חפש בבלוג זה

מיכאל בר זוהר, מזימה-סיפור המרגל היהודי של היטלר





מיכאל בר זוהר, מזימה-סיפור המרגל היהודי של היטלר, כתר, 1982, 201 עמודים

מלבד שהייה בבתי כנסת, ארוחות משפחתיות, מתנות ומסעות קניות אמוציונאליים, תקופת החגים זימנה לי פנאי לשוטט בינות לחנויות ספרים יד-שנייה. בשונה מרשתות הספרים שחנויותיהם מאופיינות על פי רוב בתאורה חזקה, מוזיקת מעליות המתנגנת ברקע ומוכרים המנסים לדחוף לך ליד כותרים הנמצאים ברשימות רבי המכר או לחילופין ברשימת התמלוגים, חנויות יד שנייה אינן מתחנפות אל קהל הקוראים. בדרך כלל הן חשוכות וריח הדפים המצהיבים מכה בך ישר עם כניסתך, המוכר אינו מרים את מבטו לעברך ורק על פי שאלותיך הוא חוכך בדעתו אם כדאי לו בכלל לקום ולסייע לך למצוא את מבוקשך בין אלפי הכותרים השונים הפזורים ברחבי חנותו. הזרות הראשונית נושאת בחובה ריגוש של חוסר ידיעה וציפייה לעתיד לוטה בערפל, ספרים שמעולם לא שמעת עליהם אורבים לך בפינות המדפים, כריכות מהוהות מסתירות עלילות מסמרות שער. לעומת הסינטטיות המוכרת של חנויות סטימצקי וצומת ספרים המוכוונות למכירה, חנויות הספרים המשומשים מהוות מסע אותנטי לארץ בלתי נודעת. מטבעם של מסעות, אתה יודע היכן היא נקודת ההתחלה אך מעט מאד על נקודת הסיום, וכך כניסה מקרית הוציאה אותי עם למעלה מעשרה ספרים שונים, בניהם גם ספרו של הסופר, ההיסטוריון והפוליטיקאי,  מיכאל בר זוהר.

בר זוהר- האיש שהביא את עלילות הריגול לקורא הישראלי

לראשונה נתקלתי בבר זוהר בשנות התיכון שלי כאשר קראתי את ספרו המותח,"המרדף אחרי הנסיך האדום" (זמורה ביתן, 1984) המגולל את מסע הנקמה שערכו שירותי הביון הישראלי במבצעי הפיגוע הרצחני כנגד  חברי המשלחת הישראלית שהשתתפה במשחקים האולימפיים במינכן בספטמבר 1972. כבר אז, כתיבתו הרהוטה של בר זוהר המשלבת בין עלילה קולחת לבין אמיתות היסטוריות שבתה את ליבי, ועל כן כאשר ראיתי את ספרו, מזימה-סיפור המרגל היהודי של היטלר, בכוננית שבראשה נישא השלט: ספרי ריגול, מיד  צירפתי אותו לערמת הספרים שהחלה להיערם ליד הקופה.

מאסיר בדכאו למרגל המוצנח מעבר לקווי בעלות הברית

תמונה קשורהבמרכז ספרו של בר זוהר ניצב פאול ארנסט פאקנהיים, גרמני בן דת משה, ששירת את גרמניה נאמנה ביחידת תותחנים במלחמת העולם הראשונה. אולם, עם עלייתם של הנאצים, כשאר יהודי גרמניה, צעדיו החלו להתקצר בתחילה באמצעים הכוללים השפלה ונידוי חברתי, לאחר מכן בצמצום מקורות פרנסתו ובסופו של דבר בהשלכתו למחנה הריכוז דכאו. עד כאן סיפורו של פאול משותף למאות אלפי יהודי גרמניה שעד רגעיהם האחרונים ראו את עצמם כגרמנים, אולם המציאות הרצחנית הכתה בפניהם ללא רחם. נקודת המפנה בסיפור טמונה בכך שהמודיעין הצבאי הגרמני,האבווהר,שיחרר את פאול ממחנה הריכוז בו היה כלוא מתוך רצון לגייסו כסוכן חשאי. הספר מגולל את סיפור גיוס, הכשרתו והפעלתו מעבר לקווי האויב. על מנת שלא ליצור ספויילר לא אספר את המשך הסיפור, אך אוכל לומר שבר-זוהר מצליח לכתוב סיפור עלילתי סוחף שלצידו מגוון רחב של פרטים המסייעים לקורא להציב את הסיפור במסגרת ההתרחשויות הסוערות שאפיינו את מלחמת העולם.

האם העם הגרמני הולך שולל על ידי המפלגה הנאצית?

תוצאת תמונה עבור מלחמת העולם השניה  יורים באזרחים
למרות שנהניתי מאוד מקריאת הספר, לא ניתן להתעלם מכמה פגמים המעיבים על הקריאה. האחת, בכותרת הספר רשום "המרגל היהודי של היטלר" בעוד שלאורך הספר טורח בר זוהר לציין עשרות פעמים שראשי המודיעין הצבאי התנגדו להיטלר נחרצות, ועל כן גיוסו של  המרגל היהודי היה לרועץ לאנשי המפלגה הנאמנים. בנוסף לכך סביר להניח שהיטלר כלל לא ידע על קיומו של פאקנהיים ועל כן אזכורו בכותרת מהווה ניסיון זול למשוך את עיני הקורא וליצור מצג שווא שיוביל את הקורא הסקרן אל עבר קופת התשלום. השנייה, בר זוהר מאמץ את גישתו של פאקנהיים היוצרת דיכוטומיה בין גרמניה והוורמכט, המגלם את ערכיה המסורתיים של החברה הפרוסית השורשית, לבין המפלגה הנאצית המצטיירת כאוסף של אספסוף סדיסטי רצחני. גישה זו אפיינה את ההיסטוריוגרפיה הגרמנית לאחר המלחמה ומהווה נדבך חשוב בבנייתו של הנרטיב הגרמני הגורס שהעם הגרמני הולך שולל אחר המפלגה הנאצית שהשתלטה עליו בערמומיות והוליכה אותו לפי פחת. גישה זו הופרכה על ידי היסטוריונים רבים (דניאל גולדנהגן- תליינים מרצון, שלומית וולקוב- במעגל המכושף, עומר ברטוב- צבאו של היטלר) אשר הראו שוב ושוב כיצד פעמים רבות הצבא לקח חלק פעיל במעשי הזוועות כנגד האוכלוסייה האזרחית לרבות היהודית וכן כיצד רבים מבני העם הגרמני התנדבו לקחת חלק בפשעים אלו, מתוך אמונה אמיתית שהם מצעידים את העולם לעתיד טוב יותר. תמוהה בעיני מדוע בר זוהר אינו מציג קו ביקורתי אל מול הגירסה שמציב פאקנהיים, אשר המשיך לדבוק בהפרדה בין הסיוע שניתן על ידו לוורמכט לבין המפלגה הנאצית. שלישית, בר זוהר מתהדר בכך שספרו הינו פרי מחקר ארוך הכולל ראיונות עומק וסקירה של מסמכים וספרות הקשורה בנושא. היה ראוי שכפרופסור להיסטוריה הוא היה מוסיף לספרו נספח הכולל רשימה של מקורות שהיו מסייעים לקורא להבין את דרכו המחקרית וכן לאלו המתעניינים לפנות ולקרוא חומרים נוספים בתחום זה.

גיבורים נוספים מחכים בארכיונים לסופרים שיוציאו אותם משיכחה לאורה

תוצאת תמונה עבור ישראל קסטנרתקופות קיצוניות מולידות מעשים קיצוניים, שנותיה של מלחמת העולם רצופות בעלילות הזויות המטשטשות את האבחנה בין דמיון למציאות. סיפורו של פאקנהיים מצטרף לשורה של סיפורי הישרדות של יהודים שבחרו במודע לשתף פעולה עם השטן באחת מהתקופות האפלות בתולדותיו של העם היהודי.חלקם כבר זכו להיחשף כמו סיפורו של ישראל קסטנר בהונגריה או סיפורו של בונדי גרוס בטורקיה, אולם סיפורים רבים עוד ממתינים בארכיונים, לסופרים ולהיסטוריונים שיוציאו אותם לאור. 
הודות ליכולותיו המרשימות מצליח בר זוהר להעמיד בפני הקורא סיפור יוצא מין הכלל המעלה שאלות לא פשוטות בדבר המתח שבין מוסר לבין הכמיהה האבולוציוניות של האדם לשרוד ולהישאר בחיים. מומלץ בחום


