חפש בבלוג זה

אי שם אדם תר אחר זהותו


אני מאמין ששאלות הנוגעות לזהות מלוות את האדם מיום עמידתו על דעתו ועד שבינתו מסתלקת ממנו והוא נשאר כקליפה של רקמות, עצמות ודם. החיפוש אחר הזהות איננו אחיד, פעמים הוא מתקיים בעצימות גבוה ופעמים בעצימות נמוכה אך כנשמת האדם הוא אינו נפסק לעולם, רק האופנים בהם הוא מתגלה משתנים בהתאם לנסיבות החיים. ישנם רגעים המוקדשים לחיפוש אינטנסיבי כדוגמת: טיול ארוך במזרח, שיחות נפש לתוך הלילה וכו'. בעוד שלפעמים השאלות הללו מודחקות ונתחבות לקרן זווית עד לכדי שכחה. ברגעים מעין אלו  לספרות  ישנו תפקיד מהותי בהסרת האבק  המחשבתי ובקידומם לקדמת הבנה של שאלות שנדחקו מפאת צוק העיתים לקרן זווית. ספרו האחרון של זוכה פרס הנובל לספרות, ג'.מ.קוטזי, ילדותו של ישו (עם עובד, 2015) שייך בהחלט לסוגה ספרותית זו.
במרכזו של הספר ניצבות שתי דמויות, האחת מבוגרת והשנייה ילד זב חוטם. שתיהן מגיעות על סיפונה של ספינה ללא שם למדינה בלתי מוגדרת שתושביה מדברים זה עם זה בספרדית. עם הגעתם השניים מקבלים מהרשויות תעודות הנושאות שמות חדשים וכך שני הזרים הופכים לסימון ודוד. בעיר החדשה  נצרכים השניים לעבור  בינות לשיכונים, רציפי נמל, בית ספר, מרכזים קהילתיים ועוד מרחבים רבים המעלים שוב ושוב את השאלה העומדת בבסיסו של הספר, מהם הגורמים המעצבים את זהותו של האדם, והופכים אותו למי שהינו? מהם היסודות המהותיים ההופכים קבוצה של אנשים למשפחה? ועוד כהנה וכהנה שאלות הנסובות סביב הקשר שבין הסובייקט לזהותו.
שאלות אלו נידונות בעיקר באמצעות השיחות הרבות שמנהל סימון עם סביבתו, כפילוסוף היווני, סוקרטקס,  סימון מנהל בכל מקום ובכל עת שורה ארוכה של דיאלוגים שתכליתם לעורר בשומעים מחשבות ותהיות על האמונות העומדות בבסיס חייהם. פעמים שאלותיו המרובות מעוררות אי נחת או רוגז אך על פי רוב השומעים מצטרפים לשיח ומנסים לתור יחד עמו  אחר זהותם. כך דנים סימון וחבריו על מושגים כדוגמת: חברות, ערך העבודה, משפחה, ועוד כהנה וכהנה נושאים הנמצאים בלב ליבה של ההוויה האנושית. קוטזי אינו  מאמץ רק את המתודה הסוקרטית אלא הוא מסתייע גם בדיונים מבית מדרשו של הפילוסוף הידוע, אריסטו, הדן במהותו של הסובב ובהפרדה שבין מהותם של העצמים  לבין פרדיקטים כצבע, גודל וכו' המתווספים אל העצמים אך איננם משנים  ממהותם.הדיון במהותו של הסובב מהווה למעשה דיון משלים לשאלת האדם החי בעולם ומגדיר באמצעות הסובב אותו את זהותו שלו. 
כחובב פילוסופיה מצאתי בדיאלוגים הרבים המרכיבים את הספר עניין אולם כחובב ספרות הרגשתי שהעלילה מהווה פעמים רבות אך תירוץ במעבר מדיאלוג אחד למשנהו. ועל כן העלילה אינה סוחפת או מלווה בשיאים עלילתיים. באופן כתיבה זה מצטרף החיבור למסורת כתיבה דיאלוגית שהייתה מצויה ברנסאנס האיטלקי, הוקפאה ושבה במלוא הדרה לספרות של ראשית המאה ה-20, מסורת זו רואה את היצירה הספרותית כפלטפורמה לדיון פילוסופי (לדוגמא: כתיבתו של הרצל כפי שבאה לידי ביטוי בספרו אלטנוילד או משה הס בספרו רומי וירושלים). אולם בשונה ממסורות ספרותיות אלו שהונעו על ידי אידיאולוגיה ברורה, כתיבתו של קוטזי אינה מכוונת לפעולה מסוימת אלא היא משאירה את הקורא בשלב השאלות המנקרות ללא רחם מבלי לקבל תשובה ברורה ומובחנת עימה בה המחבר מבעוד מועד. היעדרותה של תשובה מן המוכן מהווה את אחת מנקודות העוצמה של החיבור שאינו נופל למלכודת קלישאתית אלא הוא שומר על ייחודו כחיבור המעורר לשאלות אך לא בהכרח כמציב תשובות. 
כבספריו הקודמים (חרפה-1999,עלומים-2004) שגם הם דנים בזהויות במשבר גם בספרו הנוכחי קוטזי אינו מציע לקוראיו דרך קיצור, הגיבורים אינם מוצאים תשובות לשאלות המטרידות את מנוחתם, אלא לכל היותר מספקים זוויות ראיה חדשות דרכם ניתן לבחון את השאלות ולהגיע באמצעותן לתובנות. פעמים התובנות העולות הינן מרתקות ומאירות עיניים ופעמים בנליות ומייגעות. בין כך ובין כך החיפוש אחר מענה מהווה את הציר המרכזי שסביבו נע הרצף העלילתי  בו הגיבורים מחפשים אחר מזור למצוקות גופותיהם ונפשותיהם.
לסיכום ספרו של קוטזי, ילדותו של  ישו, אינו קל לקריאה ועל כן יש צורך לצרוך אותו במנות מדודות, המאפשרות להרהר בשאלות היסוד העולות בו מבלי להתייגע יתר על המידה. זהו איננו ספר לטיסות, לשפת בריכה  או ללילות בחדרי בקרה ופיקוד. יחד עם זאת הוא יכול להיות חבר נאמן מעורר למחשבה בדקות שבין הכניסה למיטה לבין הרגע הקסום בו התנומה נופלת ומשכיחה ולו לכמה שעות את החיפוש המתמיד אחר משמעות.
ג'.מ. קוטזי, ילדותו של ישו, תרגם מאנגלית אברהם יבין, עם עובד, 2015, 320 עמ'

נ.ב-לא  הבנתי מה הקשר בין העלילה לבין השם, ילדותו של ישו בין הפותרים נכונה יוגרלו פרסים יקרי ערך. 


איך כותבים טלנובלה זולה בשוודית?



הנערה ברשת העכביש, דיוויד לגרקרנץ, תרגמה משוודית: רות שפירא, מודן, 2015, 465 עמ'
המעבר לטלוויזיה רב-ערוצית אי שם בסוף שנות התשעים של המאה העשרים שינה את אופני צריכת התרבות של מאות אלפי בתי אב בישראל.  סדרות סבון כ"קרוב רחוק" האוסטרלית ו"היפים והאמיצים"  האמריקאית ששלטו בז'אנר באמצעות הערוץ השני  הפסיקו להיות חריגות בנוף שבין שתיים לארבע ואת מקומן תפסו עשרות אופרות סבון שחצו את האוקיאנוס האטלנטי וכך אולפני בדרום אמריקה הגיחו בסלונים המנומנמים של העיר גבעתיים.  מפנה תרבותי זה הגיע לשיאו עם עלייתו לאוויר של, ערוץ ויוה, שזכה  להצלחה כאשר  ילדות  רכות וזקנות בלות פייטו ברגשנות משתפכת מילים בספרדית. בהדרגה התרגלנו לערוץ המאופיין בגיבורים מושכי עין ובעודף רגשנות ומופרכות עלילתית המובילות  את  גיבוריו  לאינספור דרמות הזויות הנמתחות על פני מאות פרקים. שונאים בדם התגלו כאחים שהופרדו בלידתם, אימהות נאמנות התגלו בפרק 5,000 כנשים בוגדניות החורשות מזימות ועוד כהנה וכהנה. המופרכות הצליחה למתוח את העלילה האוורירית על פני שנים ארוכות של צפייה מתמשכת, שללא ספק האריכה את חייהן של לא מעט נשים עריריות שההמתנה לפרק הבא נתנה משמעות לחייהן.

