דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2015

אי שם אדם תר אחר זהותו

אני מאמין ששאלות הנוגעות לזהות מלוות את האדם מיום עמידתו על דעתו ועד שבינתו מסתלקת ממנו והוא נשאר כקליפה של רקמות, עצמות ודם. החיפוש אחר הזהות איננו אחיד, פעמים הוא מתקיים בעצימות גבוה ופעמים בעצימות נמוכה אך כנשמת האדם הוא אינו נפסק לעולם, רק האופנים בהם הוא מתגלה משתנים בהתאם לנסיבות החיים. ישנם רגעים המוקדשים לחיפוש אינטנסיבי כדוגמת: טיול ארוך במזרח, שיחות נפש לתוך הלילה וכו'. בעוד שלפעמים השאלות הללו מודחקות ונתחבות לקרן זווית עד לכדי שכחה. ברגעים מעין אלו  לספרות  ישנו תפקיד מהותי בהסרת האבק  המחשבתי ובקידומם לקדמת הבנה של שאלות שנדחקו מפאת צוק העיתים לקרן זווית. ספרו האחרון של  זוכה פרס הנובל לספרות,  ג'.מ.קוטזי , ילדותו של ישו (עם עובד, 2015) שייך בהחלט לסוגה ספרותית זו. במרכזו של הספר ניצבות שתי דמויות, האחת מבוגרת והשנייה ילד זב חוטם. שתיהן מגיעות על סיפונה של ספינה ללא שם למדינה בלתי מוגדרת שתושביה מדברים זה עם זה בספרדית. עם הגעתם השניים מקבלים מהרשויות תעודות הנושאות שמות חדשים וכך שני הזרים הופכים לסימון ודוד. בעיר החדשה  נצרכים השניים לעבור  בינות לשיכוני

איך כותבים טלנובלה זולה בשוודית?

הנערה ברשת העכביש, דיוויד לגרקרנץ, תרגמה משוודית: רות שפירא, מודן, 2015, 465 עמ' המעבר לטלוויזיה רב-ערוצית אי שם בסוף שנות התשעים של המאה העשרים שינה את אופני צריכת התרבות של מאות אלפי בתי אב בישראל.  סדרות סבון כ"קרוב רחוק" האוסטרלית ו"היפים והאמיצים"  האמריקאית ששלטו בז'אנר באמצעות הערוץ השני  הפסיקו להיות חריגות בנוף שבין שתיים לארבע ואת מקומן תפסו עשרות אופרות סבון שחצו את האוקיאנוס האטלנטי וכך אולפני בדרום אמריקה הגיחו בסלונים המנומנמים של העיר גבעתיים.  מפנה תרבותי זה הגיע לשיאו עם עלייתו לאוויר של, ערוץ ויוה, שזכה  להצלחה כאשר  ילדות  רכות וזקנות בלות פייטו ברגשנות משתפכת מילים בספרדית. בהדרגה התרגלנו לערוץ המאופיין בגיבורים מושכי עין ובעודף רגשנות ומופרכות עלילתית המובילות  את  גיבוריו  לאינספור דרמות הזויות הנמתחות על פני מאות פרקים. שונאים בדם התגלו כאחים שהופרדו בלידתם, אימהות נאמנות התגלו בפרק 5,000 כנשים בוגדניות החורשות מזימות ועוד כהנה וכהנה. המופרכות הצליחה למתוח את העלילה האוורירית על פני שנים ארוכות של צפייה מתמשכת, שללא ספק הא

מורה לנבכי הזמן- יוסי ביילין ומסעותיו בנבכי הסוציאליזם הישראלי

"אנחנו מחויבים לנתח את העבר כדי להבטיח עתיד שבו נוכל לעשות שגיאות חדשות, אך לפסוח על הישנות" (92).   למשימה זו מוקדש ספרון הכיס, מסוציאליזם לסוציאל-ליברליזם (עם עובד, 1999).  הספר פרי עטו של העיתונאי, איש הרוח והפוליטיקאי יוסי ביילין ראה אור בסדרת עתידות של הוצאת, "עם עובד" ,המעוררת למחשבה במגוון רחב של נושאים עם בואה של המאה ה-21  שתי שאלות מרכזיות עומדות בבסיס החיבור: האחת, מדוע נפרד הסוציאליזם מהליברליזם? השנייה, כיצד ניתן להשיב את שתי האידיאולוגיות הללו לאותה מסגרת מושגית ופוליטית? בחלק הראשון של החיבור נסקרים תולדות הסוציאליזם באירופה מהמחצית השנייה של המאה ה-19  ועד לכינונה של מדינת הרווחה עם סיומה של מלחמת העולם השנייה. על אף ריבוי הפרטים מצליח המחבר לשמור על עניין תוך שהוא מראה כיצד הלהט המהפכני  גורם לפיצול בגוש השמאל ומסיט את הדיון משיח זכויות  לשיח הסב בעיקר על האופן בו יש לתבוע את  השגת הזכויות (מהפכה או לא מהפכה). בכך למעשה נפערת תהום בין הליברלים מתנגדי המהפכה לבין הסוציאליסטים תומכי "דיקטטורת הפועלים". לדידו של ביילין קו פרשת המים ב

