דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2012

מיכאל בר זוהר, מזימה-סיפור המרגל היהודי של היטלר

מיכאל בר זוהר, מזימה-סיפור המרגל היהודי של היטלר, כתר, 1982, 201 עמודים מלבד שהייה בבתי כנסת, ארוחות משפחתיות, מתנות ומסעות קניות אמוציונאליים, תקופת החגים זימנה לי פנאי לשוטט בינות לחנויות ספרים יד-שנייה. בשונה מרשתות הספרים שחנויותיהם מאופיינות על פי רוב בתאורה חזקה, מוזיקת מעליות המתנגנת ברקע ומוכרים המנסים לדחוף לך ליד כותרים הנמצאים ברשימות רבי המכר או לחילופין ברשימת התמלוגים, חנויות יד שנייה אינן מתחנפות אל קהל הקוראים. בדרך כלל הן חשוכות וריח הדפים המצהיבים מכה בך ישר עם כניסתך, המוכר אינו מרים את מבטו לעברך ורק על פי שאלותיך הוא חוכך בדעתו אם כדאי לו בכלל לקום ולסייע לך למצוא את מבוקשך בין אלפי הכותרים השונים הפזורים ברחבי חנותו. הזרות הראשונית נושאת בחובה ריגוש של חוסר ידיעה וציפייה לעתיד לוטה בערפל, ספרים שמעולם לא שמעת עליהם אורבים לך בפינות המדפים, כריכות מהוהות מסתירות עלילות מסמרות שער. לעומת הסינטטיות המוכרת של חנויות סטימצקי וצומת ספרים המוכוונות למכירה, חנויות הספרים המשומשים מהוות מסע אותנטי לארץ בלתי נודעת. מטבעם של מסעות, אתה יודע היכן היא נקודת ההת

ספרים לחזרת הש"ץ

הפער האדיר בין קצב התפילה המואץ והאינטנסיבי המאפיין את הימים הנוראים המצריך כושר רוחני ודבקות ראויים לציון לבין המציאות הרוחנית של מרבית המתפללים יוצר פער המצריך גישור. נראה שבבתי כנסת ספרדיים התשובה הינה פשוטה , : מרבים בשירים, משתפים את הקהל באמצעות שיטה בה כל מתפלל זוכה להוביל את התפילה בתורו ובכך למעשה נוצרת לכידות שאינה מאפשרת למחשבות לנדוד למחוזות רחוקים ובלתי קשורים בעליל (מבצעים ברשתות שיווק, או כתבה על בר רפאלי ששודרה בגיא פינס בערב החג). לעומת זאת , נוסח התפילה האשכנזי בו עיקר הנטל מוטל על מיתרי קולו המוגבלים של חזן המנסה לא פעם לשלב בין ביצועים הלקוחים מאולמי אופרה לשולחן שבת של הישיבה התיכונית בה הא למד מקשה מאוד על התפילה. מלבד זאת , קטעים רבים נאמרים בלחש ולמעשה דנים את המתפלל להיות נווד במחשבותיו המתרוצצות ללא הרף בין הקודש לבין החול. בעיית הדבקות בבתי הכנסת האשכנזים איננה חדשה  והיא מתוארת בטוב טעם בהקדמה שכתב  הסופר ש"י עגנון לספרו, ימים נוראים (שוקן, תשל"ג) : "אותה שעה  שנפסקה התפילה נפסקה פתאום אותה חטיבה נאה. מקצת מן האנשים הורידו טלית

תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה

עונת החגים בפתח, ומלבד ארוחות החג, המפגשים החברתיים והזיק היהודי אני לא  יכול לדמיין את התקופה הבאה עלינו לטובה ללא כמה ספרים עם עלילה סוחפת שיהיו מונחים לצד מיטתי. ערב ראש השנה תקפה אותי חרדה התבוננתי במדפי הספרים בבית וגיליתי שאין לי ולו ספר אחד לרפואה, עימו אני יכול לפתוח את הבוקר ולסיים את היום. בכל פעם שנזכרתי בשני הספרים שקראתי לאחרונה, אחזה בי תחושה של ייאוש מדכדך, הבנתי שאם אינני רוצה לחזור על טעויות העבר, עלי לסור במהרה לחנות הספרים  להתגבר על אימת התורים הארוכים ולהצטייד במהירות במקבץ של ספרים לכבוד החגים. אולם על מנת שאוכל להגיע לשנה החדשה זך ונקי, אני רוצה לבצע בפוסט זה טקס סימבולי של תשליך, ולהשליך למצולות ים את ספריהם של קולין מקאלוג, ציפור קשוחה (מודן, 2011) ואת ספרו של כריסטופר מור, בית הרוחות (כתר, 2010). את שני הספרים קראתי במהלך חודש אלול, והם הזכירו לי במידה רבה את טקסי העונשין שהיו גוזרים על עצמם חסידי אשכנז בתקופה שקדמה לראש השנה. קולין מקאלוג, הינה סופרת אוסטרלית שכתבה כמה רומנים היסטוריים על תקופת הקיסרות הרומית (אני מודה ומתוודה, שלא קראתי את ס