סגנונן של הטלנובלות לא נשאר רק בעולם הטלוויזיוני אלא הוא מצא לו אחיזה נאמנה גם ביצירות ספרותיות שעשו חיל הודות לכמיהת הקוראים והקוראות לדרמות נוצצות המתובלות במזימות משפחתיות, באהבה חסרת מעצורים וכמובן בבלילה של יצרים אנושיים החבויים וממתינים לפרוץ ולחולל שמות בגיבורים ובסביבתם. סופרות כדניאל סטיל וסופרים כג'פרי ארצ'ר הצליחו לרקוח מחומרים אלו רומנים רבים שכיכבו שנה אחר שנה בראש רשימת רבי המכר בעולם המערבי. הלועגים מכנים ספרות זו כ"רומנים למשרתות בכריכה רכה"  בעוד שהמכבדים מסתפקים בשם הכולל, "פרוזה רומנטית".  עם השנים ספרות זו הוגדרה כתת סוגה שזכתה למדפים שלמים בספריות העירוניות ושאלו שאהבוה היו פונים אליה ביודעין ובידיעה ברורה מה יעלו בחכתם. אולם לאחרונה אנו עדים לשעטנז ספרותי היוצר שילובים קשים בין הרומנים הללו לבין סוגות אחרות כדוגמת הספרות הבלשית.
עדות לבלילה חסרת חן מעין זו ניתן לראות בספרו האחרון של דיוויד לגרקרנץ, הנערה ברשת העכביש (מודן, 2015) הספר מהווה כביכול כרך מס' 4 בסדרת הבילוש המוצלחת ,מילניום, שנכתבה על ידי העיתונאי השוודי המנוח, סטיג לרסון ,שנפח את נשמתו בעוד מבחר מכתביו עדיין מונחים במגירתו כאבן שאין לה הופכים. ההצלחה המסחרית שהייתה מנת חלקה של הסדרה בה מככבים העיתונאי מיכאל בלומקוויסט והנערה חסרת הגבולות ומרובת הכישרונות ליסבת סלאנדר, שבתה את ליבם של קוראים בכל רחבי העולם שאף דרשו וקיבלו עיבוד קולנועי לעלילה הסוחפת. ההצלחה המרשימה לא נעלמה מעיניהם של המוציאים לאור אשר חיפשו ממשיך ללרסון שנגדע בדמי ימיו, לאחר שנים של חיפושים נמצא יורש העצר בדמותו של  העיתונאי, דיוויד לגרקרנץ, שקנה את הזכויות על הדמויות והמשיך את הסדרה מהמקום בה היא נפסקה ערב מותו של מחברה המקורי.
בספר הראשון פרי עטו בסדרת מילניום, הנערה ברשת העכביש, לוקח לגרקרנץ את מיכאל וליסבת למצוד אחר רשת פשע בינלאומית הפועלת בין היתר באמצעות פשעי סייבר (תחום שהולך ותופס תאוצה בספרות הבלשית). הרשת מפעילה מלבד שורה של פורצי מחשבים כישרוניים גם אנשי זרוע המטילים את אימתם על אנשי החוק.  בשלב זה הספר כתוב בצורה טובה ומעיינת המשלבת מספר זירות עלילתיות המתרחשות במקביל ומקנות לקורא עניין ומקצב המעלה את הדופק בהדרגה. אולם מלבד סיפור העלילה החליט המחבר לטוות דרמה משפחתית בה הגיבורים מגלים עוד ועוד פרטים על עברם. בשלב זה גבולות הדמיון וההזיה נפרצו  ואת מקומו של המותחן הקצבי תופס בהדרגה רומן שעלילתו מורכבת מגיבוב של קטעים שבוודאי נפלו על רצפת העריכה במשרדי העריכה של ערוץ הטלנובלות עטור התהילה, ויוה. אינני רואה בעיה בשילובם של סגנונות כתיבה שונים, אולם נראה שהחל מעמוד 300 האיזון הופר והעלילה החלה להידרדר במדרון חלקלק שהופך את העלילה למפולת שלג הקוברת את הדמויות והקוראים כאחד.  
לסיכום, הספר מהווה פוסט-מורטיום אכזרי ומדכדך למחבר המקורי שדמויותיו האהובות נלקחו למחוזות לא להם. נראה שתאוות הממון של המו"לים הובילה אותם לזרועותיו של לגרקרנץ שהצליח לחבר רומן רחב יריעה הזוכה לשלל תרגומים תוך שהוא מרוקן אותו מכל נשמה יתרה. אני מאמין שאלו החפצים לנצור את זכרם של מיכאל וליסבת  מחויבים להדיר את רגליהם מהספר "הנערה ברשת העכביש" המגלם באופן מדויק את האמירה החז"לית, "זקנתו מביישת את בחרותו".
ספריו של לרסון סוקרו על ידי באהבה רבה לפני כחמש שנים והם מהווים מצבה חיה למפעלו הספרותי 

הנערה שבעטה בקן צרעות,סטיג לרסן, מודן, 2011





 

מורה לנבכי הזמן- יוסי ביילין ומסעותיו בנבכי הסוציאליזם הישראלי


"אנחנו מחויבים לנתח את העבר כדי להבטיח עתיד שבו נוכל לעשות שגיאות חדשות, אך לפסוח על הישנות" (92).  
למשימה זו מוקדש ספרון הכיס, מסוציאליזם לסוציאל-ליברליזם (עם עובד, 1999).  הספר פרי עטו של העיתונאי, איש הרוח והפוליטיקאי יוסי ביילין ראה אור בסדרת עתידות של הוצאת, "עם עובד" ,המעוררת למחשבה במגוון רחב של נושאים עם בואה של המאה ה-21  שתי שאלות מרכזיות עומדות בבסיס החיבור: האחת, מדוע נפרד הסוציאליזם מהליברליזם? השנייה, כיצד ניתן להשיב את שתי האידיאולוגיות הללו לאותה מסגרת מושגית ופוליטית?
בחלק הראשון של החיבור נסקרים תולדות הסוציאליזם באירופה מהמחצית השנייה של המאה ה-19  ועד לכינונה של מדינת הרווחה עם סיומה של מלחמת העולם השנייה. על אף ריבוי הפרטים מצליח המחבר לשמור על עניין תוך שהוא מראה כיצד הלהט המהפכני  גורם לפיצול בגוש השמאל ומסיט את הדיון משיח זכויות  לשיח הסב בעיקר על האופן בו יש לתבוע את  השגת הזכויות (מהפכה או לא מהפכה). בכך למעשה נפערת תהום בין הליברלים מתנגדי המהפכה לבין הסוציאליסטים תומכי "דיקטטורת הפועלים". לדידו של ביילין קו פרשת המים בין שתי הגישות התבקע  ב-1917  עם התפרצותה של ההפיכה הבולשביקית. הפיכה אשר דגלה במהפכה וכוננה הלכה למעשה דיקטטורה המונעת, לפחות בראשיתה, מאידאולוגיה נוקשה שגרמה לפעירתה של תהום בין הליברליות לסוציאליזם ההופכות לתנועות המגדירות אחת את השניה באופן לעומתי. 
לאחר סקירה בהירה זו פונה ביילין לתיאורו של המתח בהקשרו הציוני-ישראלי. הודות לכישרונו העיתונאי  נהפכים ויכוחים עבשים שהתנהלו בראשית המאה בין תתי זרמים בתנועת הפועלים  לדיון מפרה ומעניין בו מתגלים  המתיחות המובנת בין סוציאליזם  לציונות. סקירתו אינה נותנת לרטוריקה של פוליטרוקים  לבלבל אותו ועל כן היא מצליחה  להראות כיצד מפא"י בחרה משנת 1930  בנתיב ברור של בניית הבית הלאומי על פני הגשמתו של החזון הסוציאליסטי. בחירתו של הדגל הלאומי בכסות סוציאליסטית יצרה מתיחות מובנת המהווה את נשמת אפה של התנועה שהתהדרה בדגלים אדומים בעוד מרבית בוחריה השתייכו לבורגנות העירונית. ובשיח אוניברסאלי הפונה לאחווה סוציאליסטית בעוד שבפועל היא ניהלה  מדיניות לאומית הדוחקת את הפועל הרווזיוניסטי וכל שכן את  הפלח הערבי לקרן זווית. 
לדידו השינויים שהביאו עימם שנות התשעים הן בזירה הבינלאומית עם קריסתו של הגוש הקומוניסטי והן בזירה הארצישראלית עם ירידת הצורך בפרויקט בינוי האומה. פותחת בפני הסוציאליסטים הזדמנות ליצירתם של מרכיבים אידיאולוגים חדשים הממזגים סוציאליזם וליברליזם כתפיסה רעיונית אחת ולא כעמדות הסותרות זו את זו. ובזירה הישראלית בהורדת הדגל הלאומי ובפניה לחיזוקה של החברה מתוך ראיה השמה את האזרח במרכז השיח. תובנות אלו מהוות את התשתית לחלקו השלישי של הספר הפונות ליצירתו של חזון סוציאליסטי עדכני.
תפיסה זו אינה ייחודית לביילין אלא היא מייצגת הלך רוח אינטלקטואלי ששרר בקרב חוגים ליברלים ודמוקרטים ברחבי העולם המערבי  במהלך שנות התשעים של המאה ה-20 (כאשר הנודע שבהם הוא אהתוני גידנס בספרו הדרך השלישית).  בשונה מהאידיאולוגיות הגדולות של ראשית המאה שיטתם אינה מתיימרת להציע תזה הכורכת בין מוסר להיסטוריה  אלא היא מציעה דווקא  פתרונות זמניים המכוונים לשיפור מצבו של היחיד מתוך ההווה בו הוא חי.  כך פרויקט גאולת האדם המרקסיסטי מוחלף ברגעי חסד קטנים המתרחשים  בחיי היום יום של כל פרט ופרט. החלפתן של פרויקטים כה מעוררי השראה בפרויקטים בורגניים בכסות סוציאליסטית מהווים לדעתי נקודת חולשה מרכזית.
כיום 15 שנה אחרי כתיבת הספר, כאשר ביתו הפוליטי דל ביילין נאבק באחוז החסימה מלמטה, נראה שחזון טשטוש הגבולות כשל. משום שהוא ייתר את הימצאותו של השמאל כאלטרנטיבה שלטונית ואידאולוגית, ואת מקומו תפסה אידיאולוגיה אווירית מבית מדרשו של יאיר לפיד מחד וקיצוניות מימין ומשמאל מאידך. מלבד הכשל האידאולוגי התיזה של ביילין נכשלת בכך שהיא נעדרת מכל תיקוף אמפירי. תביעותיו האזרחיות אינן נקובות  בעלויות או מקושרות לשיח תוצאתי. בכך למעשה הוא אינו מציע חלופה של ממש, אלא אוסף של רעיונות יפים ומחממי לב שמידת ישימותם  בשדה הכלכלי והפוליטי מוטלת בספק . 
 למרות נקודת החולשה המצויות בעיקר בחלק החזוני, הספר העניק לי  קווים מנחים להבנת  התפתחותו של  הסוציאליזם במרוצת המאה ה-20 הן בהקשרו האירופאי והם בהקשרו הישראלי. היעדרותו של דיון מעמיק הדן בכל תג ופסיק בתורות הסוציאליסטיות מקנה מבט פנורמי בתשתית המושגית ובתהליכים ההיסטוריים שעיצבו את התנועה במהלך 150 השנים האחרונות, דבר שכה חסר כיום בשיח השמאלי בישראל הנוטה או לזוטות או לקלישאות.  לעומת זאת לאלו החפצים במצע סוציאליסטי-ליבראליסטי  מגובש וישים שייקח אותם אל עבר המאה ה-21 צפויה אכזבה וכנראה שאליהם לתור אחר פתורנות הנמצאים במקומות אחרים (אני טרם מצאתי). אולם  לאלו המעוניינים במילון מונחים שייקנה להם מילון  מושגים בסיסי בשיח הסוציאליסטי  באירופה ובישראל תוך שהוא מציב אותו בהקשרים רחבים נכונה  הפתעה חיובית.
למי שתש כוחו משלל ויכוחים בין ימין לשמאל ובין תתי הזרמים בתנועות השמאל , מצורף שירו של מאיר אריאל, "אצל ציון" שמראה להיכן מתנקזים כל האידיאולוגים בסופו של יום. 
יוסי ביילין, מסוציאליזם לסוציאל ליברליזם, עם עובד, 1999, 122 עמ'