דרשנות מרקסיסטית- אנטי גלובליזציה בעידן בקפטיליזם העכשווי

בשנת 1999 הייתי עסוק מעל הראש בשאלות הרות גורל: להיכן אתגייס בשנה הבאה?  האם תהייה לי תעודת בגרות או שאאלץ לבזבז ימים ושעות יקרות לאחר הצבא בהשלמת החומר?  והאם השירות הצבאי יכלול אפיזודה לבנונית או שעד שאתגייס צה"ל ייסוג מלבנון ושירותי  הצבאי יהיה  דומה יותר לשירות בשוויץ מאשר לשירות צבאי במזרח התיכון? שאלות אלו ואחרות אטמו את תודעתי והרחיקו אותי מהבלי העולם ומהמאבקים החברתיים שבערו בו. אחד מהמאבקים שהתרחשו באותה העת וזכו להתייחסות חברתית נרחבת התרחש בעיר סיאטל שבארה"ב. אלפי מפגינים יצאו במחאה כנגד ארגון הסחר הבינ-לאומי וגרורותיו, וקראו להפסקת שלטון העריצות של המדינות החזקות המנצלות את משאביהם של המדינות החלשות ופוגעות בציבור העובדים במדינותיהן.  בקרב בעלי תודעה מהפכנית מהומות אלו מהוות נקודת תפנית תודעתית בעלת משמעות, שעוררה גל של כתיבה ופרסומים אינטלקטואלים המבקרים את השיטה הכלכלית ומציעים לה פתרונות. כפי שציינתי המהומות ונקודת התפנית שהן חוללו לא חדרו לעולמי מאז 1999 ועד לפני כשבועיים עת פתחתי את הספר , " אנטי-גלובליזציה-ביקורת הקפיטליזם העכשווי" (רסלינג,

מי רואה את האנשים השקופים ?

תיירים משוטטים ברחובות פריז עם מצלמות תלויות על צווארם, מצטלמים לרגלי מגדל אייפל. מתרגשים בשדרות המרכזיות לצדן של מאפיות שופעות כל טוב. בירידה למטרו הם קונים חולצה עם ציור של דובון הלובש כובע צרפתי מעוקם. הם נראים מאושרים בעיר הקולטת לחיקה מיליוני תיירים מדי שנה השמחים להידבק באורותיה ובאווירה המתקתק המלווה אותם גם בשובם לארצות מוצאם. רק בודדים מכל אותם לגיונות של תיירים חורגים ממעגלי התיור המוכרים ופונים אל עבר השכונות הרחוקות בהם מתגוררים בשיכונים ארוכים מיליוני מהגרים המנסים להשאיר את הראש מעל המים. הסופר היהודי-צרפתי, סמואל בנשטרית, בוחר בספרו " רואים את הלב " (כתר, 2011) לקחת את הקוראים דווקא לביקור ברובעים אלו הרחוקים מן העין. במרכזה של העלילה ניצב שארל ילד כבן 10 המתגורר יחד עם אימו ואחיו הנרקומן בבניין שיכון חסר ייחוד. אמו, מהגרת בלתי חוקית ממאלי נלקחת בוקר אחד במפתיע על ידי רשויות ההגירה ולפתע שארל הקטן נשאר בבדידותו. הסיפור מגולל יום בחייו במהלכו הוא  תר בחיפושים נואשים אחר סימנים שיאפשרו לו לגלות להיכן נלקחה אמו. דרך החתחתים שעובר שארל כוללת תחנות רבות ומ