סקירות נוספות על ספריו של מיכאל בר זוהר


מרגל בחורף

באשמת רצח

אניגמה



ספרים לחזרת הש"ץ



הפער האדיר בין קצב התפילה המואץ והאינטנסיבי המאפיין את הימים הנוראים המצריך כושר רוחני ודבקות ראויים לציון לבין המציאות הרוחנית של מרבית המתפללים יוצר פער המצריך גישור. נראה שבבתי כנסת ספרדיים התשובה הינה פשוטה,: מרבים בשירים, משתפים את הקהל באמצעות שיטה בה כל מתפלל זוכה להוביל את התפילה בתורו ובכך למעשה נוצרת לכידות שאינה מאפשרת למחשבות לנדוד למחוזות רחוקים ובלתי קשורים בעליל (מבצעים ברשתות שיווק, או כתבה על בר רפאלי ששודרה בגיא פינס בערב החג). לעומת זאת, נוסח התפילה האשכנזי בו עיקר הנטל מוטל על מיתרי קולו המוגבלים של חזן המנסה לא פעם לשלב בין ביצועים הלקוחים מאולמי אופרה לשולחן שבת של הישיבה התיכונית בה הא למד מקשה מאוד על התפילה. מלבד זאת, קטעים רבים נאמרים בלחש ולמעשה דנים את המתפלל להיות נווד במחשבותיו המתרוצצות ללא הרף בין הקודש לבין החול.
בעיית הדבקות בבתי הכנסת האשכנזים איננה חדשה  והיא מתוארת בטוב טעם בהקדמה שכתב  הסופר ש"י עגנון לספרו, ימים נוראים (שוקן, תשל"ג):
"אותה שעה  שנפסקה התפילה נפסקה פתאום אותה חטיבה נאה. מקצת מן האנשים הורידו טליתותיהם   מעל ראשיהם ומקצתם התחילו מסיחים זה עם זה. אותם שאהבתי נדבקה בהם, החליפו פניהם פתאום והשחיתו את דמותם הנאה ואת דמות הבית ואת דמות היום. ועל זה היה דווה ליבי ועל זה געיתי בבכייה....יש אנשי דעת שאינם מסיחים דעתם אפילו שעה אחת מסגולת הימים, אבל מה יעשה האדם הפשוט שאין בו כוח לעמוד תמיד באותה המעלה שעומד עליה בשעה שהוא מתייחד עם קונו?"
לאורך השנים התעניינתי כיצד יהודים הרוצים להימצא בבית הכנסת אך אינם מצליחים להדבק במילות התפילה, ממלאים את חללי הזמן העצומים שטומנים בחובם תפילות ראש השנה ויום הכיפורים. אלו שאינם בוהים בחלל או מתנמנמים כזקנים סיעודיים מציידים את עצמם לא פעם בחומרי קריאה שונים. שנים הייתי לוקח עימדי את ספרו של ש"י עגנון, "ימים נוראים", אולם עם השנים חשתי שהוא מייגע אותי ולמעשה הוא הופך לטקסט שאינו מפיח בי חיים, אלא  מהווה צל לשפתו  הסתומה והרחוקה של מחזור התפילה. החיפוש אחר חומרים מפיחי חיים וסקרנותי ההיסטוריונית מובילים אותי לפזול בין השורות ולראות אלו חומרים מביאים שאר המתפללים הפוקדים את בית הכנסת.
השנה הזדמנתי לקהילת קודש בית שמש. להפתעתי מרבית המתפללים כלל לא הביאו עימם חומרי קריאה אלה הם דווקא עשו מאמצים כנים לקחת חלק בתפילות היום. אולם, פה ושם הגיחו הספרים מנרתיקי הטליתות. למען האמת כיאה לקהילות שמרניות לא היו הפתעות שהפילו אותי מהכיסא, מרבית הספרים שבהם הבחנתי היו צפויים, אך לאנשים שאינם מן המגזר ולהיסטוריוני תרבות לעתיד יש ברשימה ערך מסוים. כמובן שמצאתי את ספרו המיתולוגי של ש"י עגנון, "ימים נוראים" , אשר ראה אור בשנות הארבעים של המאה ה-20 ולאחרונה זכה להוצאה מחודשת של הוצאת שוקן. לצידו ניצב ספרו הפופולארי של הרב בני לאו, "חכמים" (בית מורשה, 2006), שכבר מזמן הפך ללהיט מכירות בקרב הציבור הדתי המשכיל.  בין לבין היה ניתן להבחין בספריו של הרי"ד סולוביצ'יק, המהווים את המסד והטפחות של התיאולוגיה האורתודוכסית-מודרנית שהתעצבה לאחר מלחמת העולם השנייה בארה"ב. לצידם של ספרי ההגות היה ניתן למצוא ספרות קנונית שמעידה במידה רבה על שיוכו הקבוצתי של  הקורא. לדוגמא דמויות יותר ספיריטואליות עם נטייה חסידית יתפסו מתנענעים כלולבים עם ספרון תהילים בעוד שלמדנים ליטאים ימצאו דווקא רכונים על ה"שולחן ערוך" או על דף גמרא כאשר הם מהמהמים את מנגינות החג יחד עם החזן.
השנה הצטיידתי בספר דרשותיו של הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר), "פניך אבקש" (המכון להוצאת כתבי הרב שג"ר, תשס"ח). הספר מאגד עשרות דרשות  שנישאו על ידו בישיבת הכותל בשנת תשמ"ב. הדרשות המאוגדות בספר אינן דרשות סדורות שנכתבו כדרשות  הנישאות בציבור,  אלא הן אסופה של כתבים וסיכומים שנאספו על ידי תלמידיו. מתוך כך הספר רווי בחזרות ולא פעם קשה למצוא את החוט המקשר אפילו בתוך הדרשות עצמן. יחד עם זאת הספר מאפשר להתוודע להגותו הייחודית והמרתקת של הרב  שג"ר המהווה שילוב מרתק בין השיח הפוסט-מודרני, מיסטיקה מבית מדרשו של הרב קוק  ולמדנות מעמיקה. על אף העניין הרב שהספר עורר בי, אופיו האקלקטי הקשה עלי מאוד, ולמעשה החיבור אינו בן לוויה המתאים לתפילות הימים הנוראים.
עייף ורצוץ  פניתי לחפש לי בן ברית אחר בספריית בית הכנסת. בין עשרות הספרים הנמצאים דרך קבע בבתי כנסיות צץ לו ספר מיוחד שתפס את עיני, "קומץ המנחה- דרשות על התורה של הרב חנוך רנטורי" (כתר, 1972) הספר שיצא לאור על ידי חתנו של המחבר ר' יעקב כ"ץ בשש מהדורות (!) מאגד עשרות דרשות על התורה שנישאו על ידי הרב רנטורי בפני הקהילה היהודית במינכן במשך קרוב לארבעים שנה. בשפה בהירה וקולחת המחבר יוצר מארג מהנה ומאתגר בין פרשיות השבוע, כתבי חז"ל והלכי הרוח של המחשבה המודרנית, ובמידה רבה לא המחשבה האינטלקטואלית אלא זו של התרבות הפופולארית של סוף המאה ה-19 וראשית המאה-20. זהו ספר דרשות מן המעלה הראשונה המהווה בין לוויה מצויה לחזרות הש"ץ הארוכות של הימים הנוראים וגם כספר עיון משיב נפש לשבתות ומועדים.
מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון.  
  


תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה



עונת החגים בפתח, ומלבד ארוחות החג, המפגשים החברתיים והזיק היהודי אני לא  יכול לדמיין את התקופה הבאה עלינו לטובה ללא כמה ספרים עם עלילה סוחפת שיהיו מונחים לצד מיטתי. ערב ראש השנה תקפה אותי חרדה התבוננתי במדפי הספרים בבית וגיליתי שאין לי ולו ספר אחד לרפואה, עימו אני יכול לפתוח את הבוקר ולסיים את היום. בכל פעם שנזכרתי בשני הספרים שקראתי לאחרונה, אחזה בי תחושה של ייאוש מדכדך, הבנתי שאם אינני רוצה לחזור על טעויות העבר, עלי לסור במהרה לחנות הספרים  להתגבר על אימת התורים הארוכים ולהצטייד במהירות במקבץ של ספרים לכבוד החגים. אולם על מנת שאוכל להגיע לשנה החדשה זך ונקי, אני רוצה לבצע בפוסט זה טקס סימבולי של תשליך, ולהשליך למצולות ים את ספריהם של קולין מקאלוג, ציפור קשוחה (מודן, 2011) ואת ספרו של כריסטופר מור, בית הרוחות (כתר, 2010). את שני הספרים קראתי במהלך חודש אלול, והם הזכירו לי במידה רבה את טקסי העונשין שהיו גוזרים על עצמם חסידי אשכנז בתקופה שקדמה לראש השנה.


קולין מקאלוג, הינה סופרת אוסטרלית שכתבה כמה רומנים היסטוריים על תקופת הקיסרות הרומית (אני מודה ומתוודה, שלא קראתי את ספריה אולם שיטוט באינטרנט מעלה שאלו ספרים שזכו להדים חיוביים). ספרה, ציפור קשוחה, מהווה את ניסיונה הראשון בכתיבת מותחני בילוש. במרכז ספרה ניצב אנס סידרתי המטיל את חיתתו על עיירה מנומנמת במדינת ניו-יורק אי שם בשנות השישים  של המאה ה-20. אל מולו האנס המתוחכם ניצבת משטרה מבולבלת אשר איננה ערוכה די צורכה לאתגרים שמציבה בפניה המציאות האמריקאית המשתנה במהירות. צוות החקירה המגוון יוצא למצוד וכדרכם של ספרי בילוש העלילה מסתעפת ומובילה את הצוות למחוזות לא צפויים. בד בבד מנסה מקאלוג לתאר את עולמם של השוטרים העובדים על התיק החל מראש הצוות המתמודד עם דיכאונותיה של אשתו וכלה בשוטרת צעירה העושה את צעדיה הראשונים בעולם הבילוש. פה ושם נשזרת העלילה במאורעות היסטוריים שאמורים לנסוך בקורא תחושה של אמינות.
העלילה המפותלת, עלילות המשנה, ציונם של אירועים היסטוריים ודרמות אישיות לא מצליחות להרים את הרומן לכדי יצירה ספרותית משמעותית. פה ושם כמו פרכוסיו של גוסס זוכה הקורא לשניים שלושה עמודים קולחים ומעניינים, אשר מחפים ברשלנות על עמודים רווי שעמום. זו הזדמנות נהדרת לאחל למקאלוג שבשנה הבאה עלינו לטובה היא תקדיש את עצמה לכתיבת רומנים היסטוריים ותזנח את כתיבת רומני הבילוש לאלו היודעים ליצור עלילה קצבית וסוחפת. זה המקום לומר שגם התרגום של בלהה רוזנפלד לא עשה עם הספר חסד, ועל כן למרות שהספר תורגם בשנת 2010 שפתו הינה כבדה ולא עדכנית, עד לכדי כך שלא פעם שבתי לבחון את הכריכה מתוך תחושה שהספר הינו הוצאה מחודשת לתרגום ארכאי שנשאר במרתפי ההוצאה.  

עייף וחבול פניתי לקרוא בספרו המבטיח של כריסטופר מור, בית הרוחות (כתר, 2010), מור שמשנות השמונים מבלה את מרבית ימיו בתאילנד כתב סדרה של ספרי בילוש (עד כה יצאו 9 ספרים בסדרה זו) שבמרכזן ניצב חוקר פרטי קשוח בשם וינסנט קלווינו,היוצא לחקור ולגלות תעלומות בלב המאפליה של בנגקוק. בספר,בית הרוחות, יוצא וינסנט לחקור את סיבת הירצחו של תייר בריטי שנמצא ירוי בראשו בדירתו השוכנת בטבורה של בנגקוק. חיש מהר העלילה מובילה  את הבלש החרוץ לחשיפתה של רשת מבריחי סמים שזרועותיה הארוכות מגיעות עד לבורמה. בחוסר תחכום מביך מצליח מיודענו להתקדם בסבך העלילה, שיותר דומה לטיול בגן אירועים טרופי מאשר מסע בסבכי הג'ונגל התאילנדי. פה ושם מצליח מור לשתול תובנות מעניינות על החברה התאילנדית רבת המעמדות, הנשלטת למעשה על ידי אליטה מצומצמת של בעלי הון הזוכים לתמיכת הצבא. בכל הקשור לסוגה הבלשית מור מספק עלילה שטחית ומאכזבת, הנעדרת מכל נקודות מפנה עלילתיות. כבר בעמודים הראשונים ברור מי עומד מאחורי הרצח של התייר האומלל, ועל כן מאות העמודים שבאים לאחר מכן מהווים ניסיון סרק למריחת הקורא. אני מודה שלא צלחתי את כל עמודי הספר, אך לאחר כ-200 עמודים הגעתי לכדי מסקנה שכוס התרעלה שלי התמלאה עד תומה ואינני צריך להמשיך ולסבול, ועל כן סגרתי את הספר בתחושה של הקלה.
לסיכום שני הספרים הצליחו להשכיח ממני את טעמה של ספרות טובה ואיכותית, בפרוס השנה החדשה השארתי אותם מאחורי ופניתי ליצירות מבטיחות יותר וזאת על מנת שאתחיל את השנה ברגל ימין, בשמחה ובציפייה לספרות טובה יותר, תכלה שנה וקללותיה תחל שנה ובירכותיה.