דרשנות מרקסיסטית- אנטי גלובליזציה בעידן בקפטיליזם העכשווי


בשנת 1999 הייתי עסוק מעל הראש בשאלות הרות גורל: להיכן אתגייס בשנה הבאה?  האם תהייה לי תעודת בגרות או שאאלץ לבזבז ימים ושעות יקרות לאחר הצבא בהשלמת החומר?  והאם השירות הצבאי יכלול אפיזודה לבנונית או שעד שאתגייס צה"ל ייסוג מלבנון ושירותי  הצבאי יהיה  דומה יותר לשירות בשוויץ מאשר לשירות צבאי במזרח התיכון? שאלות אלו ואחרות אטמו את תודעתי והרחיקו אותי מהבלי העולם ומהמאבקים החברתיים שבערו בו. אחד מהמאבקים שהתרחשו באותה העת וזכו להתייחסות חברתית נרחבת התרחש בעיר סיאטל שבארה"ב. אלפי מפגינים יצאו במחאה כנגד ארגון הסחר הבינ-לאומי וגרורותיו, וקראו להפסקת שלטון העריצות של המדינות החזקות המנצלות את משאביהם של המדינות החלשות ופוגעות בציבור העובדים במדינותיהן.  בקרב בעלי תודעה מהפכנית מהומות אלו מהוות נקודת תפנית תודעתית בעלת משמעות, שעוררה גל של כתיבה ופרסומים אינטלקטואלים המבקרים את השיטה הכלכלית ומציעים לה פתרונות. כפי שציינתי המהומות ונקודת התפנית שהן חוללו לא חדרו לעולמי מאז 1999 ועד לפני כשבועיים עת פתחתי את הספר , "אנטי-גלובליזציה-ביקורת הקפיטליזם העכשווי" (רסלינג, 2002) בעריכת אפרים דוידי. לטובת אלו שכמוני פספסו את המחאה ותוצאותיה מוגשת סקירה זו.
במרכזו של הקובץ ניצבים חמישה מאמרים הבאים לתת כיוונים למאבק כנגד הגלובליזציה וההגמוניה האמריקאית בשיח הפוליטי והחברתי.  חמשת הכותבים מייצגים גישות רדיקליות הקוראות לשינוי פרדיגמות. כלומר למהפכה שאינה מסתפקת בתיקונים של השיטה הקפיטליסטית אלא לשבירתה של השיטה והחלפתה בתפיסה סוציאליסטית המעודדת התערבות ממשלתית ענפה לצורך חלוקה מחודשת של ההון. תפיסתם הרדיקלית הקוראת למהפכה פוליטית וחברתית יוצאת באופן חריף כנגד גישתו של  אנתוני גידנס, הדרך השלישית- תחייתו של הסוציאל דמוקרטיה,  שאומצה בחום על ידי נשיא ארה"ב, קלינטון וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר. לעומתם גישתו אינה קוראת למהפכה אלא דווקא  לשינויה  של השיטה הכלכלית מבפנים באמצעות ריסון הקפיטליזם והגברת הלכידות החברתית תוך הימנעות מבחירה בקטגוריות זהות מובנות של שמאל וימין. החמישה דוחים מכל וכול את תפיסת השינוי המדוד ובוחרים דווקא באופציה המהפכנית שנוסתה זה מכבר לאורכה של המאה ה-20.
חמשת המאמרים הזכירו לי ספרי דרשות בהם מטיפים קוראים בלהט לקהלם לרשת את מלכות השמיים יהיה המחיר אשר יהיה. כאותם מטיפים המצליחים להדליק אור בעיניים כבויות לאחר ההתלהבות הראשונית נשארת תחושה קשה של אי בהירות המסתתרת מאחורי רטוריקה גבוהה שאינה לוקחת ברצינות את ההשלכות ארוכות הטווח של דבריה. מלבד הרטוריקה הגבוה דומים המאמרים לספרות דרשנית בקריאה הסלקטיבית והמניפולטיבית של המציאות אשר באה לקדם אג'נדה ברורה ללא כל קשר לעובדות ההיסטוריות. הטיה זו באה לידי ביטוי מובהק בדבריו של  הכלכלן המצרי, סמיר אמין, שמוציא מתחת  לידיו את המשפט ההזוי הבא:
"קבוצת אנשים אינה יכולה לחולל מהפכה ללא תמיכת חלק גדול של החברה, ומשום כך חייבת כל מהפכה להיות דמוקרטית" (עמ' 91).
האומנם?! כל סטודנט מתחיל יודע שהקומוניזם הסובייטי  לא הצליח לסחוף בראשיתו את ההמונים ועל כן נאלץ לנין להגות את תורת הקומץ, כלומר מעטים המובילים את הרבים אל  עבר חזון המהפכה . הקריאה  הסלקטיבית אינה מתייחד רק לתחום ההיסטורי אלא ניתן לראותה גם בהיבט המוסרי המוצג בספר:
"אין לשלול את המאבק המזוין כדרך לשינוי חברתי....הכל תלוי בזמן ובמקום. לא ניתן לצפות מראש איזו צורה תהיה יעילה יותר ברגע היסטורי מסוים (עמ' 97).
כלומר הדחיה של האלימות איננה עקרונית אלא טקטית בלבד, כך מבעד להררי הספרים, הנאומים הנמלצים ושלטי המחאה מסתתר לו אקדח טעון המצפה לשימוש. השילוב של אלימות וקריאה סלקטיבית ומגמתית של ההיסטוריה מנציחה את הממד הרדיקלי של הקובץ, המהווה למעשה מעין מניפסט קנאי שהשאיר בי פחד עמום בבטן התחתונה.
הספר נחתם בהקשר הישראלי  המובא על ידי העורך אפרים דוידי, הידוע כעיתונאי ופעיל חברתי מחוגי חד"ש. במאמרו מתוארים ההקשרים הלוקליים של התהליכים המאקרו כלכלים שהובילו למהומות סיאטל. הנקודות המועלות על ידו היו בראשית שנות האלפיים  מעין חידוש שכיום כבר מזומר בפי כל: ריכוזיות ההון, הקטנת שיעורי הרווחה, שינויים בשוק התעסוקה, פניה לגלובליזציה של תהליכי הייצור. הניתוח הכלכלי מעניין ומראה כיצד  קבוצה קטנה של בעלי אינטרס השתלטה במרוצת שלושת העשורים האחרונים בחסות המדינה על משאבים כלכלים אדירים. התמונה העגומה המתוארת בחלק הראשון של מאמרו ממקדת את הקורא בסכנות הקיומיות של מדינת ישראל: ניכור, התרחבות הפערים ושחיקתה של תחושת הסולידריות בין העובדים.
בחלק השני של המאמר שב המחבר לסכסוך הישראלי-פלסטיני ושוב הוא כורח כאיש שמאל ותיק בין סולידריות וכיבוש, בין זכויות עובדים לזכות התנועה של הפלסטינים. אכן לכיבוש ישנן אדוות חברתיות רחבות, ולשלום מבית מדרשו של שמעון פרס יש יותר מניחוח אימפריאליסטי מאשר כמיהה לשלום בין שווים.  לדעתי,  הכריכה של השיח הכלכלי והשיח הביטחוני-מדיני בקשר בל יינתק מוביל לכך שהקיפאון המדיני מוביל לקיפאון בתחום זכויות העובדים והרפורמות במשק. וכך למעשה משחק המחבר לידיהם של הניאו-ליברלים שחפצים בכריכת הסדר הכלכלי במשבר הביטחוני בו ישנה הגמוניה ברורה לפרגמטיזם בטחוני הדוחק לקרן זווית ערכים שהשמאל מנסה לקדם. כמיהתם  לשינוי טוטלי הכורך יחדיו הן את הנושא המדיני והן את הנושא הכלכלי פוגע במידת הישימות של הרעיון הסוציאליסטי בישראל וגוזר על המאמינים בו  להיות מוצבים אי שם בירכתי השיח הפוליטי. השוליות של קבוצות אלו במפת הכוחות של הפוליטיקה הישראלית הופכת אותם לסוכני שינוי שאינם יכולים לחולל את השינוי בשינויה של השיטה אלא לכל היותר כקטליזטורים היכולים במקרה הטוב לאתגר את הגושים המרכזים לחולל שינוי מבפנים.
לסיכום, הקובץ אינו טומן בחובו חידושים מחשבתיים מסעירים משום שבמרוצת 15 השנים מיום צאתו לאור השיח בישראל שאב רבות מהתיאוריות המתוארות בספר. נראה שכיום אנו מבקרים את המציאות בכלים מרקסיסטים מבלי לדעת זאת. ההיכרות עם תפיסה מחשבתית זו הינה מאתגרת ומעוררת למחשבה, גם בידיעה שאימוצה של הביקורת למדיניות כוללת עלולה להיות מסוכנת והרסנית. והיא יכולה להוות כלי משמעותי להבנה רבת ממדים ועמוקה יותר של המציאות הכלכלית הסובבת אותנו שאינה מהווה תולדה של סדר בראשתי אלא היא תוצר מעשה ידי אדם שבכוחנו ויכולתנו לשנותו.

אנטי גלובליזציה-ביקורת הקפיטליזם העכשווי, עורך אפרים דוידי, רסלינג, 2002,

מי רואה את האנשים השקופים ?


תיירים משוטטים ברחובות פריז עם מצלמות תלויות על צווארם, מצטלמים לרגלי מגדל אייפל. מתרגשים בשדרות המרכזיות לצדן של מאפיות שופעות כל טוב. בירידה למטרו הם קונים חולצה עם ציור של דובון הלובש כובע צרפתי מעוקם. הם נראים מאושרים בעיר הקולטת לחיקה מיליוני תיירים מדי שנה השמחים להידבק באורותיה ובאווירה המתקתק המלווה אותם גם בשובם לארצות מוצאם. רק בודדים מכל אותם לגיונות של תיירים חורגים ממעגלי התיור המוכרים ופונים אל עבר השכונות הרחוקות בהם מתגוררים בשיכונים ארוכים מיליוני מהגרים המנסים להשאיר את הראש מעל המים.
הסופר היהודי-צרפתי, סמואל בנשטרית, בוחר בספרו "רואים את הלב" (כתר, 2011) לקחת את הקוראים דווקא לביקור ברובעים אלו הרחוקים מן העין. במרכזה של העלילה ניצב שארל ילד כבן 10 המתגורר יחד עם אימו ואחיו הנרקומן בבניין שיכון חסר ייחוד. אמו, מהגרת בלתי חוקית ממאלי נלקחת בוקר אחד במפתיע על ידי רשויות ההגירה ולפתע שארל הקטן נשאר בבדידותו. הסיפור מגולל יום בחייו במהלכו הוא  תר בחיפושים נואשים אחר סימנים שיאפשרו לו לגלות להיכן נלקחה אמו. דרך החתחתים שעובר שארל כוללת תחנות רבות ומגוונות בשכונת מגוריו, תחנות אלו פותחות בפני הקורא צוהר לעולמם הסמוי מן העין של אלו שאינם יכולים להרשות לעצמם להנות מיופיה של העיר.
בין נרקומונים המקוששים פרוטה לפרוטה לטובת מנת הסם לה הם זקוקים לבין עזובה ונחשלות מצליח שארל לשרבב פחים קטנים של תקווה. אהבה ילדותית לילדה המתגוררת מחוץ לשכונת העוני, זוג הזקנים שאמו של שארל עובדת במשק ביתם החוגגים יחדיו עשרות שנים של זוגיות משותפת ועוד כהנה וכהנה אפיזודות של חברות וחמלה מצליחים לפוגג ולו במעט את מציאות החיים הקשה לאיה נחשף הקורא. שיריו של המשורר הצרפתי,  ארתור רמבו, השזורים לאורכו של הסיפור מנצנצים כיהלומים הפזורים בביב שופכין וכך בין ערמות הפסולות המצחינות מאירים את עיניו של הקורא ונותנים לו אשליה של אופק ותקווה.
הסיפור שמגולל בנשטרית אינו מפעים או מפתיע, אולם למרות העלילה שאינה מסעירה הוא מצליח לקחת את הקורא למסע מאתגר בשיכונים הפריזאים הרחוקים מן העין. השימוש בשפה ילדותית ורזה אינו ייחודי והוא נפוץ מאוד בכתיבה הספרותית המתארת מציאות של עוני ומצוקה דרך עיניו של ילד. בישראל היה זה הסופר, דודי בוסי,  שהצליח בספרו, "פרא אציל" (כתר, 2003)  לתאר מציאות חיים דרך עיניו של ילד שוליים שמתמודד עם תלאות החיים. ספרו של בוסי טלטל אותי במידה רבה יותר מ"רואים את הלב", לכן אני ממליץ לאלו החפצים לראות את התחתית דרך עיניהם של ילדים שיפנו לבוסי. אולם לאלו החפצים באומללות עם ניחוחות צרפתיים שמקלים על תוגת השיכונים כדאי דווקא לפנות לספרו של בנשטרית. אשר מצליח למרות התכנים הקשים לשמור על אופטימיות במקום בהם התקווה מתכסה בעבים קודרים.