סל הכביסה של הרעיונות- קיצור תולדות הניאו ליברליזם מאת דייויד הארווי, מולד, 2015

תאורטיקנים ניאו-ליברלים גורסים שהקריסות הכלכליות במדינות כמו ארגנטינה ויוון, הן פועל יוצא של מדיניות כלכלית כושלת, מגזר ציבורי מנופח והתנהלות כלכלית בזבזנית של אזרחי המדינות. בקיצור העניים אשמים בגורלם והמציאות הכלכלית משקפת את התנהלותם הכושלת. אמונה זו מונחלת עמוק בתודעתו של ראש ממשלתנו המצויד בסוללה של כלכלנים מהבנק הבינלאומי ומהידידה הגדולה במערב המלבים את אמונתו ומסייעים בידו לצאת למסע ההפחדות שבמרכזו ניצבות שתי ססמאות: "שלא נהייה כמו יוון\ארגנטינה", "האיש הרזה אינו יכול לשאת עוד את האיש השמן". אמונתו הכלכלית מחד ופחדיו של הציבור מאידך אפשרו לו להוביל כבר מהימים בהם היה שר אוצר, מדיניות ניאו-ליברלית אגרסיבית שכללה: צמצום במתן קצבאות, הפרטת שירותים ציבורים (קופות הפנסיה), העברת בעלויות של חברות ממשלתיות ונכסי צאן ברזל של המדינה לידי בעלי הון. כל זאת תחת כסות של תהליך התייעלות של השירות הציבורי וצמצום תחומי פעילותה של המדינה דבר האמור לפתח את המגזר העסקי שתופס את מקומה בתחום נתינת שירותים. בד בבד על מנת לשמר את הלכידות החברתית ההולכת ומתערערת לנוכח הגד

על כלבים ואנשים-טימוליאון ויאטה בוא הביתה- דן רודס

מעולם לא היה לי כלב והיחס שלי אל ההולכים על ארבע הוא בחזקת כבדהו וחשדהו. ישנן משפחות בהם הכלב הופך לבן בית נוסף, פעמים הוא מפיג בדידות ופעמים הופך למעין תא וידויים נייד שאל מולו משתפכים רגשית ובעיניו מלאות ההבעה מוצאים נחמה ועצה. אלו המחוברים לכלביהם בקשר בל יינתק ומשקיעים בהם ובמחלותיהם מאות ואלפי שקלים יטענו, "עד שאין לך לא תבין". מעין כת סגורה של יודעי ח"ן שראו את נצנוצי הגאולה ואינם מוכנים לחלוק את רגעי ההארה עם סביבתם. ייתכן שהידיעה שתרם נגאלתי,מהווה את אחת הסיבות לכך שהטרנד הספרותי המציב במרכזה של היצירה הספרותית כלבים התרים אחר גורלם פחות מדבר אלי. ביצירה העברית נחקק בזיכרון בעיקר ש"י עגנון שביצירתו "תמול שלשלום" (שוקן, 1945) המתארת את חייהם של בני העלייה השנייה הוצב הכלב,"בלק", כדמות משנית המהלכת בין הדמויות וטווה ביניהם קשרים שונים. הפניה אל עבר הבלתי אנושי פתחה לעגנון  מרחב יצירתי חדש בו הוא יכל להתבטא מבלי להיות מוגבל למגבלות אנוש או לגבולותיה של העלילה הלינארית הנעה על צירי זמן ומרחב מוגדרים. עד כמה שידוע לי מעת הגחתו של בלק לא

דרשות החג- המפגש בין הטקסט הזמן והמרחב

הדרשה היא מפגש חד פעמי בין הדרשן, הטקסט וקהל השומעים. כאשר הדרשן מתווך ומנכיח לציבור את הטקסט מתוך אספקלריה של ענייני השעה. הימים הנוראים הם ימי השיא בעונת הדרשנים. צוק העיתים, אימת הדין ותהליכי חברות שונים מובילים לכך שקהל המתפללים מוכן להקדיש מזמנו לשמיעת דרשות בענייני דיומא. גולת הכותרת היא כמובן דרשת שבת תשובה אולם גם הדרשה הנאמרת בין תפילת "כל נדרי" המרטיטה לבין תפילת ערבית זוכה לרוב קשב. מנהג קדמונים הוא ששתי הדרשות הללו נאמרות על ידי רב הקהילה שעוסק בהן בענייני תשובה וכפרה וזאת על מנת לעורר את לב השומעים לבור ממעלליהם ולהפנות את ליבם לאביהם שבשמים. בתור ילד זכורות לי בעיקר דרשותיו של הרב ברויאר ז"ל, שלא היה חוסך משבט לשונו והיה מצליף בציבור דברי תוכחה. השילוב בין אקטואליה לבין תיאטראליות פיזית הובילו לכך שגם המתנמנמים שבקהל שמרו על ערנותם, וגם לאחר ירידתו מהבמה נשמרה בבית הכנסת תחושה של דריכות שלא דעכה עד לסיום תפילת ערבית. אהבתי בעיקר את הוויכוחים שנמשכו לאחר התפילה שאולי לא עלו בקנה אחד עם קדושת היום אך בהחלט זרקו קצת שמן בעצמותיו היבשות של המניין. עברו השני