כריסטופר מור ,בית הרוחות תרגמה: עידית שורר, כתר 2010,

(Spirit House - Christopher G. Moore)

קולין מקאלוג, ציפור קשוחה, תרגמה: בלהה רוזנפלד, מודן 2011. 

  

קרלו שטרנגר ואריה רוטנברג, למה שלא תחייה פעמיים? כנרת-זמורה ביתן, 2008




על אף שאני עדיין בשלבים הראשונים של ביסוס קריירה אישית, היותי בן זקונים לאחים בוגרים הגדולים ממני בשנים רבות הפכו את נושא  התמורות באמצע החיים לחלק מעולמי. אולם עד לפני כשנתיים  הוא היה עולה פה ושם בשיחות סלון מזדמנות אך לא היו לי נתונים או כלים לבחון אותו לעומקו. לאחרונה חל שינוי הן בספרה הציבורית והם בספרה האישית, עיתונים החלו לדון בסוגיית אמצע החיים בהרחבה ולצד כתבות על דוגמניות הלבשה תחתונה שחוללו מהפכה ועכשיו מדגמנות מידות גדולות, החלו להיכתב כתבות עומק על אנשים המחוללים שינויים בחייהם המקצועיים.  כפועל יוצא מכך נושא התעסוקה הפך לחלק בלתי נפרד מעולמנו, עד מהרה הבנתי שלפני מרחבים חדשים שכלל לא הכרתי. מושגים כמו: תעסוקה מגוונת, מיצוי פוטנציאל, הנעת עובדים וכיו"ב החלו לקבל משמעות, צורה ודוגמאות. את החשש מעובדים מבוגרים ממני פינה דווקא רצון להעסקתם של עובדים בוגרים ומנוסים, לפתע חיפשתי דווקא עובדים שחוללו בחייהם שינוי לאחר עשר ועשרים שנות עבודה במשק. ההעסקה המגוונת העשירה  את הארגונים בהם עבדתי ואפשרה לי לקבל צוות מגוון המצויד בכלים שונים ובאופני חשיבה מגוונים.
תהליכים אלו עוררו את סקרנותי ולכן  שמחתי מאוד כאשר נתקלתי בספרם של קרלו שטרנגר ואריה רוטנברג, למה שלא תחייה פעמיים? (כנרת זמורה ביתן, 2008).ספרם דן  בשינויים שעורכים אנשים באמצע חייהם וכיצד ניתן להפוך את "משבר אמצע החיים" להזדמנות לקיומו של שינוי משמעותי בחיים. אל כתיבתו של שטרנגר התוודעתי זה מכבר הודות לספריו מרחיבי האופקים, "אינדיבידואליותהפרויקט הבלתי אפשר" (עם עובד, 1997) "האני כפרויקט עיצוב"  (עם עובד, 2005), האני פרויקט מיתוג-אינדבידואליות ומשמעות בעידן הגלובלי (כנרת-זמורה ביתן, 2010). ספריו מאופיינים בשלל מקורות מתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה האבולוציונית, הפסיכולוגיה החברתית וביקורת התרבות. הם מהווים צוהר לעולמות שאינך זוכה לדון בהם בשגרת היום יום, וכל זאת בשפה בהירה וקולחת שמאפשרת קריאה רציפה שאינה מעייפת ושוחקת.
אולם בספרו, למה שלא תחייה פעמיים?, נכונה לי אכזבה מרה,  השילוב בין איש הפרסום (רוטנברג) לבין האינטלקטואל המיוסר (שטרנגר) לא עלה יפה. את רוחב היריעה האינטלקטואלי החליפה כתיבה שטחית שעוררה בי לא פעם מבוכה. מידי פעם השניים מזכירים  את סיפורי חייהם  של פילוסופים מובילים שחוללו מפנה בחשיבה המערבית של המאה ה-20, אולם במקום שהאיזכור יעורר דיון רציני השניים בחרו בכתיבה רדודה שבמקרה הטוב מזכירה חיבור של ילד עילג שהעתיק ראשי פרקים מויקופדיה.  מלבד זאת רצונם בהנגשת הספר לקהלים רחבים, הובילה לכך שדיונים פילוסופים רחבים זכו לטיפול שטחי וכך בעוד ששני המחברים יוצאים בשצף קצף כנגד תרבות הסופר-מרקטים הרוחניים ההופכים את הדיון האינטלקטואלי לשטחי. בכך למעשה ספרם הגשים את אימרת חז"לנו, "הפוסל במומו פוסל".
על אף הפגמים הרבים, אני חייב לציין שבין רגבי הבוץ והטיט המסתירים חלקים נרחבים מהספר, מצאתי גם  פנינים של ממש, הכוללות: תובנות חברתיות ומרתקות המקנות הסברים על  אדישות פוליטית, וחשיבותה של חשיבה ביקורתית. וכן  תובנות מעניינות בדבר "העמדה מחודשת" (re-framing ,zoom in and zoom out) ככלי לפיתרון בעיות במגוון רחב של תחומים. יחד עם זאת מרבית המסרים  נידונו כבר בעבר על ידי שטרנגר ועל כן אלו שכבר נחשפו לכתיבתו לא ימצאו בספר זה חידושים של ממש. לאלו שעדיין לא קראו את יצירותיו של שטרנגר אני ממליץ לפנות לספריו הראשונים הכוללים דיון יותר מעמיק ומעשיר. אולם קוראים שאינם חפצים להתאמץ וברצונם בספר הדרכה אינסטנט הכתוב בשפה קלה עם ארומה של אינטלקטואליות, יכולים למצוא את מבוקשם בספרם של שטרנגר ורוטנברברג. ספר זה יוכל לצייד אותם במושגים רבים בהם ניתן להשתמש בשיחות סלון בהם מרבית הדוברים לא באמת יודעים על מה הם מדברים, ובכך תבצרו את מעמדכם כאינטלקטואלים חריפים המעורים בשיח הפילוסופי-חברתי שעיצב את המאה ה-20.
לסיכום, צר לי ששטרנגר נסחף להרפתקה המעמעמת את יכולותיו האינטלקטואליות שאינן מוטלות בספק. בסיום הקריאה עטפה אותי תחושה שאת מאות העמודים היה ניתן להמיר במקרה הטוב בטור בין 500 מילה הכתוב בצורה בהירה וטובה המעביר את המסר המרכזי העומד בבסיסו של הספר, כיצד ניתן לראות את אמצע החיים כהזדמנות לשינוי ולא בהכרח כמדרון חלקלק המסתיים בעלטת המוות. כנראה שהמיזם העסקי של רוטנברג טשטש את כושר הניתוח האנליטי של שטרנגר שפנה להרפתקה שבוודאי לא הוסיפה לו כבוד. עצתי לשטרנגר שאת הספר, "למה שלא תחייה פעמיים?" יוריד מרשימת הספרים המופיעים בקורות חייו העשירים. ובכך יסתום את הגולל על המעידה האינטלקטואלית שנקרתה בדרכו. 

בודד בדמשק- חייו ומותו של המרגל הישראלי אלי כהן, שמואל שגב, כתר 2012




סיפוריהם של מרגלים החוצים בעורמה את הגבול, נטמעים באוכלוסיה המקומית ומנהלים חיים כפולים תמיד הציתו את דמיונם של עיתונאים,סופרים ויוצרים. בין שלל סיפורי הריגול: הבדיוניים והפסדו-דוקומנטריים, כתבות התחקיר והתחקירים הטלוויזיוניים. לסיפורו של אלי כהן שמור מקום מיוחד בהוויה הישראלית, מיום תלייתו ב-18 למאי 1965  הפך האיש שלנו בסוריה למיתוס גבורה ישראלי. החקוק בהוויה הישראלית בעשרות מונומנטים הנושאים את זכרו של כהן, שאלמלא היה נתפס ספק אם הציבור הישראלי היה מודע כלל לקיומו של האיש שהצליח לחדור למעמקי האליטה השלטונית והצבאית של סוריה בראשית שנות השישים של המאה העשרים.

שמואל שגב, איש קהילת המודיעין שבאמתחתו כבר אי אלו ספרים בתחום הביטחוני, הוציא השנה לאור מהדורה מחודשת של ספרו, "בודד בדמשק-חייו ומותו של אלי כהן" שראה אור לראשונה בשנת 1986. בספרו המחודש מנסה שגב להתחקות אחר סיפורו של "כאמל אבן תבת' (אלי כהן) החל מילדותו במצרים, דרך עלייתו ארצה, גיוסו לשירותי המודיעין ולאחר מכן בפירוט רב את סיפור התבססותו בפעילות חשאית בדמשק. בכריכת הספר, מובטחים לקורא גילויים חדשים ומרעישים אולם נראה שמרבית החומר עליו מסתמך  שגב בכל הקשור לפעילותו של אלי כהן  בדמשק מבוסס על חומרים שנכתבו על ידי המעורבים הסורים שהדפיסו את זיכרונותיהם לפני עשרות בשנים. החומרים החדשים הקשורים למודיעין הישראלי, קשורים בעיקר בחשיפת שמותיהם האמיתיים של המעורבים וכן מספרי יחידות וכו', יחד עם זאת לקורא שקצת מתמצא בספרות הנכתבת בנושא זה נכונה אכזבה, אם היה בדעתו להיחשף לנתונים חדשים של ממש.

ספרו של שגב הינו ספר ריגול פופולארי, שאינו כתוב בצורה מחקרית, אך יחד עם זאת המחבר מתהדר בכך שהספר הוא פרי מחקר אישי שנערך שנים רבות. משום כך צרם לי ששגב לא מנה את המקורות שעמדו לפניו לצורך כתיבת הספר, וכן לא הוסברה על ידו מהם הגילויים החדשים שהובילו אותו להוציא מהדורה חדשה, כמו כן הספר לא כלל הערות שוליים והפניות בביבליוגרפיות או נספחים עם מפות ותרשימי היכרות שהיו יכולים לסייע מאוד וזאת לאור שפע המקומות והשמות הגודשים את עמודי הספר.