רואים את הלב, סמואל בן שטרית, תרגמה מצרפתית: לי עברון-ועקנין, כתר, 2011, 191 עמ'  

סל הכביסה של הרעיונות- קיצור תולדות הניאו ליברליזם מאת דייויד הארווי, מולד, 2015


תאורטיקנים ניאו-ליברלים גורסים שהקריסות הכלכליות במדינות כמו ארגנטינה ויוון, הן פועל יוצא של מדיניות כלכלית כושלת, מגזר ציבורי מנופח והתנהלות כלכלית בזבזנית של אזרחי המדינות. בקיצור העניים אשמים בגורלם והמציאות הכלכלית משקפת את התנהלותם הכושלת. אמונה זו מונחלת עמוק בתודעתו של ראש ממשלתנו המצויד בסוללה של כלכלנים מהבנק הבינלאומי ומהידידה הגדולה במערב המלבים את אמונתו ומסייעים בידו לצאת למסע ההפחדות שבמרכזו ניצבות שתי ססמאות: "שלא נהייה כמו יוון\ארגנטינה", "האיש הרזה אינו יכול לשאת עוד את האיש השמן". אמונתו הכלכלית מחד ופחדיו של הציבור מאידך אפשרו לו להוביל כבר מהימים בהם היה שר אוצר, מדיניות ניאו-ליברלית אגרסיבית שכללה: צמצום במתן קצבאות, הפרטת שירותים ציבורים (קופות הפנסיה), העברת בעלויות של חברות ממשלתיות ונכסי צאן ברזל של המדינה לידי בעלי הון. כל זאת תחת כסות של תהליך התייעלות של השירות הציבורי וצמצום תחומי פעילותה של המדינה דבר האמור לפתח את המגזר העסקי שתופס את מקומה בתחום נתינת שירותים. בד בבד על מנת לשמר את הלכידות החברתית ההולכת ומתערערת לנוכח הגדלת אי השוויון והפערים בין אלפיון עליון מנותק לבין שאר הציבור. ממשלותיו תידלקו את הציבור בשלל פחדים המסיטים את הדיון מהפן הכלכלי-ערכי לפן של שרידות קיומית. 

המשקפיים של הארווי- תיאוריות ניאו מרקסיסטיות 

סיפרו של דיויד הארווי. קיצור תולדות הניאו-ליברליזם (מולד, 2015- הספר ראה אור לראשונה באנגלית ב-2005), שם את התהליכים הללו בקונטקסט עולמי רחב שבאמצעותו ניתן לראות את ההתרחשויות כחלק מתהליך כלל עולמי בו משתלט השיח הניאו-ליברלי על כלכלות מדינות העולם. התיזה העומדת במרכז החיבור גורסת, שהשתלטות הניאו-ליברלית היא ביטוי נוסף למאבק מעמדי בו האליטות הכלכליות מרחיבות את כוחן באמצעות חלוקה מחודשת של ההון המסתתרת תחת כסות של מילים וערכים כדוגמת: חירות, שיוויון, תחרות ומריטוקרטיה. בעוד שבפועל מתקיים תהליך הפוך של הדרה, ניצול ורישוש שאר המעמדות. 


לדידו ההשתלטות מתבצעת באמצעות תהליכי הפרטה אגרסיביים שמקטינים את אחריות המדינה וכוללים מלבד התפרקות מנכסים גם צמצום של רגולציה והעברת האחריות המוסרית מהמדינה לפרט. מהלכים אלו יוצרים תנאי תחרות נוחים לבעלי הממון ומחלישים את מנגנוני ההגנה של המעמדות האחרים (שבירת ארגוני עובדים, חוזי העסקה אישיים, הפרטת קופות הפנסיה, הפרטת שירותי החינוך והבריאות ועוד). כצעד משלים מתקיים תהליך מקביל של השתלטות על השיח הציבורי באמצעות כלי התקשורת, עמותות, מכוני מחקר ובעיקר שורה ארוכה של לוביסטים המשווקים את החלופה הניאו-ליברלית כחלופה מיטיבית המובילה לשגשוג ולחירות. בזכות פעולותיהם חובקות השווקים מצליחים בעלי ההון להרדים את המעמדות האחרים ולהפוך אותם לשותפים למהלכים שלמעשה מובילים להתרוששותם הכלכלית ולפגיעה אנושה בחירותם הפוליטית. 


יין ישן בכלים חדשים

מבחינה פילוסופית אלו אינם רעיונות חדשות והם רווחים בשיח השמאלי כבר מימי מלחמת העולם הראשונה, עת נצרכו המרקסיסטים להסביר כיצד חזון "פועלי כל העולם התאחדו" מומר בכך שהפרולטריון טובח ונטבח בקווי החפירות. בשנות ה-20 היו אלו חברי "אסכולת פרנקפורט" שהשקיעו מאמצים רבים בפיתוחו של המושג, "תודעה כוזבת", הבא להסביר מדוע הפועלים פונים לפשיזם ולא לסוציאליזם המיוחל. בשנות ה-60 וה-70 עם התעצמותו של הסדר הקפיטליסטי במערב היו אלו הרברט מרקוזה, תיאודור אדורנו ומישל פוקו שניסו להראות כיצד מנגנוני כוח נסתרים מתעתעים בתפיסת המציאות של הפועלים ומובילים לכינונה של מציאות חברתית שאינה משרתת את האינטרסים שלהם. נראה שבשנות ה-2000 ממשיך הארווי בספרו המזכיר יותר מניפסט רחב יריעה את שרשרת הטיעונים הללו. 


המחבר אינו מתיימר להיות פילוסוף אלא סוציולוג ועל כן עיקר עיסוקו טמון בהצגת ההשפעות החברתיות של התהליכים הכלכליים הנסקרים. יחד עם זאת צרם לי מאוד שהוא אינו כותב לפחות מבוא תאורטי קצר המציג את הקו הרעיוני אליו הוא משתייך, שאינו נולד עם עליית הניאו-ליברליזם בשנות ה-70 אלא שורשיו נטועים עמוק בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. לדעתי מחיקת ההקשר האינטלקטואלי הרחב (מלבד הערות שוליים קצרות המפנות למחברות הכלא של אנטוניו גרמאשי) מציג את נקודת החולשה המרכזית של הספר אשר בוחר לתאר מציאות בצורה פלקטית ומוטה וללא הצגת נקודת המבט האידיאולוגית שדרכה הוא מתאר את המציאות מחד ואת האידאולוגיה שאל מולה הוא יוצא מאידך.
מלבד חולשתו הפילוסופית הספר גם לוקה בכתיבתו ההיסטורית בכך שהוא אינו מצליח להסביר במה כוחו של הסדר הניאו-ליברלי, כך שמתנגדיו התקיפים ביותר, הסטודנטים של 1968, נהו אחריו כבר בסוף שנות השבעים.? הסברת הצטרפותם למחנה הנגדי באמצעות תיאוריות של "תודעה כוזבת" מובילה לטעמי לרידודו של השיח ולקביעה פטרונית שרק מרקסיסטים רואים את המציאות נכוחה וכל השאר הנם בחזקת "תינוקות שנישבו".


אם לא די ברדידות הפילוסופית ובקוצר היד ההיסטורי, לוקה ספרו של הארווי בנגע נוסף- היעדר יושרה אינטלקטואלי. הארווי כרבים מהאינטלקטואלים בשמאל (נזכרתי בסארטר שנודה מהמפלגה הקומוניסטית הצרפתית בשל ביקורתו כנגד הטיהורים הסטליניסטים) מתעלם לחלוטין מכך שהקפיטליזם על צורותיו היווה במהלך המאה ה-20 אלטרנטיבה לשיטות פוליטיות מטילות אימה לא פחות. לא ניתן לדבר על שנות השבעים והשמונים מבלי להגיד ולו מילה אחת על הענק הרוסי הגווע במזרח שתחת מנגנוני הביטחון שלו נמקו מילוני פועלים שעונו בשם אחוות העמים. או העיסוק בסין ללא אזכור של מחנות כפיה של חינוך מחדש, סחר באיברים, הוצאות להורג ורמיסה של זכויות אזרח. התבוננות בצמיחת הקפיטליזם ללא בחינה של ההסדרים החברתיים-כלכלים האלטרנטיביים שפועלים במקביל אליו, מובילים להצגתה של תמונה היסטורית עמומה ולא מדויקת. אם לא די בכך הוא אינו מזכיר ולו במעט את אחריותם של גורמים סוציאליסטים לקריסתה של מדינת הרווחה הקלסית. כיצד איגודי עובדים חמסנים הביאו את קופות המדינה להידלדלות שעלולה הייתה להוביל אותם לפשיטת רגל. או כיצד השיח השמאלי קידם בעת ובעונה אחת מדיניות שאולי מיטיבה עם אירופה וארה"ב אך בהחלט ממשיכה את תהליכי הניצול במדינות המתפתחות. 