קרלו שטרנגר ואריה רוטנברג, למה שלא תחייה פעמיים? כנרת-זמורה ביתן, 2008

על אף שאני עדיין בשלבים הראשונים של ביסוס קריירה אישית, היותי בן זקונים לאחים בוגרים הגדולים ממני בשנים רבות הפכו את נושא  התמורות באמצע החיים לחלק מעולמי. אולם עד לפני כשנתיים  הוא היה עולה פה ושם בשיחות סלון מזדמנות אך לא היו לי נתונים או כלים לבחון אותו לעומקו. לאחרונה חל שינוי הן בספרה הציבורית והם בספרה האישית, עיתונים החלו לדון בסוגיית אמצע החיים בהרחבה ולצד כתבות על דוגמניות הלבשה תחתונה שחוללו מהפכה ועכשיו מדגמנות מידות גדולות, החלו להיכתב כתבות עומק על אנשים המחוללים שינויים בחייהם המקצועיים.  כפועל יוצא מכך נושא התעסוקה הפך לחלק בלתי נפרד מעולמנו, עד מהרה הבנתי שלפני מרחבים חדשים שכלל לא הכרתי. מושגים כמו: תעסוקה מגוונת, מיצוי פוטנציאל, הנעת עובדים וכיו"ב החלו לקבל משמעות, צורה ודוגמאות. את החשש מעובדים מבוגרים ממני פינה דווקא רצון להעסקתם של עובדים בוגרים ומנוסים, לפתע חיפשתי דווקא עובדים שחוללו בחייהם שינוי לאחר עשר ועשרים שנות עבודה במשק. ההעסקה המגוונת העשירה  את הארגונים בהם עבדתי ואפשרה לי לקבל צוות מגוון המצויד בכלים שונים ובאופני חשיבה מגוונים. תהליכים

בודד בדמשק- חייו ומותו של המרגל הישראלי אלי כהן, שמואל שגב, כתר 2012

סיפוריהם של מרגלים החוצים בערמה את הגבול, נטמעים באוכלוסיה המקומית ומנהלים חיים כפולים תמיד הציתו את דמיונם של עיתונאים,סופרים ויוצרים. בין שלל סיפורי הריגול: הבדיוניים והפסדו-דוקומנטריים, כתבות התחקיר והתחקירים הטלוויזיוניים. לסיפורו של אלי כהן שמור מקום מיוחד בהוויה הישראלית וככל הנראה גם הסורית. מיום תלייתו ב-18 למאי 1965  הפך לוחם 566 , האיש שלנו בסוריה,  למיתוס גבורה ישראלי החקוק בהוויה הישראלית ולפצע מדמם בגאווה הסורית. דמותו חקוקה בעשרות מונומנטים הנושאים את זכרו מרחובות ועד בתי ספר, שאלמלא היה נתפס ספק אם הציבור הישראלי היה מודע כלל לקיומו של האיש שהצליח לחדור למעמקי האליטה השלטונית והצבאית של סוריה בראשית שנות השישים של המאה העשרים. שמואל שגב , איש קהילת המודיעין שבאמתחתו כבר אי אלו ספרים בתחום הביטחוני, הוציא השנה לאור מהדורה מחודשת של ספרו, "בודד בדמשק-חייו ומותו של אלי כהן" שראה אור לראשונה בשנת 1986. בספרו המחודש מנסה שגב להתחקות אחר סיפורו של כאמל אבן תבת' (אלי כהן) החל מילדותו במצרים, דרך עלייתו ארצה, גיוסו לשירותי המודיעין ולאחר מכן החדרתו למ