לאורך הקריאה התחזק אצלי הרושם ששגב הינו מזרחן המכיר את ההיסטוריה החדשה של המזרח התיכון לפני ולפנים. בינות לדפי הספר הוא מצליח להביא לפני הקורא תמונה רחבה ועשירה של יחסי הכוחות בזירה הפנים-ערבית. בעוד שאת מרבית העובדות על פועלו של אלי כהן הכרתי, חומר הרקע שנתן שגב היה עבורי חדש למדי. חוסר היציבות בקרב המשטרים הערביים, והשתקפותה של המלחמה הבינגושית ביחסי הכוחות הללו, יכולות להוות פריסמה מרתקת גם לבחינת ההיסטוריה הצבאית והדיפלומטית של ישראל. הופעתי לגלות עד כמה הצבא הסורי היה חלש בשנות השישים, ועד כמה עיקר משאביו הופנו למאבקי כוחות פנימיים, אין הדבר מוריד מעוצמת ההישגים של הצבא הישראלי במלחמת ששת הימים, אך בהחלט הנתונים המתגלים מעמעמים את הילת המנצחים ומקנים ראיה קצת יותר ביקורתית בכל הקשור למעמדה של ישראל אל מול שכנותיה.

כפי שמניתי ספרו של שגב אינו חף מפגמים אולם כתיבתו הינה קולחת ומעניינת. הסיפור הנפרס בפני הקורא מצליח לעורר פליאה וסקרנות, ופעמים רבות ישנה תחושה שהדמיון והמציאות מתמזגים זה בזה, בעיקר בכל הקשור בבניית סיפור הכיסוי ובאופנים בהם הצליח תבאת' לשכנע את "חבריו" לחשוף בפניו מידע כה רגיש על מדינתם. בדרך כלל אני לא מחסידיו של הז'אנר הצבאי-מודיעני אולם ספרו של שגב הצליח לסחוף אותי, כך שגמעתי את דפיו בפחות משבוע. אני ממליץ על הספר לכל אלו המתעניינים בתחומי צבא,ביטחון ומודיעין.

בודד בדמשק- חייו ומותו של המרגל הישראלי אלי כהן, שמואל שגב, כתר 2012, 293 עמודים.

ג'פרי ארצ'ר, שבילי התהילה, מודן 2010



לפני כשלוש שנים, יצאתי יחד עם זוגתי לירח דבש בהרי נאפל. יום לאחר נחיתתנו בקטמנדו שאבק הדרכים בשערינו וריח הדיוטי-פרי עדיין בבגדינו, שכרנו סבל מקומי (פורטר)  קנינו כרטיסים לשמורה ולאוטובוס  ויצאנו חיש מהר לאזור האגמים הקפואים. בתום נסיעה מפרכת באוטובוס קופצני ומרובה עיזים ונאפלים מכל המינים והצבעים הגענו לנקודת ההתחלה. כבוגר יחידה קרבית חשתי שהרי נאפל בוודאי יכבשו על ידי ללא קושי, בכל זאת עליתי כבר אי אלו הרים בדרום ובצפון ואת הכרמל טיפסתי עם אלונקה ללא חילופין. תחושת עוצמה ומסוגלות עטפה אותי, הבטתי בדארמה, הסבל ,בארשת מסוימת של יהירות. לי היו נעלי הרים וציוד משובח בעוד שהוא צעד בכפכפי אצבע ובמכנס וחולצה שרחוקים עד מאוד מההגדרה  של ביגוד תרמי. כבר לאחר חמש מאות מטרים הבנתי שקצת ענווה לא תזיק לי, דארמה דילג על הסלעים ואני דידתי בהתנשפויות מאחוריו, כל צעד היה נראה  לי כמו נצח וככל שעלינו בגובה הראש שלי נהיה כבד יותר ויותר עד שחשתי שראשי הופך  למשקולת. עד מהרה יהירותי המערבית המתובלת בגבריות ישראלית, פינתה את מקומה להשתאות אל מול איתני הטבע והערכה למקומיים המטפסים ללא קושי הרים קצת יותר גבוהים, ומסובכים מהר החרמון שלנו, שלפתע נראה כמו גבעה חמודה המהווה יעד אטרקטיבי לטיולי משפחות  עמוסות  בעגלות וילדים בטיולי סוף השבוע.
תחושות רחוקות אלו שבו אלי במלוא עוצמתן בשבועות האחרונים כאשר שקעתי בהנאה מרובה בקריאת הספר, שבילי התהילה (- paths of glory מודן, 2010) של הסופר הבריטי הנודע ג'פרי ארצ'ר שכבר הוציא מתחת לידיו כבר כמה ספרי מתח והרפתקאות משובחים, שלשמחת קהל הקוראים תורגמו בצורה מיטבית על ידי בועז ויס ויצאו לאור בהוצאת מודן .  
ספרו של ארצ'ר מבוסס על סיפור אמיתי שבמרכזו ניצב מטפס ההרים הנודע ג'ורג' מאלרוי שניצב בראש צוות מטפסי הרים בריטי אשר יצאו מאנגליה בראשית שנות העשרים מתוך מטרה לכבוש את פסגת ההר הגבוהה בעולם, האוורסט, המתנשא לגובה של למעלה מ-8,500 מטר מעל פני הים. במיומנות רבה מצליח ארצ'ר להתחקות אחר סיפור חייו המרתק של מאלרוי החל מילדותו כבן למשפחה בת המעמד הבינוני הנמוך באנגליה של סוף המאה ה-19, דרך מסלול לימודיו המפותל הכולל לימודים באוניברסיטה מכובדת, נישואין לבת עשירים שמעמדה מיוחס בהרבה ממעמדו, גיוס לצבא ושירות כקצין תותחנים בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה וכלה בדרכו הייחודית כמטפס הרים העומד בסופו של דבר בראש משלחת רשמית למחצה היוצאת למסע הרפתקני ונועז. בין לבין נחשף הקורא להלכי הרוח התרבותיים והחברתיים של החברה הבריטית בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים. העלילה הסוחפת נשזרת בנושאים מרתקים של שוויון זכויות לנשים, ערכי המשפחה, השכלה ופוליטיקה. נושאים אלו מתובלים על ידי ארצ'ר  בצורה מקצועית בהומור בריטי מושחז ההופך את הסוגיות העקרוניות לחלק בלתי נפרד מהעלילה הסוחפת והקצבית, המהווה את נשמת אפו של הספר המשתייך ללא עוררין לסוגת ספרי ההרפתקאות שישאירו אתכם ערים שעות רבות לאחר שהשעון כבר יראה שזמן השינה עבר חלף לו.
שוב ושוב נזכרתי לאורך הקריאה כיצד בעת טיולי בהרי נאפל חרחרתי, סבלתי ממחושים בכל הגוף ובעיקר השתנקתי בגבהים שלא עלו על פני  4,500 מטר (בקושי מחנה היציאה של המטפסים לאוורסט), וזאת כאשר אני מצויד  בסבל מקומי ובציוד טיולים תרמי. זאת לעומת מאלרוי וחבריו שעלו במעלי ההרים כאשר רגליהם עטופות בגרבי צמר שנשותיהם סרגו להם מצמר בריטי משובח ועיניהם מכוסות במשקפי טייסים שאמורות  להגן עליהם מפגעי מזג האוויר המכים בהם ללא רחם. אל מול הציוד העלוב שנשאו עימם, שבה ונגלת לקורא עוצמתה של הרוח האנושית, המצליחה להוות גורם ממריץ ומוביל המסייע למטפסים להתעלות מעל ליכולותיהם הפיזיות ולשבור שיאים חדשים.
לסיכום, כתיבתו הקולחת והעשירה של ארצ'ר הפורסת עלילה קצבית המתובלת באירועים ומאורעות החושפים את האדם בעוצמותיו וחולשותיו, הופכת את הקריאה בספר לחוויה של ממש. יחד עם זאת יש לציין שחלק מדמויותיו של ארצ'ר נשארו קצת חלולות, ומניעיהן לא היו נהירים וברורים דבר שקצת פגם בעוצמתו של הספר. למרות זאת, "שבילי התהילה", מהווה ספר הרפתקאות מרתק אשר מצליח להעניק לקורא חווית קריאה מהנה, מומלץ בחום. 
ג'פרי ארצ'ר, שבילי התהילה, תירגם: בועז ויס, מודן 2010, 389 עמ'.

שחור וכחול, איאן רנקין, רימונים 2011




השבוע יצאתי סוף סוף לחופשת הקיץ המיוחלת לאחר תקופה רצופה בשינויים ומעברים. מה כבר צריך יהודי, מאשר ספר טוב שיסחוף אותו תוך כדי מחיקת ההבדלים בין יום לבין לילה, בין עייפות לערנות. בעוד אני עוצר את נשימתי ותוקע בעיני קיסמים על מנת להמשיך ולקרוא בספרו המשובח של איאן רנקין, שחור וכחול (רימונים, 2011), זוגתי, מתענה עם ספר בילוש סוג ג', עיניה מגולגלות  למרום והיא  מבליעה פיהוקים שיכולים לצוד בנקל זבובים ושאר מעופפים. הפער העצום בין הספרים העלה את שאלת השאלות  העומדת לנגד עיניהם של חובבי ספרות הבילוש: מה הופך ספר בילוש לספר שלא ניתן להניחו מהיד?        כיצד מתגבשים לנגד עינינו דמויות מופת כהארי בוש של מייקל קונלי, ג'ון ריבוס של איאן רנקין או מיכאל אוחיון של בתיה גור ההופכות את סוגת הבילוש לספרות קלאסית כמעט קנונית המהווה חוויה של ממש לא רק בעת הקריאה אלא גם תקופה ארוכה לאחר מכן. תשובה ממצה לשאלה זו העלה הסופר הבריטי איאן רנקין בראיון שניתן על ידו למור אלזון מאתר ynet, במרץ 2010:  

"הסיפור הבלשי הוא החלק הפחות חשוב ברומן מבחינתי – כאמור, אני אוהב את מה שספרות הפשע חושפת אודות הטבע האנושי והחברות בהן אנו חיים".