בים המלל שני פנסים מהבהבים ונותנים אופק לקורא המטושטש

על אף שלושת המגרעות שמניתי הספר ראוי לקריאה ולו בשל שלוש נקודות המצויות בו. האחת, החיבור מעורר למחשבה ביקורתית על הסדר הקיים, בכך שהוא מציע נקודות מבט שעבורי היו מאירות עיניים (לא מעצם הטענות שמוכרות אלא מחיבורם של סך הטענות לכדי פסיפס מעורר מחשבה). יכולותיו של המחבר להביט על מגוון רחב של נושאים הקשורים למארו-כלכלה, עליית דתות, פעילות המגזר השלישי, גלובליזציה ועוד ולקשור ביניהם הינן נדירות. ההישג אך מתעצם לנוכח השפה היחסית בהירה ונגישה המאפשרת לעבור בין הנושאים ולא לאבד ידיים ורגליים (יחד עם זאת אוסף הנושאים הקנה לי תחושה של לאות ועל כן לקח לי כמעט חודשיים כדי לגמוע את 260 עמודי הספר). ניתן לומר שהספר מהוה בראש ובראשונה הזמנה לדיון כך שכל קורא יוכל לצלול לעומקם של הנושאים המעניינים אותו. הביבליוגרפיה העדכנית בסיום הספר יכולה להוות נקודת מוצא טובה להמשכן של החקירות שרק נפתחו בספר הנוכחי, וזאת על אף שהיא עשירה במקורות מהגדה השמאלית וכמעט נעדרת ממקורות ימניים, כך שהשיח שמציע המחבר מוטה לחלוטין ורחוק משיח אקדמי פתוח אשר אמור להציג את שתי הדעות באופן שווה ולאפשר לקורא לשוטט במרחבי הדעת ולא להיות שבוי בקונספציה אחת. עד לכדי כך שהספר הופך בהדרגה למניפסט אגרסיבי הבא להשחיר את פניו של הניאו-ליברליזם והמחשבה השמרנית ופחות להציג תהליך חברתי-כלכלי המעצב את המציאות בה אנו חיים. 


השנייה מצויה בביקורת שהוא מותח כנגד השיח הפוסט-מודרני אשר תחת כסות של רלטיביזם מוסרי ופלורליזם משטח את השיח הציבורי ומונע את התגבשותן של דעות המפרידות באופן מובהק בין טוב לרע. השטחה זו פותחת פתח לשיח צרכני בו הכסף מהווה אמת מידה יחידה לקביעה מוסרית. הביקורת הנוקבת שמשמיעה הארווי כנגד לוטייר (המצב הפוסט מודרני) וחבריו, מהווה עבורי חידוש גדול משום שעד כה ראיתי את ההתנגדות לשיח הרב-תרבותי כשיח של הימין השמרני החושש בעיקר מרלטיביזם מוסרי, ולפתע אני רואה שגם השמאל מתנגד לו ורואה בו כסות לשיח הגמוני המשאיר את הנחשלים בנחשלותם ומבצר את מעמדם של המעמדות החזקים (עדות לכך ניתן למצוא בהרצאותיו של דני גטווין על אי שיוויון בישראל ומערכת החינוך).

השלישית, הוא מדגים בצורה יפה כיצד אובדן הסולידריות החברתית מוביל להעלאת הפשיעה בשכונות ברמת המיקרו. וברמת המאקרו לחיפוש אחר נקודות עגינה חברתיות המובילות להיווצרותם של תהליכים חברתיים רחבי היקף הבאים לידי ביטוי מסין שבמזרח וטנסי שבארה"ב. תהליכים אלו כוללים פניה לדת בצורותיה הפרימיטיביות ביותר וזאת מתוך כמיהה ליסוד מארגן, לרשת חברתית ולאמונה אלטרנטיבת שתיתן מענה לתחושת האינדבידואליזים המכרסם והדכאני. 


לסיכום, טוב עשו במכון מולד להתחדשות הדמוקרטיה שטרחו והוציאו את הספר לטובת הקורא העברי. קירובו של השיח החברתי-כלכלי לציבור הרחב מהווה מפתח מרכזי בשינוי תודעתי. יחד עם זאת יש לזכור שידע נבנה שכבה על גבי שכבה ודווקא ההקשרים הפילוסופים וההיסטוריים בין השכבות הן אלו המקנים לו עומק וממשות. העלאתם של רעיונות ניאו- מרקסיסטים בכסות חדשה ללא אזכור המקורות ההיסטוריים-פילוסופים דווקא מובילים לרידודו של השיח ולא להעמקתו. על כן עיקר כוחו של הספר אינו מצוי בהיבטים התאורטיים וההיסטוריים אלא בהפניית זרקור לתהליכים כלכלים-חברתיים המטלטלים כיום את עולמנו. 

מנדלקורן וההקשר הישראלי

לעומת סגנון המטיף בשער של הארווי, אחרית הדבר של רונן מנדלקון, היוותה משב רוח מרענן. במאמר המסכים את הספר מתאר מנדלקורן את ההקשר הישראלי למהפך הניאו-ליברלי שהכה בה בעוז עם כניסתה של תוכנית הייצוב בשנת 1985. בשונה מהארווי מנדלקורן אינו מסתיר את חלקן של התנועות הסוציאליסטיות ביצירתו של המשבר שהוביל למפנה האידיאולוגי שהוביל לירידת קרנה של מדינת הרווחה.. תיאוריו המאוזנים מנפצים את התמונה הוורדה שמנסה השמאל הישראלי לספק בדבר העבר המקסים שהיה כאן בטרם עלה הליכוד לשלטון. בכך הוא משרטט תמונה שקולה ומאוזנת המראה את חלקו של השמאל בעלייתו של הניאו-ליברליזם ככוח נגד הבא להכרית את הסיאוב שפשה במערכות. על אך דברי הביקורת על סיאובה של מדינת הרווחה בדגם המפאיניקי, מנדלקורן אינו חוסך את שבט ביקורתו מהמדיניות הניאו-ליברלית של בנימין נתינהו המעצבת את המשק הישראלי בעשרים השנים האחרונות. בתקופה בה נראה שאין אלטרנטיבה ושנתניהו והסדר החברתי-כלכלי שהוא מציע נראים כחזות הכל, ישנה חשיבות דווקא להרחבת השיח ולהצגתם של נרטיבים היסטוריים וחלופות מדיניות ישימות שיהוו אלטרנטיבה לקיים.


עם תום הקריאה  התחזקה בי ההכרה שהאתגר המרכזי אל מולו ניצב הזרם הסוציאל-דמוקרטי הוא להציע תזה רעיונית רלוונטית המושתת על מסורת פילוסופית-מוסרית איתנות שאינן שוגות בחלומות אוטופיים אלא הן מעוגנת במבנים כלכלים ברי ביצוע. הביקורת כנגד הקפיטליזם אינה יכולה להיות אידאולוגיה העומדת בזכות עצמה, אלא עליה להציע הצעות עם עומק תאורטי וישימות כלכלית על מנת להביא לתיקונו. בוודאי שספרו של הארווי אינו עומד במשימה כבדת משקל זו אך הוא בהחלט מהווה קטליזטור לקידומה. 



על כלבים ואנשים-טימוליאון ויאטה בוא הביתה- דן רודס


מעולם לא היה לי כלב והיחס שלי אל ההולכים על ארבע הוא בחזקת כבדהו וחשדהו. ישנן משפחות בהם הכלב הופך לבן בית נוסף, פעמים הוא מפיג בדידות ופעמים הופך למעין תא וידויים נייד שאל מולו משתפכים רגשית ובעיניו מלאות ההבעה מוצאים נחמה ועצה. אלו המחוברים לכלביהם בקשר בל יינתק ומשקיעים בהם ובמחלותיהם מאות ואלפי שקלים יטענו, "עד שאין לך לא תבין". מעין כת סגורה של יודעי ח"ן שראו את נצנוצי הגאולה ואינם מוכנים לחלוק את רגעי ההארה עם סביבתם. ייתכן שהידיעה שתרם נגאלתי,מהווה את אחת הסיבות לכך שהטרנד הספרותי המציב במרכזה של היצירה הספרותית כלבים התרים אחר גורלם פחות מדבר אלי.
ביצירה העברית נחקק בזיכרון בעיקר ש"י עגנון שביצירתו "תמול שלשלום" (שוקן, 1945) המתארת את חייהם של בני העלייה השנייה הוצב הכלב,"בלק", כדמות משנית המהלכת בין הדמויות וטווה ביניהם קשרים שונים. הפניה אל עבר הבלתי אנושי פתחה לעגנון  מרחב יצירתי חדש בו הוא יכל להתבטא מבלי להיות מוגבל למגבלות אנוש או לגבולותיה של העלילה הלינארית הנעה על צירי זמן ומרחב מוגדרים. עד כמה שידוע לי מעת הגחתו של בלק לאוויר הספרות העברית טכניקה ספרותית זו לא מומשה בשנית והכלבים נשארו במכלאותיהם.

בעשור האחרון זוכים כלבי היהודים וכלבי הגויים לעדנה מחודשת וכמו בגני יהושע הם מתרוצצים בחדווה בינות למדפי הספרים וזורעים בהם מהומה. ביעף אני יכול להעלות את הכותרים הבאים שגיבוריהם הם כלבים המתבוננים על עולם בני האדם בתימהון: "הכלב היהודי" מאת אשר קרביץ (ידיעות אחרונות, 2007), "הכל מואר" מאת ג'ונתן פויר ספרן (זמורה ביתן, 2005), "טימוליון ויאטה בוא הביתה- מסע סנטימנטלי "מאת דן רודס (ידיעות אחרונות, 2005). שלושת הספרים זכו לתהודה רחבה ולשבחי הביקורות וייתכן שניתן לקשור בין ההתלהבות לגביהם לבין העיסוק ההולך וגובר בעולם המערבי בזכויות בעלי החיים ובערעור על התיזה שהאדם ניצב בראש פירמידת ממלכת החי.
במרכז עלילת הספר, טימוליאון ויאטה,  ניצב מלחין מזדקן שנאלץ לעזוב את בריטניה (סיבת העזיבה תתברר לאורך העלילה) ולעבור לכפר נידח באיטליה. על מנת להפיג את בדידותו מגדל המלחין כלב אהוב הקשור אליו בכל נימי נפשו. אולם לא די לו בכלבו והוא מרבה לארח גברים בשלל גילאים והגוונים המשתמשים בו ובביתו כבתחנת מעבר בנדודיהם.  בין רגעי בהייה, שיכרות ושוטטות הזקן מהלך בעולם עם כלבו ותחושת החמיצות וחוסר התכלית בה הוא חי מצליחים לעטוף את הקורא ולדכדך את עולמו. יום אחד מגיח לביתו של הזקן צעיר "בוסני" ההופך חיש מהר לבן לווייתו. הפער בין הצעיר לכלב מוביל לכך שבלילה של קלות דעת הכלב מושלך אי שם ברומא הרחוקה והזוג חוזר לעיניו. הכלב ההמום יוצא במסע לשיבה הביתה.
 רודס אינו מנסה להיכנס לעולמו הרגשי של הכלב או לתאר את חוויות מסעותיו בגוף ראשון, אלא הכלב משוטט מפח לסמטה ופוגש בדרכו סוגים שונים של אומללות אנושית. המפגשים התכופים מתוארים בספר בצורה מרתקת השוזרת יחדיו שלל סיפורים שלכאורה אין ביניהם כל קשר. שיטוטיו של הכלב מהווים דווקא את החלק הטוב יותר בספר, הפניה מסיפור לסיפור שלכאורה אין ביניהם קשר מצליחה לעורר עניין ולפתוח נקודות מבט לעולמות שונים המעשירים את העלילה.  מוקש שמתפוצץ בשטח חקלאי בקמבודיה, אישה הנוסעת בעקבות אהובה מסקוטלנד לאיטליה, שוטר ממומר שאינו מוערך על ידי סביבתו ועוד כהנה וכהנה תמונות אנושיות שנפתחות לנגד עיניו המשתאות של כלב מורעב התר בנואשות אחר בית אדונו. לצערי עלילות אלו אינן מתפתחות לכדי עלילה קוהרנטית ואם לא די בכך בכל פעם שמגיעה פסגה ספרותית רודס בוחר לדרדר את העלילה לתהום כאשר הוא משיב את קהל הקוראים לזקן חדל האישים הספון בביתו אי שם בינות להרים.
לקראת סופו של הרומן מצליח רודס לחולל סדרה של תפניות המצליחות להקנות לסיפור איכויות נוספות אשר מבחינה ספרותית משביחות את העלילה אך מבחינה רגשית מגבירות את תחושת הדכדוך. שלל הסיפורים אינם מוסיפים חן ויקר למין האנושי, הם זועקים חוסר משמעות, אלימות, צביעות וסתמיות. עד לכדי כך שהשאלה שהעלה החכם באדם בספרו קהלת, "מותר האם מהבמה?" נשארת ללא מענה ברור.