ג'פרי ארצ'ר, שבילי התהילה, מודן 2010

לפני כשלוש שנים, יצאתי יחד עם זוגתי לירח דבש בהרי נאפל. יום לאחר נחיתתנו בקטמנדו שאבק הדרכים בשערינו וריח הדיוטי-פרי עדיין בבגדינו, שכרנו סבל מקומי (פורטר)  קנינו כרטיסים לשמורה ולאוטובוס  ויצאנו חיש מהר לאזור האגמים הקפואים. בתום נסיעה מפרכת באוטובוס קופצני ומרובה עיזים ונאפלים מכל המינים והצבעים הגענו לנקודת ההתחלה. כבוגר יחידה קרבית חשתי שהרי נאפל בוודאי יכבשו על ידי ללא קושי, בכל זאת עליתי כבר אי אלו הרים בדרום ובצפון ואת הכרמל טיפסתי עם אלונקה ללא חילופין. תחושת עוצמה ומסוגלות עטפה אותי, הבטתי בדארמה, הסבל ,בארשת מסוימת של יהירות. לי היו נעלי הרים וציוד משובח בעוד שהוא צעד בכפכפי אצבע ובמכנס וחולצה שרחוקים עד מאוד מההגדרה  של ביגוד תרמי. כבר לאחר חמש מאות מטרים הבנתי שקצת ענווה לא תזיק לי, דארמה דילג על הסלעים ואני דידתי בהתנשפויות מאחוריו, כל צעד היה נראה  לי כמו נצח וככל שעלינו בגובה הראש שלי נהיה כבד יותר ויותר עד שחשתי שראשי הופך  למשקולת. עד מהרה יהירותי המערבית המתובלת בגבריות ישראלית, פינתה את מקומה להשתאות אל מול איתני הטבע והערכה למקומיים המטפסים ללא קושי הרים קצת

שחור וכחול, איאן רנקין, רימונים 2011

השבוע יצאתי סוף סוף לחופשת הקיץ המיוחלת לאחר תקופה רצופה בשינויים ומעברים. מה כבר צריך יהודי, מאשר ספר טוב שיסחוף אותו תוך כדי מחיקת ההבדלים בין יום לבין לילה, בין עייפות לערנות. בעוד אני עוצר את נשימתי ותוקע בעיני קיסמים על מנת להמשיך ולקרוא בספרו המשובח של איאן רנקין, שחור וכחול (רימונים, 2011), זוגתי, מתענה עם ספר בילוש סוג ג', עיניה מגולגלות   למרום והיא   מבליעה פיהוקים שיכולים לצוד בנקל זבובים ושאר מעופפים. הפער העצום בין הספרים העלה את שאלת השאלות   העומדת לנגד עיניהם של חובבי ספרות הבילוש: מה הופך ספר בילוש לספר שלא ניתן להניחו מהיד?        כיצד מתגבשים לנגד עינינו דמויות מופת כהארי בוש של מייקל קונלי, ג'ון ריבוס של איאן רנקין או מיכאל אוחיון של בתיה גור ההופכות את סוגת הבילוש לספרות קלאסית כמעט קנונית המהווה חוויה של ממש לא רק בעת הקריאה אלא גם תקופה ארוכה לאחר מכן. תשובה ממצה לשאלה זו העלה הסופר הבריטי איאן רנקין בראיון שניתן על ידו למור אלזון מאתר ynet , במרץ 2010:   "הסיפור הבלשי הוא החלק הפחות חשוב ברומן מבחינתי – כאמור, אני אוהב את מה שספרות הפש

שירת החטאים, יוסי אבני-לוי, זמורה ביתן, 2010

המאורעות האיומים שפקדו את אדמת פולין לפני כשבעים שנה כיסו בעשן היסטוריה יהודית מפוארת שנפרסה על פני מאות בשנים. ששת השנים שבין 1939-1945 לא רק כילו מעל פני האדמה את יהודיה, אלא במידה רבה סתמו את הגולל על היצירה היהודית שחיה ופיעמה בה והייתה לחלק בלתי נפרד ממרקם חייה. מערכת החינוך בישראל משקיעה רבות בתיעודו של החורבן אך מעט מאד בהתחקות אחר סיפורם התרבותי-חברתי של היהודים שחיו בחבל ארץ זה. היסטוריוגרפיה מעין זו דומה להצצה בחור המנעול, בו ניתן לראות אך את קצה קצהו של החדר אליו מביטים.  לאחרונה שבות ועולות הקריאות לפתיחתה של הדלת לרווחה, למעבר מהצצה חטופה למבט מפוכח ומעמיק. קריאות אילו אינן מהוות עוד את נחלתם של היסטוריונים ישראלים היושבים בחדריהם המוגפים, אלא זוהי קריאה הנשמעת בקרב ציבורים הולכים וגדלים המעוניינים להעלות שאלות נוספות הבאות לחשוף טפחים נוספים במרקם החיים התוסס שאפיין את יהדות פולין: מי היו אלו שחיו בו? מה הייתה תרבותם? אילו מאכלים הוגשו על שולחנותיהם? ואיזו מוזיקה בידרה את רוחם? בחיפוש אחר תשובות לשאלות אלו עסוקים  היסטוריונים, סופרים, מוזיקאים משוררים וקולנוענים