אני חושב שבמשפט זה טמון גרעין של אמת לא רק לגבי ספרות הבילוש, אלא לגבי טיבה של ספרות ככלל. ספרות טובה איננה מסתכמת אך ורק בתיאורה של עלילה כזו או אחרת, אלא היא לוקחת את הקורא למסע בנבכי החוויה האנושית, תוך שהיא פותחת בפניו צוהר לשאלות חברתיות, לתקופות היסטוריות ולקושיות מוסריות העומדות בבסיסה של ההוויה האנושית. הקורא אינו נחשף אך ורק לאירוע ספרותי המוגבל בציר עלילה אחד, מפותל ככל שיהיה, אלא הוא מקבל תמונה פנוראמית רחבה יותר המספקת לו תובנות על המציאות בה הוא חי, כך שככל שהתובנות עמוקות יותר ונוגעות ברבדים עמוקים יותר בנשמתו, כך הספר ניצב במקום גבוהה יותר. בנוסף לכך, לסופר מתח ישנה משימה נוספת ולא פשוטה כלל וכלל, לעגן את התובנות הללו בעלילה קצבית וסוחפת.
הסופרים אותם ציינתי (גור, קונלי ורנקין) מצליחים לייצר עבור  הקורא חוויה מעין זו בלא לפגוע בסיפור העלילה הסוחף את הקורא לעולמות אפלים אך מגוונים ומרתקים לאין שיעור. בעוד שבגור ובקונלי התאהבתי כבר לפני שנים, את רנקין גילתי במקרה רק לפני שבועות מספר באמצעות ידידה המהווה עבורי ווסקו דה-גמה של ספרות המתח והבילוש. בזכותה נחשפו שפני מרחבי קריאה חדשים שכלל לא הייתי מודע לקיומם, ועל כך אני מודה לה מעומק הלב.
במרכז ספרו של רנקין, ניצב בלש סקוטי קשוח בשם ג'ון ריברס. כצפוי, ריברס, נגלה כבלש מחוספס שאינו הולך בתלם, אולם באמצעות הומור ציני מושחז ושתייה מופרזת של אלכוהול סקוטי משובח הוא מצליח לגשר על הפערים שבין עולמו לבין המציאות הסובבת שלרוב מהווה עבורו מכשול. על אף כמות האלכוהול הזורמת בעורקיו הוא שומר על חדות מחשבתית מפתיעה המסייעת לו לגלות רמזים ולבנות אסטרטגיות חקירה במקומות שחבריו למשטרה כבר מזמן נטשו.
כיאה ליצירה ספרותית בעלת ערך, מצליח רנקין להעמיד לצידה של עלילה קולחת שאלות מרתקות העומדות בבסיס הווייתה של החברה הסקוטית ערב המילניום החדש (הספר נכתב  במקור בשנת 1997). עתידה של תעשיית הנפט שהתפתחה באזור החל משנות השבעים? התמורות החברתיות שקרו בעקבות ההתפתחות הכלכלית? זהות מקומית אל מול זהות גלובלית? טיבם של קשרים בין הון לשלטון ועוד. השאלות הללו נשזרות לכל אורכה של העלילה שבמרכזה ניצבות תעלומות רצח מהעבר וההווה.
מלבד זאת הספר נותן הצצה מרתקת להוויה התרבותית של החיים העירוניים בסקוטלנד. ביד אומן שותל רנקין אתרים היסטוריים, מקומות בילוי, שירים וכתבות עיתונאיות המהוות חלק מחייה היום יומיים של סקוטלנד המשנה את פניה, מפרובינציה  מנומנמת המוכרת בעיקר הודות  למבשלות האלכוהול ולכבשים  הפזורות במרחביה למרכז מסחרי ותעשייתי משגשג עם השפעות גלובליות מובהקות. לא פעם לאורך הקריאה הקשתי בגוגל את שמות המקומות ובכך למעשה שילבתי בין קריאת מותחן לבין חשיפה  מרתקת לחיים המשתנים ללא הרף בסקוטלנד של סוף שנות התשעים (סוחרים ממולחים ומדריכי טיולים בעלי תושייה כבר מציעים היום סיורים בעקבות ספריו של רנקין).
לאחר שתוך חמישה ימים קראתי בדהרה את, שחור וכחול, אני מעוניין לקחת את הרכב ולנסוע במהירות האפשרית לחנות הקרובה למקום מגורי על מנת לרכוש לעצמי עוד כמה ממותחניו של רנקין שכבר תורגמו ויצאו לאור בהוצאת רימונים. ניתן רק להצר על כך שלהוצאה לקח למעלה משני עשורים לגלות ולהוציא לאור את ספריו שכבר צועדים בראש מצעדי המכירות הבריטים כבר קרוב לעשור. על אף התחושה הפרובינציאלית שתקפה אותי כאשר הבנתי שהרכבת של רנקין כבר שועטת במלוא עוצמתה זה שנים רבות בעוד אנו עדיין מתבוססים עם ג'ון גרישם ודיויד בלדאצ'י, שמחתי שמחה גדולה על חדוות הגילוי שנכונה לי עם קריאתו של הספר, "שחור וכחול".

                    מומלץ בחום לאוהבי הז'אנר שוודאי ישמחו להוסיף סופר נוסף לפנתיאון.

שחור וכחול, איאן רנקין, תרגם מאנגלית: ירון פריד, הוצאת רימונים 2011, 518 עמ'.




שירת החטאים, יוסי אבני-לוי, זמורה ביתן, 2010




המאורעות האיומים שפקדו את אדמת פולין לפני כשבעים שנה כיסו בעשן היסטוריה יהודית מפוארת שנפרסה על פני מאות בשנים. ששת השנים שבין 1939-1945 לא רק כילו מעל פני האדמה את יהודיה, אלא במידה רבה סתמו את הגולל על היצירה היהודית שחיה ופיעמה בה והייתה לחלק בלתי נפרד ממרקם חייה. מערכת החינוך בישראל משקיעה רבות בתיעודו של החורבן אך מעט מאד בהתחקות אחר סיפורם התרבותי-חברתי של היהודים שחיו בחבל ארץ זה. היסטוריוגרפיה מעין זו דומה להצצה בחור המנעול, בו ניתן לראות אך את קצה קצהו של החדר אליו מביטים.
 לאחרונה שבות ועולות הקריאות לפתיחתה של הדלת לרווחה, למעבר מהצצה חטופה למבט מפוכח ומעמיק. קריאות אילו אינן מהוות עוד את נחלתם של היסטוריונים ישראלים היושבים בחדריהם המוגפים, אלא זוהי קריאה הנשמעת בקרב ציבורים הולכים וגדלים המעוניינים להעלות שאלות נוספות הבאות לחשוף טפחים נוספים במרקם החיים התוסס שאפיין את יהדות פולין: מי היו אלו שחיו בו? מה הייתה תרבותם? אילו מאכלים הוגשו על שולחנותיהם? ואיזו מוזיקה בידרה את רוחם? בחיפוש אחר תשובות לשאלות אלו עסוקים  היסטוריונים, סופרים, מוזיקאים משוררים וקולנוענים שתשוקת הידיעה יוקדת בעיניהם.
 במסגרת זו , הולכת ומתפתחת תופעה ספרותית ענפה הנחלקת לשני נתיבי יצירה המקיימים ביניהם קשרי גומלין. הנתיב האחד, הוא תרגומם המחודש של יצירות ספרותיות שנכתבו במקורן ביידיש ומתארות את חייהם של היהודים בעריה, עיירותיה וכפריה של פולין.  בין יצירות אלו ניתן למנות את תרגומו החדש של דן מירון ליצירתו המוכרת של שלום עליכם, טוביה החולב (כתר, 2009). כן תרגומיה של בלהה רובינשטיין למבחר מיצירותיו של הסופר זוכה פרס הנובל, יצחק בשביס זינגר אשר ספריו: השטן מגורי, חורבן קרשב ויארמה וקיילה.  הנתיב השני כולל  יצירות ספרותיות שחוברו על ידי סופרים יהודים המנסים להציץ מבעד לתכריכים ולהתחקות אחר העבר היהודי ואופני השתקפותו בהווה. בקבוצה זו ניתן למנות מגוון יצירות (באיכות שונה) כדוגמת: "הכל מואר" (זמורה ביתן, 2003) של ג'ונתן ספרן פוייר, "פולין ארץ ירוקה" (כתר, 2005) של אהרון אפלפלד וכן את ספרו של יוסי אבני לוי, שירת החטאים (זמורה ביתן, 2010).
ספרו של אבני-לוי מספר שלושה סיפורים המשתרגים זה בזה: האחד, עלילותיה של הכת המשיחית בראשותו של יעקב פרנק שהסעירה את פולין במחצית השנייה של המאה ה-18. השני, סיפורו של ראש היודנרט בגטו לודז' חיים רומקובסקי ששלט ביד רמה ביהודי הגטו מיום הקמתו ועד לחיסולו הסופי בקיץ 1944. השלישי, מסעו של בועז שעשוע, סטודנט ישראלי הזוכה במלגה חלומית לצורך התחקות אחר יומנו האבוד של רומקובסקי. במסעו פוגש בועז את פולין של שנות האלפיים הניצבת אל פני אופק חדש אך יחד עם זאת נאלצת שוב ושוב להתעמת עם עברה.
אין ספק שלאבני לוי יש יכולת כתיבה מפותחת, הסצנות הרבות והמגוונות המאכלסות את הספר כתובות בכישרון רב. חשתי את המקומות, שמעתי את הצלילים והתענגתי על הריחות. אולם החיבור בין הסצנות השונות הנפרסות על פני שלוש תחנות שונות בזמן, נעשה בצורה רשלנית, התפירות הגסות והקפיצות בין קווי עלילה שונים הפכו את הספר לבלילה לא מזוהה. או ליתר דיוק לעוגה בחושה שלא נאפתה דיו.  
אבני-לוי, שככל הנראה לא האמין במרכולתו, הגדיש את הסאה בעלילות משנה רבות מספור: סיפור אהבה בין חוקר שואה ממוצא כורדי למלצרית פולניה, ניצול שואה המתמודד עם עברו, זוג נשוי שעבודת הדוקטורט של האישה מציבה בפניהם אתגרים לא פשוטים , עלילותיו של יעקב פרנק ועוד. הגודש הבלתי ברור הזה הופך עד מהרה למעמסה על הקורא, החש שהוא שוקע בביצה טובענית שהסופר אינו מעוניין לחלצו אלא להיפך: בכל פעם שהקורא חש שהינה הוא נחלץ מתסבוכת אחת מגיח אבני-לוי עם עלילה נוספת הדוחפת את הקורא האומלל למעמקי הביצה התובענית שמימיה העכורים מאיימים להורגו.
נראה שהשם שבחר אבני לוי לספרו, שירת החטאים (זמורה ביתן,2010), מגלמת בחובה אירוניה עגנונית המעידה על תוכנו של הספר. אכן, חטא ההיבריס עומד בעוכרי כתיבתו הכישרונית של אבני לוי, המאופיינת בציוריות וחושניות רבה אך לצערי גם ביומרות שהפכה את הספר לפארסה. שלושת העלילות נשארות מיותמות ולא מהודקות, וכך לאחר למעלה מארבע מאות עמודים רב הנסתר על הגלוי. יחד עם זאת אני ממתין בציפייה לסופרים כישרוניים נוספים שימשיכו היכן שאבני לוי כשל ויענו לאתגר בהתחקות אחר עלילותיהם של יהודי פולין בעבר והשתקפותם בהווה. 