באופן אישי אני מאמין שחשוב לבקר את ההתנהגות האנושית ולראות את מעלותיה וחסרונותיה, אולם המסר העולה מעלילות מעין אלו מוביל דווקא לרדוקציה ולייאוש ואין בו כדי לעורר את הקוראים להתעלות ולכונן מציאות אנושית נעלה יותר, ובכך למעשה הוא מוביל למחוזות דקדנטיים והרסניים ממש כפי שמתגוללים  לאורכה של העלילה שהצליחה לעורר בי כמיהה עזה לכוס מים קרים על מנת לשטוף את התחושה הלא נעימה שפשטה לי בחלל הפה. אני מקווה שבספריו הבאים  הסופר הכישרוני ינתב את כישרונו לכיוונים יותר אופטימיים שיאפשרו לקהל הקוראים לא רק להנות מכישרונו הספרותי אלא גם לסיים את הקריאה בתחושה שיש בעבור מה להתעורר גם לבוקרו של היום הבא.
טימוליאון ויאטה בוא הביתה- דן רודס, מאנגלית  שרון פרמינגר, ידיעות אחרונות, 2005, 194 עמ' 

דרשות החג- המפגש בין הטקסט הזמן והמרחב

הדרשה היא מפגש חד פעמי בין הדרשן, הטקסט וקהל השומעים. כאשר הדרשן מתווך ומנכיח לציבור את הטקסט מתוך אספקלריה של ענייני השעה. הימים הנוראים הם ימי השיא בעונת הדרשנים. צוק העיתים, אימת הדין ותהליכי חברות שונים מובילים לכך שקהל המתפללים מוכן להקדיש מזמנו לשמיעת דרשות בענייני דיומא. גולת הכותרת היא כמובן דרשת שבת תשובה אולם גם הדרשה הנאמרת בין תפילת "כל נדרי" המרטיטה לבין תפילת ערבית זוכה לרוב קשב. מנהג קדמונים הוא ששתי הדרשות הללו נאמרות על ידי רב הקהילה שעוסק בהן בענייני תשובה וכפרה וזאת על מנת לעורר את לב השומעים לבור ממעלליהם ולהפנות את ליבם לאביהם שבשמים. בתור ילד זכורות לי בעיקר דרשותיו של הרב ברויאר ז"ל, שלא היה חוסך משבט לשונו והיה מצליף בציבור דברי תוכחה. השילוב בין אקטואליה לבין תיאטראליות פיזית הובילו לכך שגם המתנמנמים שבקהל שמרו על ערנותם, וגם לאחר ירידתו מהבמה נשמרה בבית הכנסת תחושה של דריכות שלא דעכה עד לסיום תפילת ערבית. אהבתי בעיקר את הוויכוחים שנמשכו לאחר התפילה שאולי לא עלו בקנה אחד עם קדושת היום אך בהחלט זרקו קצת שמן בעצמותיו היבשות של המניין. עברו השנים ודרשנים כרב ברויאר טרם פגשתי, אולם שיטוטי בבתי הכנסת מצליחים לזמן לי מעת לעת גם מפגש עם דרשנים העושים את מלאכתם נאמנה.
בעת שמיעת הדרשות אני אוהב בעיקר להתחקות אחר השורשים האינטלקטואלים מהם מצמיח הדרשן את דרשותיו, ולבחון האם דבריו מותאמים לקהל השומעים או שהוא באספקלריה מאירה והם במדמנה. השנה נוכחתי בדרשה של רב משכיל שנשא את דבריו בפני קהל שרובו מורכב  מיוצאי ארצות דוברי אנגלית שעלו ארצה בעשרים השנים האחרונות. בדרשתו הוא עסק בטיבו של  קורבנות השעירים המוקרבים בבית המקדש. במוקד דבריו ניצבה השאלה, מה טיבו של קורבן השעיר המוזכר שוב ושוב  הן בעבודת יום הכיפורים והן בקרבנות ראש חודש והמועדים? לשמחתי הרב לא פנה לציטוט נרחב של דיני קרבנות אלא דווקא פנה לעניין הרוחני העומד מאחורי עבודת הקרבנות. בכך הוא יצר מעין גשר המאפשר לקהל להתחבר לעבודת הקרבנות ולראות את המהות שמאחורי הפרקטיקה שחלפה לפני אלפי שנים. באמצעות ציטוט מהגרי"ד סולוביצ'ק (האהוב על הרב וממנו הוא מרבה לצטט בדרשותיו שאותן שמעתי גם בשנים עברו) הוא הצליח לבנות מעין גזרה שווה בה משום שהנשמה נמשלה לבית מקדש כך קרבן השעיר מכפר למעשה לא על טומאות המקדש אלא על טומאות האדם. זהו מהלך דרשני קלאסי בו הדרשן לוקח מבנה הלכתי ומנכיח אותו בהווה באמצעות הבאת מקור נוסף שמשנה את ההקשר המקורי ובכך נבנית מערכת מושגית חדשה הרלוונטית לזמן ולמרחב בו נתונים קהל השומעים.
עצמתה של החוויה הדרשנית הובילה לכך שלאורך הדורות ביקשו דרשנים ומתפללים כאחד לקבץ את הדרשות לקונטרסים ולהפיצם ברבים. כך זכינו שאלפי דרשות מקהילות שונות הועלו על הכתב ונשמרו לדורות. בתחילה כמעין נספחים לספרים אחרים כדוגמת ספרי שו"ת ופרשנות אליהם הוצמדו דרשות של המחבר. אולם לאורך השנים עם התחזקותה של הסוגה כסוגה ספרותית עצמאית החלו לראות אור ספרי הדרשנות כספרים העומדים בזכות עצמם.  כמובן שאין דומה פרי טרי לפרי משומר ושתהליכי העיבוד גורמים לכך שחלק מההיבטים הויטאלים נעלמים (שפת  גוף, תגובות הקהל, דוגמאות מחיי היום יום וכו') אך עדיין שונה הדרשה הכתובה מכל חיבור תורני אחר בכך שהיא מייצרת מפגשים מרתקים בין הטקסטים לבין הזמן והמרחב בהם היא נאמרה.
לצערי הספרות הדרשנית נחשבה במשך שנים לספרות עממית שאינה ראויה להתייחסות רצינית ועל כן בעוד שספרי הגות ופרשנות זכו לעיסוק אינטנסיבי במחקר הספרות הדרשנית נדחקה לקרן זווית. הודות למחקריו פורצי הדרך של מרק ספרשטיין החלו להיסלל נתיבים מחקרים באדמה טרשית זו. לפני כשבע שנים כאשר  כתבתי את עבודת התיזה שלי על רבי משה מפיזענץ  מחבר הספר, דרש משה,  חשתי שאני צועד בנתיבים מחקרים שרק מופו באופן כללי על ידי ספרשטיין בספרו המונומנטאלי, (Yale, 1989)  Jewish  Preaching  ויעקב אלבוים בספרו "פתיחות והסתגרות" (מאגנס, 1990) , אך טרם נחקרו לעומק. על אף שעזבתי את העיסוק המחקרי מאז ועד היום נשארה לי חיבה יתרה לספרות זו ועל כן בכל פעם שאני מזדמן לבתי כנסת אני תר אחר קונטרסי הדרשות, המהווים עבורי כר מרעה אינטלקטואלי מרתק.
השנה במהלך  הימים הנוראים נתקלתי בשני קונטרסי דרשות המדגישים את ייחודה של  סוגה ספרותית זו.  משום שלא יכולתי לתעד את הספרים הללו נשארתי עם רשמיהם ללא מראי מקום מדויקים. הספר הראשון כלל דרשות התחזקות לימים הנוראים יצא לאור ככל הנראה על ידי חסידות חב"ד. בעיקר אהבתי את החדירה של מתודות מתחום האימון האישי הפופולרי בימנו לתחום הפרקטיקה הדתית. הכותב מציע לקהל חסידיו לכתוב יעדים  רוחניים לשנה החדשה, ולשומרם במקום הניתן לעיון. כמו כן הוא מרבה בשיטות לחיזוק מוטיבציה פנימית הנצרכת לעמוד אל מול אתגרי השעה. בעיקר התחברתי לעיסוק בשאלת האותנטיות המעסיקה את העוסק בפעילות רוחנית. האם אכן הוא מונח במקום המיועד לו? ואולי כל זה איננו אלא מראה תעתועים?
השילוב בין תורות חסידיות מוכרות ושפה יחסית פשוטה מאפשרים לקורא להתחבר ולהבין את הדברים בצורה מאוד נגישה. רגישות זו חיפתה  על רדידות תאולוגית ושימוש מועט במקורות, שניתן לשער שקהל שהללו נובעים מהקהל אליו יודעו הדרשות שככל הנראה אינו  נמנה עם ציבור הלמדנים. על מנת להוסיף לחלוחית אותנטית דברי הדרשן נשמרו כהוויתם ועל כן במהלך הכתיבה מופיעים משלבים לשונים הייחודים לדיבור בעל פה, כגון חזרה על פסוק מספר פעמים או קריאות והדגשות של המסר המרכזי בשפת השומעים, אידיש.  
ספר הדרוש השני שפגשתי דווקא ביום הכיפורים נקרא, ילקוט משה, והוא הודפס כחלק מספר רחב יריעה המביא  חידושים ודברי צדיקים ליום הכיפורים. ואינני יודע מיהו הרב שדרשתו שנישאה ביום הכיפורים תש"ד (1944) לוקטה לחיבור.  הדרשה נאמרה בבית כנסת הרחק מאזורי הקרבות עת הפורענות פוקדת את קהילות אירופה ללא אבחנה.  ניתן רק לשער את התחושה הקשה של ציבור המתפללים ואת הרהוריהם השונים בדבר תועלת מעשיהם ביום זה. האתגר שאל מולו ניצב הדרשן הנו עצום ועל כן קשה לשפוט את דבריו. כמקובל הוא פונה אל עבר צידוק הדין וראיית עם ישראל כגוף אורגני אחד בו כלל האברים משלמים על חטאים של חלק מהאיברים (טיעונים תאולוגים מקובלים בשעת משבר). לאורך הקריאה ממש חשים את אי הנוחות של הדרשן מטיעוניו שלו, ועל כן במחווה של ייאוש פונה  הדרשן לקהל המתפלל. וקורא להם להתחזק בתפילותיהם לא על מנת  לעצור את  השמד, אלא לכך  שהנטבחים באירופה יזכו לבוא לקבר ישראל. יש באמירה זו שיקוף לייאוש כה גדול לתימהון כה רב עד שהמילים נעתקות וכל שנותר הוא הזעזוע שבוודאי הרעיד את אמות הסיפין של בית הכנסת הו נאמרה הדרשה.  
הנחתי את הספר מידי וחשבתי לעצמי איך במצוץ זמן היסטורי (71 שנה מיום נשיאת הדרשה) המציאות היהודית השתנתה לבלי הכר. אפשר לזעוק על מחירי הגז ועל מצבו המדורדר של מעמד הביניים, אך לא ניתן לפספס את ההכרה בכברת הדרך אותה עברנו מכמיהה לקבורה בקבר ישראל לתקומת ישראל. שנה טובה!