עמוס עוז מיישיר מבט אל מעבר למדשאות המוריקות

בין חברים, עמוס עוז, כתר 2012 לא משנה אם אתה בדרום או בצפון, על חוף ימה של הכינרת או בסמיכות  לחופי הים התיכון לקיבוצים השונים יש ארומה דומה וקצב מנמנם שמכניס אותך עמוק למנהרת הזמן. בכל פעם שאני נכנס לתוככי הקיבוץ, מנקרת בי השאלות: מה מסתתר מאחורי השקט הפסטורלי? מי הם האנשים שחלומם ההזוי הפך למציאות שהולכת ומתפוגגת לנגד עיננו? חלום ההופך בהדרגה לבבואה נוספת של הבורגנות הישראלית, המושתת על כמיהה לבתים צמודי קרקע, חניית רכבים מקורה וטוויסט קהילתי לא מחייב במיוחד. יש בי דחף לחקור, לגלות, להפשיט ולבחון בעין ביקורתית ובלתי מרחמת את החיים המסתתרים מאחורי  שדרות הברושים המאובקים, בריכות השחייה המנצנצות בשמש הקיצית ואלבומי הניצחון והרהב שהפוליטרוקים של התנועה הקיבוצית ידעו להוציא מתחת לידיהם במהירות שבה היום מתבגרים מורידים אפליקציות באייפון. דחף זה איננו מהווה הפרעה אישית שלי, אלא הוא הולך ומתגלה בקרב קבוצה הולכת וגדלה של בני קיבוצים הבוחנים באמצעות מגוון רחב  של יצירות את החברה בא הם גדלו והתחנכו. במסגרת זו ניתן למנות את היצירות הספרותיות, הביתה (ידיעות אחרונות, 2010), של אסף ענב

מילואים

קרוב לחודשיים לא כתבתי, וזאת על אך שהמשכתי לקרוא במרץ: סיפורים קצרים, רומנים וספרי מתח שהלכו ונערמו בכל פינה בביתנו. אין ספק שהשילוב הקטלני בין עומסי עבודה, חום בלתי נסבל ושירות מילואים בן חודש סייעו בהרחקתה של המקלדת מאצבעות ידי. כסיפתח לפוסטים שעוד יבואו החלטתי להקדיש את הרשימה הבאה לחודש שבו נעקרתי ממשפחתי והוטלתי בחזרה אל מנהרת הזמן שהחזירה אותי כמעט עשור לאחור. מדהים, איך בשעות בודדות ניתן לחולל באדם מפנה כה משמעותי, ללא יועצי תדמית, פסיכולוגים וסטייליסטים. פשוט להלביש אותו במדי זית, להכניס אותו לפריקסט / אוהל עם עשרה גברים מיוזעים להציב כמה עיתוני ספורט והוקוס פוקוס נוצר אדם חדש. מנהלים מכופתרים, שופעי אנרגיה ויצירתיות הופכים באחת לקבוצה ממורמרת ועייפה התרה נואשות אחר מזגן, פחית קולה וארטיק מגנום. נערי מסיבות תל אביבים אוספים במהירות את שערם הזהוב מורידים עגילים שובביים והופכים ביעף למכונות מלחמה משומנות, המסתערות על כיפות דקות אחדות לאחר שהשמש מחליטה לצאת מנדנה. חווית המילואים הינה חוויה של רגרסיה מהירה ובלתי נשלטת, מדרון חלקלק בו המוח הופך לעיסה דביקה הנצרבת בשמש