עמוס עוז מיישיר מבט אל מעבר למדשאות המוריקות



בין חברים, עמוס עוז, כתר 2012
לא משנה אם אתה בדרום או בצפון, על חוף ימה של הכינרת או בסמיכות  לחופי הים התיכון לקיבוצים השונים יש ארומה דומה וקצב מנמנם שמכניס אותך עמוק למנהרת הזמן. בכל פעם שאני נכנס לתוככי הקיבוץ, מנקרת בי השאלות: מה מסתתר מאחורי השקט הפסטורלי? מי הם האנשים שחלומם ההזוי הפך למציאות שהולכת ומתפוגגת לנגד עיננו? חלום ההופך בהדרגה לבבואה נוספת של הבורגנות הישראלית, המושתת על כמיהה לבתים צמודי קרקע, חניית רכבים מקורה וטוויסט קהילתי לא מחייב במיוחד.
יש בי דחף לחקור, לגלות, להפשיט ולבחון בעין ביקורתית ובלתי מרחמת את החיים המסתתרים מאחורי  שדרות הברושים המאובקים, בריכות השחייה המנצנצות בשמש הקיצית ואלבומי הניצחון והרהב שהפוליטרוקים של התנועה הקיבוצית ידעו להוציא מתחת לידיהם במהירות שבה היום מתבגרים מורידים אפליקציות באייפון. דחף זה איננו מהווה הפרעה אישית שלי, אלא הוא הולך ומתגלה בקרב קבוצה הולכת וגדלה של בני קיבוצים הבוחנים באמצעות מגוון רחב  של יצירות את החברה בא הם גדלו והתחנכו. במסגרת זו ניתן למנות את היצירות הספרותיות, הביתה (ידיעות אחרונות, 2010), של אסף ענברי בן קיבוץ אפיקים, המגוללת את עלילותיו של קיבוץ אפיקים מיום עלייתו לקרקע ועד להפרטתו בשלהי שנות התשעים. את ספרה של יעל נאמן בת קיבוץ יחיעם,"היינו העתיד" (אחוזת בית, 2011) המתאר את ילדותה ונעוריה של המחברת בקיבוץ יחיעם. 

לצידן של  יצירות אלו ניצב סרטו המטלטל של הבמאי דוד שאול בן קיבוץ כיסופים, "אדמה משוגעת" (2005),  המתחקה אחר משפחה חריגה החיה את חייה השסועים בקיבוץ של שנות השישים, אשר מבעד לטקסי החניכה וסלסילות הביכורים המשרות אווירה הרמונית וטבעית רוחשים שנאות, קנאות ובעיקר אטימות למצבו הנפשי של האדם המתנפץ אל מול שובר הגלים האידיאולוגי.

ביקורת מאופקת המנסה להגביה מעבר לדימויים הקלישאתיים של בני הקיבוץ

אל מול יצירותיהם המאופיינות בביקורת נוקבת ומתריסה ניתן להציב את ביקורתו המאופקת של הסופר, עמוס עוז, שחי למעלה מארבע עשורים בקיבוץ חולדה מהיותו נער חוץ ועד לחייו הבוגרים. בשונה מספרו, סיפור על אהבה וחושך, ספרו הנוכחי של עוז איננו אוטוביוגרפי באופן מובהק אלא הוא משתמש במרחב המדומיין על מנת לכונן את ביקורתו החברתית. במרכז ספרו, בין חברים (כתר, 2012) מתואר קיבוץ דמיוני בשם יקהת הנמצא אי שם בארץ ישראל. ההימנעות מהצבת הקיבוץ בהקשר גיאוגרפי ספציפי מחזקת את תחושתו של הקורא שהקיבוץ הינו מרחב מדומיין המנותק מהקשרים של מקום וזמן.בועה אידיאולוגית ובעיקר אנושית, המקיימת ריתמוס פנימי שרק אוזן מיומן תוכל להבחין בחוסר ההרמוניה המצוי בין התווים האידיאולוגים לבין התקיימותם בחיי היום יום.
הודות לכתיבתו  המינימליסטית והישיריה הנעדרת מכל מליצה ותעלולי לשון, הדמויות המאכלסות את הרומן נאלצות לעמוד במערומיהן אל מול גורלם האישי. אחת אחת נגלות לפנינו דמויותיהם של ,צבי פרוביזור מהנוי, בועז מהנח"ל המוצנח, נחום החשמלאי, דויד המורה ועוד רבים וטובים. כולן   נחצבו ביד אומן, ולכן על אף הכתיבה החסכנית הן שומרות על אמינות וייחודיות שרק סופר בסדר גודל של עוז יכול להפיק במסגרת כה מצומצמת.
בניגוד לתדמית הקיבוצית המנסה להראות שהקשר בין החברים מושתת על עולם אידאי מובהק וברור החותר להגשמתה של מטרה משותפת, חברי קיבוץ יקהת נקשרים זה לזה בקשר של  מבוכה. לעיני הקורא הולך ונגלה פער עמוק  בין עולם האידיאות השוויוני המעלה על נס את ערך הרעות לבין חייהם היום יומיים של החברים הנגועים בצרות עין, ברשעות ובניצול נפשי. הפערים אליהם מתוודע הקורא אינם נסתרים מעיניהם של חברי הקיבוץ ההולכים ומתבצרים בשתיקה רועמת המדגישה את תסכולם וחוסר האונים ממצבם הקיומי בו הם כלואים בתוך מציאות חברתית מדכדכת עטופה בשדות מוריקים ומילים רווית פאתוס שאינן מצליחות לתת להם מזור לתלאותיהם היום יומיות. עוז איננו מעוניין לתת לקורא תקוות שווא ועל כן הוא אינו שובר את חומות השתיקה אלא דווקא בוחר להגביהן ככל שעוברים העמודים. אווירת המחשכים הנוצרת ככל שמתקדמת העלילה עומדת בהתרסה אל מול השמש הקופחת שכביכול חושפת כל פגם, הניגודיות בין השתיים מצליחה להעביר לקורא תחושה של קלסטרופוביות מדכדכת הנשארת עימו עוד זמן רב לאחר תום הקריאה.
ספרו האחרון של עוז ,"בין חברים", כתוב בתמציתיות ובחסכנות, כמו קונדיטור מומחה שקל עוז כל פסיק ותג ובכך הוא העמיד לפנינו יצירה מרשימה שראויה לטעימה במנות קצובות פעם אחר פעם. מומלץ בחום!
עמוס עוז, בין חברים, כתר, 2011 166 עמ'.

מילואים




קרוב לחודשיים לא כתבתי, וזאת על אך שהמשכתי לקרוא במרץ: סיפורים קצרים, רומנים וספרי מתח שהלכו ונערמו בכל פינה בביתנו. אין ספק שהשילוב הקטלני בין עומסי עבודה, חום בלתי נסבל ושירות מילואים בן חודש סייעו בהרחקתה של המקלדת מאצבעות ידי. כסיפתח לפוסטים שעוד יבואו החלטתי להקדיש את הרשימה הבאה לחודש שבו נעקרתי ממשפחתי והוטלתי בחזרה אל מנהרת הזמן שהחזירה אותי כמעט עשור לאחור. מדהים, איך בשעות בודדות ניתן לחולל באדם מפנה כה משמעותי, ללא יועצי תדמית, פסיכולוגים וסטייליסטים. פשוט להלביש אותו במדי זית, להכניס אותו לפריקסט / אוהל עם עשרה גברים מיוזעים להציב כמה עיתוני ספורט והוקוס פוקוס נוצר אדם חדש. מנהלים מכופתרים, שופעי אנרגיה ויצירתיות הופכים באחת לקבוצה ממורמרת ועייפה התרה נואשות אחר מזגן, פחית קולה וארטיק מגנום. נערי מסיבות תל אביבים אוספים במהירות את שערם הזהוב מורידים עגילים שובביים והופכים ביעף למכונות מלחמה משומנות, המסתערות על כיפות דקות אחדות לאחר שהשמש מחליטה לצאת מנדנה.


חווית המילואים הינה חוויה של רגרסיה מהירה ובלתי נשלטת, מדרון חלקלק בו המוח הופך לעיסה דביקה הנצרבת בשמש הקופחת.