מרקחת הזהויות משוקו וניל לעולם הטעמים של בן אנד ג'ריס


הימים הנוראים מזמנים לאלו החפצים בכך שעות ישיבה מרובות בבתי כנסיות. בין עמידה לישיבה, הצטרפות לשירת החזן ומספר מילים אישיות לבורא עולם ישנו זמן למכביר להתבוננות ולשיטוטי מחשבות. פעמים פורחות להם המחשבות אל עבר טרדות היום יום ומילות התפילה רק נאמרות מן השפה והחוץ.  לעומת זאת ברגעים נדירים ישנה הלימה חמקמקה בין המילים לסיטואציה הרוחנית ואז יש הבזק אותנטי. ברגעים בהם ההבזק סמוי מן העין ויש בי כוחות נפש אני פונה לספריות בתי הכנסת כדי לתור אחר קונטרסים נשכחים, ספרי דרשות מעוררים ולקינוח ספרי צדיקים ואנשי שם. השנה הסתובבי בינות לחמישה בתי כנסת שונים אז ניתנה לי פרספקטיבה יותר מגוונת הן על החוויה הדתית והן על הקשר שבין המתפללים לבין ספריות בתי הכנסת (קשר רופף ביותר).
את  תפילות ראש השנה פתחתי בבית הכנסת המרכזי של שכונת גילה בירושלים. בית הכנסת מונהג על ידי גוורדיה חרדית ליטאית. אולם מרבית המתפללים משתייכים לציונות הדתית המבוגרת או לציבור הנקרא "מסורתי". כך שבעוד שהרב מתהדר במגבעת מרבית המתפללים חבשו כיפות סרוגות בגדלים שונים שלרוב השתנו בשל קצב ההתקרחות ופחות בשל דקדוקי מצוות. הימצאותו של בית הכנסת בשכונה הטרוגנית ופריפריאלית שאינה מאפשרת צעדה קלה למרכזים תורניים, הובילה לכך שהציבור החרדי הגר בשכונה נצרך לשתף ולהשתתף יחד עם ציבורים שאינם חרדים כל ועיקר. השילוב יצר אווירה ייחודית בה למרות ההובלה החרדית בית הכנסת אופיין במאפיינים מכילים שאפשרו גם לאנשים שאינם פוקדים את בית הכנסת באופן תדיר לחוש בו בנוח. ועל כן היו כאלה שבאו וכאלה שהלכו, וכך הגרעין הקשה של 30 המתפללים הקיף את עצמו בעוד כמה עשרות מתפללים שנכחו לפרקים לאורך השעות הארוכות בהן התארכה התפילה.
הרב גווניות באה לידי ביטוי מובהק גם בספריית בית הכנסת שהכילה בהרמוניה ספרות חסידית מגוונת החל מסיפורי חסידים ודרשות אדמו"רים ועובר בכתבי רבי נחמן. לצדם של אלו מונחים ספרי הרא"יה קוק וספרות קנונית של פרשנות המשלבת בין עולם הישיבות החרדי לעולם הישיבות של בני עקיבא. גיוון המתפללים והטווח הרחב של הספרות התורנית חיזקו בי התחושה שזהו הפרויקט המרכזי שאליו צריכה לשאוף היהדות המתעצבת בארץ ישראל. מיהדות כתית ועדתית ליהדות רבת פנים שאלו ואלו חשים בה בנוח, לעולם בו ניתן לרקוח מרקחות חדשות כמו בגלידרייה של בן אנד ג'ירס, הממציאה ללא הרף טעמים מפתיעים. פעמים נתקלים בטעמים המעוררים סלידה ובחילה ופעמים מתמוגגים משפעת הטעמים, אולם הללו לא יכלו להיווצר ללא חדוות הניסוי.       
 אני מאמין שבישראל בה אין סכנת התבוללות ניתן לפנות לניסוי זהות מעניינים יותר היוצרים שילובים הנמצאים הרבה מעבר לטעמים הגנריים המוכרים לעייפה. זו ההזדמנות ההיסטורית המונחת לפתחו עת התקבצו יחדיו שמונה מיליון יהודים מאלפי קהילות הפרוסות בכל רחבי הגלובוס. השילוב ביניהם כבר בא לידי ביטוי באינספור זוגות מעורבים הממסמסים זהויות לוקליות קודמות והם אלו אשר יכולים ליצור הלכה למעשה תרבות ארצישראלית חדשה שבין היתר תשפיע גם על המרחב הדתי. לא באופנים של הסידור הצה"לי שבכסות כלל ישראל משליט דומיננטיות אשכנזית אלא ברקיחה מחודשת שיכולה לחולל זהויות חדשות. תופעה תרבותית זו הולכת ומתגבשת וזוכה גם למחקר תיאורטי בשדות הפילוסופיה והסוציולוגיה. החל לתארה העיתונאי יאיר שלג בספרו, הדתיים החדשים (כתר, 2000). בשדות הפילוסופיה עסק בתופעה הפילוסוף מאיר בוזגלו (שהצליח להרדים אותי בצורה נפלאה) ולאחרונה פתח נתיבים חדשים ומעוררי מחשבה הסוציולוג יעקב ידגר בספרו, המסורתיים בישראל- מסורתיות ללא חילון (הרטמן, 2010).
הכמיהה למיזוג הטעמים לא התעוררה בי בחלל ריק אלא היא מושפעת במידה רבה משני ספרים שקראתי בשנים האחרונות האחד של שמואל רונזר,  שטעטל בייגל בייסבול על מצבן הנורא והנפלא של יהדות ארה"ב (כתר, 2011) השני  ספרו של יעקב ידגר (שקראתי רק חלקים ממנו) שניהם מראים כיצד הגדרות חד ממדיות לא רק שאינן מסייעות בהבנת המציאות אלא הן מרחיקות אותנו מהבנתה ועל כן עלינו לשאול האם הגדרות אלו רלוונטיות ומה הטעם להשתמש בם?

ככל שאני מרבה להסתובב במקומות שאינם הומוגניים הן בישראל והן בקרב יהדות התפוצות  אני מבין שההגדרות שיש באמתחתי אינן יכולות לתאר נכונה את המציאות. הבדלים הבינריים בין דתי לחילוני אינם מחזיקים מים במחוזות אלו ונראה שאלו הן הגדרות מדעיות שכלל אינן משקפות את המציאות. אם כן נשאלת השאלה מבית פוקו, מיהם בעלי האינטרס שעודם חפצים לשמור הגדרות אנכרוניסטיות מעין אלו? ומדוע אנו משמרים אותן וזאת על אף שהן אינן מספקות את הסחורה?