מרקחת הזהויות משוקו וניל לעולם הטעמים של בן אנד ג'ריס

הימים הנוראים מזמנים לאלו החפצים בכך שעות ישיבה מרובות בבתי כנסיות. בין עמידה לישיבה, הצטרפות לשירת החזן ומספר מילים אישיות לבורא עולם ישנו זמן למכביר להתבוננות ולשיטוטי מחשבות. פעמים פורחות להם המחשבות אל עבר טרדות היום יום ומילות התפילה רק נאמרות מן השפה והחוץ.  לעומת זאת ברגעים נדירים ישנה הלימה חמקמקה בין המילים לסיטואציה הרוחנית ואז יש הבזק אותנטי. ברגעים בהם ההבזק סמוי מן העין ויש בי כוחות נפש אני פונה לספריות בתי הכנסת כדי לתור אחר קונטרסים נשכחים, ספרי דרשות מעוררים ולקינוח ספרי צדיקים ואנשי שם. השנה הסתובבי בינות לחמישה בתי כנסת שונים אז ניתנה לי פרספקטיבה יותר מגוונת הן על החוויה הדתית והן על הקשר שבין המתפללים לבין ספריות בתי הכנסת (קשר רופף ביותר). את  תפילות ראש השנה פתחתי בבית הכנסת המרכזי של שכונת גילה בירושלים. בית הכנסת מונהג על ידי גוורדיה חרדית ליטאית. אולם מרבית המתפללים משתייכים לציונות הדתית המבוגרת או לציבור הנקרא "מסורתי". כך שבעוד שהרב מתהדר במגבעת מרבית המתפללים חבשו כיפות סרוגות בגדלים שונים שלרוב השתנו בשל קצב ההתקרחות ופחות בשל דקדוקי מצוו

טוב הוא מושג חמקמק

תקופת אלול וחגי תשרי מזמנת לנו הרהורים וחיבוטיי נפש האם אנו פועלים בהגברת הטוב בעולם או שמא מעשינו מובילים למחוזות בלתי רצויים. לאחר שזונחים את תשובות הגננות משעות הריכוז של גני הילדים, שעלינו לעשות טוב. מגיע שלב החקירה המורכב בו אנו מנסים להבין מהו אותו טוב מיוחל?   קולמוסים רבים נשברו בוויכוח רב הדורות בין תיאולוגים לבין פילוסופים בהבהרת המושג העמום. למרות שלל התשובות, במפגש שבין המציאות לערכים נעלים עדיין קיים קושי להכריע והבעיה אף הולכת ומסתבכת כאשר יש צורך לבחור בין חלופות שכולן אינן כליל השלמות.   ספרו הצמוק והחדש של הסופר הבריטי המוערך, איאן מקיואן, טובת הילד (עם עובד,2015) מתמודד בדיוק עם שאלות מזן זה, מהי טובתו של הילד? האם ביכולתו של בית המשפט להכריע בשאלות מעין אלו? האם אדם אדון לגורלו והיכן נכנסת המדינה לכל הסיפור? העלילה נעה בשני צירים המשתרגים זה בזה. האחד הציר המשפטי בו עומדת בפני בית המשפט דילמה, האם לחייב קטין חולה סרטן לקבל עירוי דם מהלך המנוגד לאמונתו ולאמונת הוריו המשתייכים לכת "עדי ה'".  מחד ניצבת תפיסת הטוב  החילונית הרואה את החיים כערך מקודש

מיצוב מעמדם של חברי המועצות ככלי להעצמתו של השלטון המקומי

בעשרים השנים האחרונות    השלטון המרכזי   בישראל מעביר   תחומי פעולה נרחבים לאחריותו של השלטון המקומי כדוגמת: חינוך, שיטור מקומי, התארגנות לשעת חירום ועוד.  התרחבות הפעילות מציבה בפני השלטון המקומי אתגרים ניהוליים מורכבים המצריכים יכולות גבוהות הן מבחינה פוליטית והן מבחינה מקצועית [1] . אתגר המנהיגות וההובלה מונח לפתחם של שלושה שחקנים מרכזים: הדרג המקצועי- מנהלי האגפים ועובדיהם, הדרג הפוליטי בעל סמכויות הביצוע- ראש העיר וסגניו והדרג הפוליטי הנבחר ללא סמכויות ביצועיות (חברי המועצות).   בין שלושת השחקנים אמור להתקיים מאזן כוחות שיווסת בין רצונותיהם של התושבים לבין היכולות הפיננסיות והאדמיניסטרטיביות של העיר. אולם, מאזן הכוחות מתקיים רק לכאורה משום שבעוד שסמכויותיהם ותפקידיהם של ראשי הרשויות והדמויות המובילות מבחינה מקצועית   (גזבר, יועץ משפטי ומנהלי אגפים בעלי מינוי סטטוטורי) מעוגנים בחקיקה, תפקידיהם של חברי המועצות נעדרים כל הגדרה ברורה והם מקבלים לידם אחריות ללא סמכות וללא גיבוי תקציבי. עדות למצבם העגום של חברי המועצה ניתן למצוא בלשון הקלילה והבלתי מחייבת   בה בוחר משרד הפנים