 משפטים הופכים למילים ומילים להברות שעל פי רוב נשמעות כמו נהמות של דב גריזלי באמצע תנומת החורף שלו. ברקע שולט ריח של קפה שחור, גריז של נשקים ונפיחות של חיילים שהשילוב בין קציצות כלב לוופלים של עלית לא עשה להם טוב. בכל הסיטואציה  המיוזעת הזאת, קצת קשה לקרוא ספרים אולם יחד עם זאת ואף על פי כן המילה הכתובה מקבלת משנה משמעות. כאילו היא עומדת ומתריסה אל מול הניוון הנפשי והאינטלקטואלי שמציעה החוויה הצה"לית.
אז מה קוראים במילואים? מלבד עיתוני ספורט וגיליונות ישנים של בלייזר (בשני הז'אנרים יש למען האמת יותר תמונות ממלל, מעניין לא?). השאלה היא את מי שואלים, בגדול ניתן לענות על השאלה באמצעות חלוקה לטיפוסים שונים שמאכלסים את יחידות המילואים הקרביות.
המתיימר- על פי רוב סטודנט למדעי הרוח בעבר או בהווה. באמתחתו ניתן למצוא ספרי פילוסופיה (על החירות של מיל) ומדע פופולארי הדנים בתיאוריית הקוונטים, או ספרי הגות הדנים בשאלות של מוסר ומדינה. בדרך כלל הספרים יונחו על המיטה בארשת של כבוד וחשיבות והסימנייה תישאר בין הכריכה לעמוד התודות שבפתיחת הספר. חדי העין והמתמידים בשירות המילואים ישימו לב שהמתיימר מביא עימו את אותם ספרים שנה אחר שנה. במעין ריטואל אישי בו הוא מנסה להראות לעצמו ולחבריו: "אני אינטלקטואל סמוי, איש  חושב, אדם המוטרד משאלות הגותיות. רק לצערי, השינה חוטפת אותי ברגע שבו אני שוקע בהרהורים נוגים".
המתחזק- בוגר מכינה קדם צבאית- בעדיפות לעלי ובנותיה, ישיבת הסדר או שיעורי תורה במכון מאיר. יגיע לשירות המילואים עם תיק גדוש בספרי קודש ואמונה: מהדורות כיס של "חוק לישראל", משניות מבוארות, עלוני פרשת שבוע, גמרא במהדורת שטיינזלץ והלהיטים האחרונים של מהדורות ספרי המיתוס והגבורה בהוצאת "ידיעות אחרונות", בהם ניתן למצוא את סיפוריהם של הנופלים שכיפה מעטרת את ראשם ובהם: אלירז פרץ, קליין ודרור וינברג. המתחזקת רואה בספרייתו הניידת אפשרות להראות לחבריו את האור הגנוז ועל כן בכל הזמנות הוא יקרא בקול פיסקה או משפט שאמורים לעורר בשומעים עניין, התפעלות ומעל הכול תחושה של כבוד מאופק המדגיש את הפער שבין ההמון לבין התלמיד החכם, שרגליו נטועות באוהל אך ראשו נוגע בגנזי מרומים.
המורעל- כבר אמרו רבותינו, שאין דבר מנחם מצרתו של הזולת, ומה יותר משיב נפש מאשר סבלותיהם של חיילים בצבאות זרים. כאשר אתה קורא בספרה של קתרין מריידל, "המלחמה של איוון" (ספריה לעם, 2009) על עלילותיהם של חיילים רוסים שהתבוססו בשלג במינוס 40 מעלות במצור על סטלינגרד או בספרו של אנטוני ביוור, "הפלישה לנורמנדי" (יבנה, 2011)  על חיילים אמריקאים שנזרקו מנחתות על חופיה המסולעים של נורמדי. לפתע פתאום הקור בחרמון נראה כמו משב רוח מרענן, ותרגיל הפלוגה שבסיומו נפתחו אלונקות, נראה כטיול ליל קיץ מרגיע ומפנק. בכל פעם שתתלונן, תתייפח או סתם תרטון, המורעל יגיח עם סיפור רווי דם יזע ודמעות שישמוט את הקרקע מתחת למרמור העוטף אותך תוך שהוא משאיר אותך עם תחושה לא ברורה המערבת תוכחה ואשמה.

למען האמת, לאורך שנות שירותי בסדיר ובמילואים גילמתי את שלושת הטיפוסים המתוארים, בעוד שכיום אני שקוע עד צוואר בגילום דמותו של....איש המותחנים. אין ספק שעל פי רוב זמן לא חסר במילואים, אבל משהו באווירה הנמרחת ובתחושה שההנפצות מרחפות באוויר ושאתה חי על זמן שאול בין גיחה לגיחה. מוביל לכך שהזמן עובר לו  בשתייה מופרזת של קפה, בבהייה בטלוויזיה או בשיחות עם הבית. בין לבין ברגעי התעלות היד נשלחת אל עבר ספר מיותם, שגם בו ניתן לקרוא רק בפרקי זמן קצרים וממוקדים. לרגעים אלו ממש נכתבו מותחנים, הידועים גם כספרי טיסה.זוהי ספרות המאפשרת לך להפליג למחוזות רחוקים וזאת מבלי להתייגע במטאפורות ובכתיבה בעלת רבדים רבים מדי. הודות לסופרים כמו מייקל קונלי (אור סמוי, מודן 2003) , לינווד ברקלי (קרוב מדי הביתה, מודן 2008) תוך דקות ספורות נסחפתי  לעלילה רווית יצרים ודם המוציאה אותך ביעף מהכאן והעכשיו ושולחת אותך להתלוות לבלשים חדורי מוטיווציה המכתתים את רגליהם במחוזות רחוקים וממוזגים יותר. לפני שנים כאשר השתייכתי למורעל, למתחזק ולמתיימר הייתי בז לאלו שמצאו מזור במותחנים. בחצי חיוך המשלב יוהרה וזלזול הייתי מביט בהם כאשר הספר היה נשמט מיידי והריר היה מרטיב את שק השינה הצה"לי עליו הייתי שרוי באפס כוחות. כיום אני מבין שכמו שאמר החכם מכל אדם, "עת לעל חפץ", ולכן רגע לפני ששורכים את תיק המילואים, בין הוופלים למדים תעשו לעצמכם טובה ותדחסו בפנים איזה מותחן טוב, שיעביר לכם את הזמן וייתן לכם תקווה שישנם חיים אחרים בקצה המנהרה.

ליזי דורון, ימים של שקט, כתר-יד ושם, 2003





חג הפסח הוא מפגן של נוסטלגיה, שליל הסדר מהווה את נקודת השיא שלו. כל הגיג  וקונץ משפחתי הופכים עד מהרה למסורת עתיקת יומין שצלחה פרעות, שיטפונות ואינספור אסונות שזיככו אותה למנהג שאין לסור ממנו. כל אדם שמכבד את עצמו מביא עימו לשולחן הסדר צרור של זיכרונות, אותם הוא שולף תוך שהוא מכחכח בגרונו רגע לפני שמעמסת הדורות מוטלת על  שולחן הסדר כציר דגים קר ורוטט. "זוכרים איך סבתא הייתה אומרת...", "זה היה הקטע שבו תמיד הוא היה בוכה, עוד באירופה הוא היה בוכה ובארץ בכלל נהר היה יוצא לו מהעיניים". הזיכרונות, הגעגועים ומעל הכול הכמיהה הופכים את שולחן הסדר לחוויה שמצליחה לפלח את הכאן והעכשיו וליצור מרחב חדש, הניצב מעל החלוקות המוכרות של מקום וזמן. הישיבה המשותפת והשיח המתקיים בין הטקסט המציג את הזיכרון הלאומי, הזיכרונות הפרסונאליים והמשפחתיים והמאכלים הייחודים יוצרים בליל של צבעים וניחוחות שאינם יכולים להתקיים בחיי היום יום. לערב אחד נוצר מרחב מחודש בעל חוקים משלו.
כמו ליל הסדר המתנהל על פי חוקים משלו, תוך שהוא יוצר מרחבי שיח חדשים בין הדמיון לבין המציאות, כך ספרה של הסופרת ליזי דורון, ימים של שקט (כתר, 2003). בספרה מתארת דורון את עולמה של לאה, ניצולת שואה, החיה בבדידות בשכונה חסרת שם ומקום גיאוגרפי ספציפי המאכלסת יהודים ניצולי שואה. דרך עיניה של לאה העובדת כפדיקוריסטית במספרה השכונתית מתגלה לקורא  גלריה ענפה של דמויות המאכלסות את השכונה והמרכז המסחרי הקטן השוכן בליבה. האנשים המתגוררים בשכונה ומאכלסים את ספרה של דורון  מתהלכים בהווה אך ראשיהם מרחפים בין העבר לעתיד. עבורם העבר הינו הווה מתמשך, ולכן תהליך ההיזכרות הופך למיותר  והיום יום הופך למעין בבועה של העבר שממשיכה להפציע פעם אחר פעם.
נוכחותו  המתמדת של העבר מציבה את הדמויות בהתמודדות מתמדת בין הריאליה הפיזית, בה הם בני חורין המגדלים את משפחותיהם בשכונה נורמטיבית ונעימה  לבין הריאליה הנפשית המנכיחה את תחושת הנרדפות. מתיחות זו הולכת ומתעצמת לאורכה של העלילה כאשר ילדיהם של הגיבורים שנולדו בישראל והתחנכו על הנרטיבים הצברים מרגישים תחושה של זרות אל מול הוריהם שבאו משם. ככל שהשנים חולפות בדידותם של הגיבורים הולכת ומתעצמת והם מתבצרים במציאות האלטרנטיבית  בה שולטות שתיקות והבנות פנימיות שאינן זקוקות למילים ולהמשגות.
לאחר שסיימתי לקרוא את, ימים של שקט, נזכרתי בפילוסוף הצרפתי, מישל פוקו, שתבע את המושג, הטרוטופיה, המתאר  מקומות המנותקים מזמן וממרחב ספציפיים ומקיימים מערכת חוקים עצמאית ונבדלת. פוקו שעסק רבות בתפיסות של שליטה וכוח התכוון בכך לאפיין מוסדות כמו בתי ספר ובתי סוהר. אך לדעתי מושג זה יוכל לסייע בהבנתם של מרחבים גיאוגרפים ותרבותיים המקיימים מערכת הבנות וחוקים נבדלת. השכונה שמתארת דורון מהווה מקום מעין זה, בכך שהיא מנותקת מההוויה הישראלית אך מנגד היא אינה יכולה להתחבר להוויה המזרח אירופאית ממנה היא באה, וזאת משום שהוויה זו אינה קיימת עוד. על כן, ההתקשרות היא באמצעות קטעי זיכרונות היוצרים שמיכת טלאים שאינה מצליחה  לכסות את החלל.
צורת הסיפור השומרת על דיבור בגוף ראשון ושפתן האותנטית של הגיבורים (למעט מעידות ספורות וצורמות בהם התבלבלה דורון ולאה הפולניה החלה לדבר ולחשוב דווקא כמו מסעודה משדרות), מצליחה  ליצור סיפור המעביר את הקורא חוויה של ממש המשלבת בין רגשנות לסקרנות. מומלץ. 