טוב הוא מושג חמקמק

תקופת אלול וחגי תשרי מזמנת לנו הרהורים וחיבוטיי נפש האם אנו פועלים בהגברת הטוב בעולם או שמא מעשינו מובילים למחוזות בלתי רצויים. לאחר שזונחים את תשובות הגננות משעות הריכוז של גני הילדים, שעלינו לעשות טוב. מגיע שלב החקירה המורכב בו אנו מנסים להבין מהו אותו טוב מיוחל?  קולמוסים רבים נשברו בוויכוח רב הדורות בין תיאולוגים לבין פילוסופים בהבהרת המושג העמום. למרות שלל התשובות, במפגש שבין המציאות לערכים נעלים עדיין קיים קושי להכריע והבעיה אף הולכת ומסתבכת כאשר יש צורך לבחור בין חלופות שכולן אינן כליל השלמות.  ספרו הצמוק והחדש של הסופר הבריטי המוערך, איאן מקיואן, טובת הילד (עם עובד,2015) מתמודד בדיוק עם שאלות מזן זה, מהי טובתו של הילד? האם ביכולתו של בית המשפט להכריע בשאלות מעין אלו? האם אדם אדון לגורלו והיכן נכנסת המדינה לכל הסיפור?
העלילה נעה בשני צירים המשתרגים זה בזה. האחד הציר המשפטי בו עומדת בפני בית המשפט דילמה, האם לחייב קטין חולה סרטן לקבל עירוי דם מהלך המנוגד לאמונתו ולאמונת הוריו המשתייכים לכת "עדי ה'".  מחד ניצבת תפיסת הטוב  החילונית הרואה את החיים כערך מקודש שיש לשומרם בכל מחיר אולם מאידך ניצבת אמונת הילד ומשפחתו  שדווקא רואה את הטוב במלכות שמים השמימית המנותקת מחיי הגוף. ועל כן  לדידם עדיף מותו של הילד כקדוש על מזבח האמונה מאשר ביצוע אקט המנוגד באופן מהותי לתפיסתם הדתית. ההתנגשות בין הממסד החילוני המגובה בפקידות משפטית, בעובדות סוציאליות, ברופאים ובשוטרים אל מול הילד השברירי יוצרת מערכת יחסים א-סימטריים העלולה להעלים את רצונו של הפרט. מקיואן מודע לפערים אלו ולכן הוא מזמן דווקא סדרה של מפגשים מרגשים בין הילד לבין שופטת בית המשפט פיונה הבוחרת לרדת ממרום מעמדה ולפגוש בילד ובמשפחתו ולהתחקות אחר קווים דקים של אמונה והכרעה. המפגש בין השניים מתפתח לכיוונים מעניינים (על מנת לא להרוס את הספר אני לא אפרט) שמצריכים את שניהם לחשוב מחדש על מערכת המושגים העומדת בבסיס הכרעותיהם היום יומיות ובסופו של דבר להגיע לתובנות מפתיעות.
הציר השני של העלילה מתאר את חייה של השופטת, פיונה, החווה טלטלה בחיי הנישואין. עת בעלה מציע לה מעין מודל של יחסים פתוחים, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הנורמות המקובלות עליה. הצעתו הבלתי שגרתית  מצריכה אותה לחשיבה מחודשת על ערכים, בחירות ונורמות שעד כה היו כצוקים איתנים בעולמה. המפגש שמזמן המחבר בין הדילמות מאולמות בית המשפט לדילמות המתגלגלות בין חדרי הבית יוצר מפגש עלילתי מרתק השוזר יחדיו בין חיי היום יום לבין מחשבות ברומו של עולם.
על אף עומקן של הדילמות כתיבתו של המחבר איננה טרחנית או פילוסופית יתר על המידה, אלא היא שוטפת, קולחת  ומהנה. סגנון זה מאפשר  להרהר במחשבות עמוקות ולא להסתחרר מאנקתן של השאלות, אלא לראות בהן חלק בלתי נפרד מהעלילה. כממד עומק נוסף מצליח מקיואן לשזור בעלילה מיצירותיו הרגישות והעדינות של המשורר האירי, יאטס ,ולאזכר יצירות מוזיקאליות מגוונות של מאהלר וברליוז הנותנות נופך נוסף לכתיבה העלילתית. השילוב בין פילוספיה, שירה, כתיבה פרוזאית קולחת ומוזיקה מקנים לספרון דק הגזרה של מקיואן (195 עמ')  עומק נוסף ההופך אותו ליצירה משובחת.
אין ספק שגם בספרו האחרון, טובת הילד, מקיואן ממשיך להוציא מתחת לידיו יצירות מעניינות המשלבות באופן מהנה בין עמקות פילוסופית לעלילה קולחת. בכך מצטרף ספרו האחרון לספריו הנוספים שראו אור בעברית בהוצאת עם-עובד: "כפרה", "דברי מתיקה" שגם הם הסבו לי הנאה מרובה.  



מיצוב מעמדם של חברי המועצות ככלי להעצמתו של השלטון המקומי


בעשרים השנים האחרונות  השלטון המרכזי  בישראל מעביר  תחומי פעולה נרחבים לאחריותו של השלטון המקומי כדוגמת: חינוך, שיטור מקומי, התארגנות לשעת חירום ועוד.  התרחבות הפעילות מציבה בפני השלטון המקומי אתגרים ניהוליים מורכבים המצריכים יכולות גבוהות הן מבחינה פוליטית והן מבחינה מקצועית[1].
אתגר המנהיגות וההובלה מונח לפתחם של שלושה שחקנים מרכזים: הדרג המקצועי- מנהלי האגפים ועובדיהם, הדרג הפוליטי בעל סמכויות הביצוע- ראש העיר וסגניו והדרג הפוליטי הנבחר ללא סמכויות ביצועיות (חברי המועצות).  בין שלושת השחקנים אמור להתקיים מאזן כוחות שיווסת בין רצונותיהם של התושבים לבין היכולות הפיננסיות והאדמיניסטרטיביות של העיר. אולם, מאזן הכוחות מתקיים רק לכאורה משום שבעוד שסמכויותיהם ותפקידיהם של ראשי הרשויות והדמויות המובילות מבחינה מקצועית  (גזבר, יועץ משפטי ומנהלי אגפים בעלי מינוי סטטוטורי) מעוגנים בחקיקה, תפקידיהם של חברי המועצות נעדרים כל הגדרה ברורה והם מקבלים לידם אחריות ללא סמכות וללא גיבוי תקציבי. עדות למצבם העגום של חברי המועצה ניתן למצוא בלשון הקלילה והבלתי מחייבת  בה בוחר משרד הפנים להציג את תפקידיו של חבר המועצה:
"חברות במועצה אינה משרה. זהו תפקיד, זאת משימה אפילו שליחות. אין מקבלים שכר בתמורה על המאמץ שמושקע בה. אין קורס או חוג שיכין את הנבחר לתפקידו....הרבה תלוי בחבר המועצה, כלומר בך![2]".
 לאחר מילות העידוד וההשראה מזמין משרד הפנים את חבר המועצה לקחת יוזמה, לצאת אל השטח לקיים פגישות ולקחת חלק פעיל בעיצוב דמותה של העיר על ידי השתתפות בוועדות, ישיבות ביקורת, העלאת שאילתות וכיו"ב. למעשה, נדרש חבר המועצה לבצע עבודה רחבת היקף ללא כל סוג של תגמול או סיוע מקצועי האמור לסייע לו במילוי עבודתו כדוגמת: ייעוץ משפטי, עוזר אדמיניסטרטיבי, החזר הוצאות לקשר עם הבוחר וכו'. 
היעדרותם של אמצעים בסיסים מעין אלו הופכים  את חבר המועצה לשחקן בעל כוחות הנחותים באופן מובהק מכוחותיהם של שני השחקנים הנוספים: ראש העיר וסגניו והדרג המקצועי. הבניה מעין זו של יחסי הכוח אינה מאפשרת לחבר המועצה לבצע את תפקידו כמבקר הרשות המבצעת וכמגשר בין רצון הציבור לבין מדיניות הרשות.
מעמדם הנחות של חברי המועצה לא נעדר מעיניה של הרשות המחוקקת  המתדיינת כבר שלושה עשורים בצורך בחיזוק מעמדם של חברי המועצה[3]. אולם בשל שיקולים שונים ישנה ברית בין משרד הפנים, משרד האוצר ומרכז השלטון המקומי המנציחה את כוחם הרופס של חברי המועצה. היעדר מסגרת מחייבת ואפקטיבית הובילה לכך  שמידת יכולתם  לבצע את תפקידם תלויה בכושר הפיננסי העומד לרשותם כיחידים, או ברצונו של ראש הרשות להקצות מהמשאבים העירוניים לטובת חיזוק מעמדם באמצעות הקצאת משרדים ועוזרים לביצוע משימותיהם הציבוריות (כדוגמת עיריית ירושלים, ועיריית תל אביב יפו).  
משולש הכוחות שאינו מאוזן ומוטה לרעתם של נבחרי הציבור, פוגע ביכולותיו של הציבור להשפיע על החלטותיו של השלטון המקומי.  אם אכן השלטון המרכזי מעוניין  בחיזוקו של השלטון המקומי לצרכי הציבור אותו הוא אמור לשרת,  עליו לפעול לחיזוק מעמדם של חברי המועצות ברשויות  וזאת על ידי גיבושה של מדיניות  מובנית  שתגולם  בתיקונה של  פקודת העיריות ובהוספתם של נדבכים נוספים כדוגמת:
א) הגדרה ברורה של תפקידיהם וסמכויותיהם של חברי המועצה. 
 ב) מתן כלים אופרטיביים כדוגמת ייעוץ משפטי ומקצועי  החפצים בייעוץ בתחומים הציבורים בהם הם עוסקים.
ג) הקצאת שירותי משרד בסיסים לרבות טלפוניה, שירותי מחשוב וכיו"ב.
ד) החזר הוצאות לצורך חיזוק הקשר עם הבוחר.
ה) מתן השתלמויות לחברי המועצה  בתחומי הדעת הרלוונטיים לפעולותיהם הציבוריות[4].
תיקונים ברוח זו הונחו על שולחנה של הכנסת פעם אחר פעם בעשרים השנים האחרונות אולם בשל ברית האינטרסים שצינתי הם נדחו על הסף ולא עברו את מכשול  וועדת הפנים של הכנסת, אשר הוציאה מתחת לידיה הררי מלל בתחום אך לא הצליחה לגבש נוסחה שתצליח לעבור בקריאה שניה ושלישית ולהיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.[5]
לסיכום, חיזוק מעמדם של חברי מועצות הרשויות המקומיות הוא צעד חיוני במיצובו של השלטון המקומי והתאמתו לאתגרים הגדולים העומדים לפתחו. מלבד הפן הפרקטי חיזוקם של חברי המועצות מהווה אמירה ערכית המדגישה את אמונו של השלטון המרכזי בשיטה הדמוקרטית והנחלתה גם בקרב השלטון המקומי. כך שדמוקרטיה לא תהווה רק מפגש בין הבוחר לקלפי אחת לכמה שנים, אלא מערכת יחסים עקבית ומתמשכת [6].  


[1] בן בסט אבי ומומי דהן, המשבר ברשויות המקומיות- יעילות מול ייצוגיות, פורום קיסיריה ה-16, יולי 2008.
[2] המדריך לנבחר-פרסום באינטרנט, חלק ב'- בית הנבחרים המקומי- מועצת הרשות המקומית, משרד הפנים, 2009, עמ' 75.
[3] ראשיתו של הדיון בשנת 1995 בדיונים סביב תגמול חברי המועצות, דיון זה המשיך במגוון רחב של דיונים שהתקיימו מראשית שנות האלפיים בדבר הצורך בתיקון פקודת העיריות המנדטורית ומתוך כך גם בשינוי מעמדם של חברי המועצות.
[4] עיון נרחב בתיקון הנחוץ בפקודת העיריות בנושא זה ראה, בלנק ישי ואיסי רוזן צבי, הצעת חוק העיריות: הווה ללא עבר, רפורמה ללא עתיד, חוקים ,1, 49, 2009.
[5] הצעת חוק העיריות החדש (2013- פ\19\299)-  הוגשה על ידי חבר הכנסת מאיר שטרית. הצעה זו מהווה ניסיון נוסף לקדם הצעות חוק שהונחו בעבר- (פ\18\4126), (מ\17\292) בדגש על סעיפים: 60, 62, 63
[6] בלנק ישי ואיסי רוזן צבי, הצעת חוק העיריות: הווה ללא עבר, רפורמה ללא עתיד, חוקים ,1, 49, 2009.