ליזי דורון, ימים של שקט, כתר-יד ושם, 2003

חג הפסח הוא מפגן של נוסטלגיה, שליל הסדר מהווה את נקודת השיא שלו. כל הגיג  וקונץ משפחתי הופכים עד מהרה למסורת עתיקת יומין שצלחה פרעות, שיטפונות ואינספור אסונות שזיככו אותה למנהג שאין לסור ממנו. כל אדם שמכבד את עצמו מביא עימו לשולחן הסדר צרור של זיכרונות, אותם הוא שולף תוך שהוא מכחכח בגרונו רגע לפני שמעמסת הדורות מוטלת על  שולחן הסדר כציר דגים קר ורוטט. "זוכרים איך סבתא הייתה אומרת...", "זה היה הקטע שבו תמיד הוא היה בוכה, עוד באירופה הוא היה בוכה ובארץ בכלל נהר היה יוצא לו מהעיניים". הזיכרונות, הגעגועים ומעל הכול הכמיהה הופכים את שולחן הסדר לחוויה שמצליחה לפלח את הכאן והעכשיו וליצור מרחב חדש, הניצב מעל החלוקות המוכרות של מקום וזמן. הישיבה המשותפת והשיח המתקיים בין הטקסט המציג את הזיכרון הלאומי, הזיכרונות הפרסונאליים והמשפחתיים והמאכלים הייחודים יוצרים בליל של צבעים וניחוחות שאינם יכולים להתקיים בחיי היום יום. לערב אחד נוצר מרחב מחודש בעל חוקים משלו. כמו ליל הסדר המתנהל על פי חוקים משלו, תוך שהוא יוצר מרחבי שיח חדשים בין הדמיון לבין המציאות, כך ספרה של הסו

חגי לינק, מספר מוות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000

שמות נזעקים מבעד לרמקולים, צעירים מחויכים עולים לאוטובוסים מאובקים, מתיישבים זה לצד זה בנוקשות. לא כל כך ברור להם האם לחייך או לשמור על הבעת פנים רצינית וקפואה. הורים ובני משפחה מנפנפים בידיהם בהתרגשות, דמעות נושרות על הלחיים והשיירה יוצאת לדרכה. תהליך הגיוס הישראלי מהווה קו פרשת מים. באבחת חרב חדה מסתיימים הנעורים ונפתח פרק חדש, עולם של חוויות נפתח בפני המתגייסים הצעירים. למרות השנים שחלפו, אותן חוויות עדיין חיות בי כאילו היו אתמול: הגשם על האוהלים, הבוץ, הטעם הבלתי מזוהה של הפחד, הנשימה החורקת, המחנק בגרון מאבק מסוקים ממריאים... אין ספור חוויות שזיכרונם שב ועולה בעקבות משפט, ניחוח או מחשבה טועה שמחזירה את העבר להווה. השירות הצבאי שלי היה בימים הסוערים של האינתיפאדה השנייה, באותם ימים הצבא כבש מחדש את מחנות הפליטים וערי הגדה והמפגש הבלתי אמצעי עם האוכלוסייה הפלסטינית יצר סיטואציות הזויות וגרוטסקיות שאין ספק שהשאירו בי ובחברי שריטות נפשיות. חלקו הגלידו וחלקן עדיין סמויות מן העין כמעין דימום פנימי, בלתי נראה, היוצר אדמומיות קלה אך למעשה מסתיר בחובו סכנה מוחשית. בכל שירות מילואי

ביעור חמץ

עם צאתו של חג הפורים כשאדי האלכוהול מתפוגגים והבל פיהם של שיכורים נגוז באוויר, מתחיל שיכרון מסוג חדש, שיכרון הפסח. מגירות ישנות מוצאות ממסילותיהם ומקורצפות, מעילים נשלחים לניקוי יבש והספרים מורדים מהמדפים וזוכים לטיפול מיוחד. סמרטוט לח לניקוי הכריכה, סמרטוט יבש מועבר בין הדפים וטפיחה חזקה להוצאתם של גרגירי האבק שקבעו להם מושבה של קבע  בינות לעמודים המצהיבים. טקס הניקוי מוציא מאפלה לאורה ספרים שנשכחו בשורה שנייה ושלישית, ספרים שנקנו ונשכחו בתום לב וקלאסיקות המחכות להיקרא פעם נוספת. לצידם של גלי הנוסטלגיה טקסי הניקוי והמירוק טומנים בחובם הזדמנות נהדרת לרענן את המדפים ולשלוח אל סל המחזור ספרים שלא ברור מדוע הם ממשיכים לתפוס מקום על המדף שנה אחר שנה. היו שנים בהם חיכיתי עד לתחילתו של חודש ניסן על מנת להוציא את הספרים מהבית, לצד החלון הייתי עורם את הספרים שנגזר גורלם, בחלקם מביט בתיעוב ובחלקם בחמלה. פעמים רבות הייתי נמלח בדעתי, מלטף את הכריכה ומחזיר אותם בסלחנות למדף, מבין שעל אף הפגמים הטמונים בין דפיהם, עדיין יש להם מקום בביתי ושאין להפקירם למשאית האיסוף של חברת אמניר. על אף רוח