדם הבודד שנאבק מול הגורל שאליו הוטל. השנה בחרתי בנתיב הזה, התהלכתי בין מדפי הספרים ובחרתי בספרו של ד"ר רישארד ואלבסקי, יורק (ספריית הפועלים,  1974, מורשת 2001). המגולל את סיפורו של ניצול אחד, דוד פלונסקי, נער כבן 13 שהוטל באחת מחיי תפנוקים ותענוגות לאימת הכיבוש הנאצי.

ספטמבר 1939- תמו ימי הילדות

יורק זהו כינויו של דוד פלונסקי שבעת פרוץ המלחמה סיים את כיתה ו' והתכוון לעלות לכיתה ז'. משפחתו התגוררה בפרבר בסמיכות לוארשה והתפרנסה משירותי אירוח שהיא סיפקה לתיירים שבאו לעיירת המרגוע בה התגוררו. המלחמה קטעה את האידיליה, בני המשפחה נצרכו לתור אחר מזון, לחפש אחר דרכי מילוט ולפנות לאפיקים של הברחה וסחר בשוק השחור. לאחר שנתיים של ייסורי רעב הגיע האקציה שבסיומה כלל בני המשפחה מלבד יורק שהצליח להימלט נשלחו למחנה ההשמדה, טרבלינקה. יורק הצעיר מצא את עצמו בודד בעולם ללא כתובת וללא עורף משפחתי. הודות למראהו הארי הוא נטמע  באוכלוסייה הפולנית וכך הוא התהלך בין חיי הגטו לבין הצד הארי. מבריח סחורות ואנשים ומוצא את דרכו בין תהומות של מוות וחורבן.  

פעם אחר פעם הוא ניצב מול מוות. פטרול של המשטרה הפולנית שכמעט ותפס אותו, איש ס.ס שהחליט לחפש בתעודותיהם של העוברים ושבים ומלשינים שתרו אחר יהודים שניתן להסגיר. השער הבלונדיני והאף הסולד לא הספיקו, על אף גילו הצעיר הוא נצרך  לשחד, לתמרן ולהמציא סיפורים שיאפשרו לו לשרוד.

מהגיטו לכיכר שלושת הצלבים- סיפורה של תושיה

בעת חיסול הגטו באפריל 1943 יורק כבר היה שורד וותיק ולמרות שנותיו הצעירות הוא לקח חלק במרד נגד הכוחות הגרמניים שבאו לחסל את יושבי הגטו. הוא ברח בין הבונקרים, העביר אספקה ואנשים ולעיתים אף השתתף בלחימה פעילה. בימים אלו הוא הכיר את המחבר שנפשו נקשרה בנפשו.

לאחר שדוכא המרד והגטו חוסל יורק עבר לצד הארי והתפרנס כמוכר סיגריות בכיכר שלושת הצלבים. למעלה משנה הוא היה חלק מחבורת רחוב של נערים פולניים שהתפרנסו מהברחות וממכר, אך בו בעת סייעו למורדים הפולנים שלחמו בכובש הגרמני בעוד הצבא הרוסי מתדפק על גדות הויסלה. עם נסיגתם של הכוחות הגרמניים בינואר 1945 לא תמו תלאותיו ויורק לקח חלק בשורה של פעולות נועזות להברחת ארכיונים וניצולים בין מעברי הגבול שחולקו בין בעלות הברית לברה"מ.

לאחר שנים ארוכות של נדודים והברחות, ולאחר שהרגיש שאין מקומו עוד בפולין שדם משפחתו הרווה את שדותיה הוא בחר לעלות לארץ ישראל. המדינה הצעירה קלטה אותו ועוד עשרות אלפי פליטים ברגשות מעורבים, של שמחה ושל חשד. אך לא אדם כיורק יירתע מתלעות הדרך. את תחושת הבדידות אל מול הצברים שלא הבינו את עולמו ואת המקום ממנו בא, הוא הפיג באמצעות חבירה לגרעין של פליטים כמוהו שיחד הקימו את קיבוץ מגידו בקצה עמק יזרעאל. עשר שנים לאחר  פרוץ המלחמה לאחר שנים של נדודים וסבל, מצא את עצמו יורק חורש בשדות העמק.

סיפורים עלומים משולי הנרטיב המוכר ממלשינים ועד לקלפי מיקוח בינלאומיים

מלבד הסיפור האישי בספר מצאתי לא מעט מידע שהיה עבורי חדש. יש בו תיאורים לא פשוטים על המלשינים היהודים שסייעו לכוחות הגרמנים בביצוע מלאכת האיתור של מגיני ומסתתרי גטו וורשה. כמו כן הספר מתאר ממקור ראשון את החיים ב"הוטל פולסקי" בו הוחזקו לצרכי מיקוח יהודים בעלי אזרחות ניטרלית וחיכו להחלפתם בנתינים גרמניים. סיפורם מזכיר את רכבת ההצלה שעליה עמל ישראל קסטנר מבודפשט בשלהי 1944, אך גורלם של יהודים אלו לא שפר והם לא הגיעו למנוחה ולנחלה וסופם השמדה כמרבית יהודי הגיטו.

זיכרון השואה והאתגר החינוכי לדורות הבאים

יורק מהווה כתב עדות  מרגש על נער שלקח את גורלו בידו, שפעל ללא הרף לטובת הצלתם של יהודים אחרים ושלחם מתוך דחף לנקום את דם משפחתו. כמובן שזהו אינו סיפור טיפוסי, ושהמחבר בחר לקחת את דוד פולנסקי כדמות שניתן לתלות בה  כתרים ולחנך לאורה דורות של נערים ונערות. דמותו התאימה לאתוס הציוני הרואה בצעירים את החוטר שממנו תצמח החברה העברית החדשה. זו כנראה הסיבה שהספר זכה לצאת לאור בספריית הפועלים בכמה מהדורות ולהוות חלק מעיצוב הזיכרון בתנועה הקיבוצית אי שם במחצית השנייה של שנות השבעים.

בסיום הקריאה הרגשתי כיצד ספרים ועדויות אישיות כדוגמת החיבור, יורק, מסייעות להפוך מספרים מופשטים של מיליוני בני אדם, לסיפור אישי ומקומי שמאפשר להתחבר, להתרגש ולהתייחס. כך למרות מרחק הזמן והעומס היום יומי הצלחתי לעצור ולו לכמה שעות ולהרגיש את כאבו של הזולת, לבהות במעמקי התהום שנפערה במורשת הלאומית והאישית שלי, לדמוע ולהביט בתקווה קדימה.

להמלצות נוספות לקריאה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה- לחץ כאן

ד"ר רישארד ואלבסקי, יורק, תרגם מפולנית חיים רשף, ספריית הפועלים, 1976