חגי לינק, מספר מוות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000




שמות נזעקים מבעד לרמקולים, צעירים מחויכים עולים לאוטובוסים מאובקים, מתיישבים זה לצד זה בנוקשות. לא כל כך ברור להם האם לחייך או לשמור על הבעת פנים רצינית וקפואה. הורים ובני משפחה מנפנפים בידיהם בהתרגשות, דמעות נושרות על הלחיים והשיירה יוצאת לדרכה. תהליך הגיוס הישראלי מהווה קו פרשת מים. באבחת חרב חדה מסתיימים הנעורים ונפתח פרק חדש, עולם של חוויות נפתח בפני המתגייסים הצעירים. למרות השנים שחלפו, אותן חוויות עדיין חיות בי כאילו היו אתמול: הגשם על האוהלים, הבוץ, הטעם הבלתי מזוהה של הפחד, הנשימה החורקת, המחנק בגרון מאבק מסוקים ממריאים... אין ספור חוויות שזיכרונם שב ועולה בעקבות משפט, ניחוח או מחשבה טועה שמחזירה את העבר להווה. השירות הצבאי שלי היה בימים הסוערים של האינתיפאדה השנייה, באותם ימים הצבא כבש מחדש את מחנות הפליטים וערי הגדה והמפגש הבלתי אמצעי עם האוכלוסייה הפלסטינית יצר סיטואציות הזויות וגרוטסקיות שאין ספק שהשאירו בי ובחברי שריטות נפשיות. חלקו הגלידו וחלקן עדיין סמויות מן העין כמעין דימום פנימי, בלתי נראה, היוצר אדמומיות קלה אך למעשה מסתיר בחובו סכנה מוחשית. בכל שירות מילואים אני נוכח לדעת שבישראל של היום מסתובבים אלפי גברים השומרים על חזות נורמטיבית בעוד שלמעשה הם  נושאים בגופם דימומים פנימיים הממתינים להתפרצות, להבקעת המעטפת של העור והבשר ולקלוח בפרצים בלתי נשלטים החוצה אל אוויר העולם. מדי שנה אנו מתכנסים סביב צו המילואים, מזכירים לעצמו שכולנו נושאים את אותה מחלה פנימית. התרגולים והתרגולות משיבים לחיים שיח מודחק- אנו מביטים זה בזה, יודעים שאנו מסומנים ושבים בחזרה לחיינו הרגילים עד לפעם הבאה.
חגי לינק בספרו, מספר מוות (הקיבוץ המאוחד, 2000) יוצא למסע ספרותי בעקבות השדים הרדומים בקרב החיילים הקרבים. במרכז ספרו ניצב יוחאי, לוחם בשייטת 13 היוקרתית, שבשעת אימון שגרתי הורג את, זוסמן, מפקד הצוות הנערץ. הריגתו של זוסמן, מאמתת את יוחאי עם הידיעה המודחקת שהשירות הצבאי הפך אותו למעשה למכונת הרג. ועל כן נטילת חייו של הזולת מהווה אקט פרדוקסאלי. מחד, זוהי נקודת שיא בה המכונה משלימה את ייעודה ומאידך, זוהי נקודת שפל הנובעת מכך שהחיים שנלקחו לא היו אמורים להילקח. לאורך הסיפור מנסה יוחאי לברר את יחסו אל מוות, אל החיים שנותר לו לחיות, אל הידיעה שהוא לקח חיים של אדם אחר. על מנת להעשיר את התמונה, לינק מציב את יוחאי במסע של בריחה במהלכו הוא נפגש דמויות שונות: צלמת חובבת, מפקד היחידה, מנהלי בתי ספר, תלמידים לפני גיוס. כל אחת מהדמויות מציבה בפני יוחאי מראה אחרת דרכה הוא צריך לבחון את מציאות חייו.
לאורך הספר מתחדדת השאלה, האם מותו של זוסמן היה בלתי נמנע, האם הכשרתו של יוחאי  כלוחם הפכה אותו למעשה לרוצח בפוטנציה שרק מימש בזמן הלא נכון את שלמד?  גם לאחר שהשאלה המשפטית / צבאית נפתרת, השאלה הפילוסופית ממשיכה לרחף באוויר תוך שהיא עוקרת את שלוותם של גיבורי הספר. האופן הסוריאליסטי בו מתוארת היחידה הצבאית ומפקדיה מדגיש את השונות האימננטית של העולם הצבאי אל מול העולם האזרחי, ואת הפער המתקיים בין הנורמות הצבאיות לבין הנורמות האזרחיות.
לאורך הספר "מספר מוות", מטשטש לינק את הקשר שבין דמיון למציאות, הערבוביה בין שתי העולמות מדגישה לקורא שהחוויה הצבאית הינה מעין הזיה המנותקת מחיי היום יום. אולם זוהי הזיה ששבה ופולשת ללא התראה, מאיימת להשתלט על המוכר ולהחליפו בכאוס של מעשים ורגשות. גיבורי הספר מודעים לאימה האורבת להם מעבר לפניה ועל כן הם עסוקים באופן מתמיד בבריחה מעצמם באמצעות נדודים, שתייה חריפה, שתיקה וכהות רגשית. הבריחה שמהווה ציר מכונן לכל אורכה של העלילה הופכת למעשה למצב קיומי שאינו נחתם בסופו של הספר, ולכן תחושת המחנק וחוסר האונים ממשיכה ללוות את הקורא גם לאחר שעמודי הספר נקראו עד תום, והספר מוחזר אחר כבוד למדף הספרים.
לסיכום, מספר מוות, הינו ספר מעניין שפותח זוויות התבוננות לא שגרתיות על השירות הצבאי, והמחירים הנפשיים הנגבים בצידו. מי שמחפש סיפורי צבא בהם חיילים מסוקסים נושאים אלונקות אל עבר השקיעה כאשר חיוך ניצחון מרוח על פניהם העייפות, כדאי לו לוותר על ספרו של חגי לינק, אולם אלו המעוניינים לבחון את זרמי העומק של החוויה הצבאית ימצאו ב"מספר מוות" מסמך אנושי מרתק, הנשאר עם הקורא עוד ימים רבים.  

ביעור חמץ




עם צאתו של חג הפורים כשאדי האלכוהול מתפוגגים והבל פיהם של שיכורים נגוז באוויר, מתחיל שיכרון מסוג חדש, שיכרון הפסח. מגירות ישנות מוצאות ממסילותיהם ומקורצפות, מעילים נשלחים לניקוי יבש והספרים מורדים מהמדפים וזוכים לטיפול מיוחד. סמרטוט לח לניקוי הכריכה, סמרטוט יבש מועבר בין הדפים וטפיחה חזקה להוצאתם של גרגירי האבק שקבעו להם מושבה של קבע  בינות לעמודים המצהיבים. טקס הניקוי מוציא מאפלה לאורה ספרים שנשכחו בשורה שנייה ושלישית, ספרים שנקנו ונשכחו בתום לב וקלאסיקות המחכות להיקרא פעם נוספת. לצידם של גלי הנוסטלגיה טקסי הניקוי והמירוק טומנים בחובם הזדמנות נהדרת לרענן את המדפים ולשלוח אל סל המחזור ספרים שלא ברור מדוע הם ממשיכים לתפוס מקום על המדף שנה אחר שנה. היו שנים בהם חיכיתי עד לתחילתו של חודש ניסן על מנת להוציא את הספרים מהבית, לצד החלון הייתי עורם את הספרים שנגזר גורלם, בחלקם מביט בתיעוב ובחלקם בחמלה. פעמים רבות הייתי נמלח בדעתי, מלטף את הכריכה ומחזיר אותם בסלחנות למדף, מבין שעל אף הפגמים הטמונים בין דפיהם, עדיין יש להם מקום בביתי ושאין להפקירם למשאית האיסוף של חברת אמניר. על אף רוח החמלה, יש מקומות בהם יש צורך לגזור גורלות, כמאמר חז"ל :"המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר אל רחמנים".
השנה נתקלתי בשני ספרים ששמחתי להוציאם מביתי עם הניקיונות לחג הפסח.

ספרו של מחבר רבי המכר האמריקאי,דיוויד באלדצ'י, כל האמת (מודן, 2010). במרכזו של הספר ניצב איל הון המחרחר מלחמות ברחבי העולם, על מנת לסייע לאימפריית הנשק שהוא עומד בראשה. אל מול מזימתו השטנית ניצבים סוכן חשאי ועיתונאית צעירה המתמודדים אל מול אינספור סכנות. למזלם של הגיבורים, כתיבתו הילדותית וחסרת העומק של באלדצ'י מצליחה לחץ אותם פעם אחר פעם ללא פגע. הכדורים שורקים סביבם, מכוניות מתפוצצות ושני גיבורנו נחבלים קלות בגבותיהם וממשיכים הלאה. הניסים הגלויים הנגלים לקורא בכל עמוד ועמוד מתובלים בתיאורים סטריאוטיפים מייגעים. סוכני החרש, נאים וחטובים, נושאים מתחת לחזותם הקשוחה נשמה מצולקת ופגועה, הרוע הוא מוחלט והטוב מצליח לגבור ברגע האחרון. בקיצור יצירה שבלונית, פלסטיקית שמתאימה יותר למסכי הקולנוע האמריקאים.
הידיעה ש"כל האמת" הינו אחד מרבי מכר סופים מבית היוצר של באלדצ'י מהווה תזכורת מצערת למצבה של ספרות המתח, המאוימת שנה אחר שנה בספרי אינסטנט שבלונים המורצים על ידי סוכני מכירות חלקלקים לראש מצעד רבי המכר. בקיצור, יש להרחיק את הספר מהבית לבטל אותו בפועל ובמחשבה ולנסות כמה שיותר מהר להשתחרר מתחושת הצרבת העוטפת את הוושט כבר בעמודים הראשונים.

בעודי מנסה להתאושש מהמפגע הספרותי של באלדיצ'י פניתי לקרוא את ספרה של ג'ינפר ויינר, טוב במיטה (מודן 2001). במרכזו של הספר ניצבת עיתונאית צעירה בשם קני שפירו, המגלה לתדהמתה שחברה לשעבר פירסם טור בעיתון רב תהודה, בו הוא מתייחס לממדים הגדולים של גופה. הזעזוע מהחשיפה של פרטיותה מובילים את קני למונולוג ארוך וטרחני בו היא עוסקת באובססיביות במראה החיצוני שלה, באהבה, בבדידות וביחסים משפחתיים. הקריאה בספר דמתה לקריאה אינטנסיבית ב"לאשה", "את" או "קוסמופוליטן". בין לבין חשתי שאני מקנח בצפייה באחת מהסדרות המאכלסות את ערוץ "הולמרק". לאורך הקריאה יכולתי להעלות את תמונתה של המחברת הרוכנת מעל מחשבה הנייד בסניף סטארבק מקומי, שותה מקפה דלוח ופורטת במהירות על המקלדת. מצרפת מילים על מילים, ברברת אין סופית שאינה מתרוממת לשום מקום.
תחושת השעמום והתסכול גרמו לי בסופו של דבר להשליך את הספר בשאט נפש, הרגשתי שכל דקה בה אמשיך לקרוא את גיבובי השטויות הנפרסים על פני עמודים על עמודים, אני צועד צעד  אל עבר ניוונו של המוח ושקיעתה של הרוח.
ריח האקונומיקה פושה באוויר, הקרמיקות מחייכות, הספרים בוהקים ואני חש הקלה שביעור החמץ נתן לי הזדמנות להיפרד משני ספרים גרועים במיוחד, שתפסו לי מקום יקר בכוננית.