חפש בבלוג זה

כוחה של אהבה הסמויה מן העין


התרבות הפופולרית מבית מדרשה ההוליוודי הרגילה אותנו לבחון אהבה- והתאהבות באמצעות חלוקן המלאכותית לשלושה חלקים קבועים: התאהבות, קושי במימוש הכרוך בייסורי גוף ונפש ולבסוף איחוד מרגש המוביל אותנו אל עבר הכתוביות היורדות על המסך בליווי מוזיקה מתקתקה. מיצגיו הנאמנים של הז'אנר הנרטיבי הזה הם השחקנים: יו גרנט וג'וליה רוברטס שסרטיהם הרומנטיים נראים כרפרודוקציות זהות המקשות על זיהויים (אני שב ומתבלבל בין נוטינג היל לבין ארבע חתונות ולוויה אחת). לעומתם ניצבים סרטיו של וודי אלן, "ויקי כריסטינה ברצלונה", "חצות בפריז" או "לרומא באהבה". המביאים לצופה נרטיב  בו הדמויות אינן מתנהגות על פי תרחיש ידוע מראש אלא הן מטלטלות בין מגוון רחב של התנהגויות שלעיתים נעדרות כל היגיון. דמויותיו  אנושיות ומורכבות ולכן לעיתים הן פועלות באופן מעורר השתאות בעיקר בכל הקשור למעשים המובילים לחורבנם האישי. כניסתן התכופה של דמויות משנה מקשה על מתיחת קו עלילתי לנארי אלא הצופה נזרק פעם אחר פעם לדרכים צדדיות המשלבות בין הווה לעבר, בין משאלות לב למציאות. ובעיקר יש לציין את ויקי כריסטינה ברצלונה שטמונים  בו רבות מהנושאים אותם מציגה בריינר בספרה, בעיקר בכל הקשור להתאהבות הרסנית ולכמיהות המנוגדות של הגיבורים. 


שתי האסכולות אינן קיימות רק ביצירה הקולנועית אלא הן באות לידי ביטוי מובהק גם ביצירה הספרותית, ולמעשה הן מותחות מעין ספקטרום בו היצירות נפרסות בין רומנים עטופי שמאלץ מתקתק לבין רומנים מחוספסים יותר המציגים יחסיים באופנים מתוחכמים שאינם ניתנים לתיוג שבלוני. אני מרגיש נוחות רבה יותר עם הזן השני ועל כן כאשר אני ניגש לקריאתם של רומנים אני משתדל להבחין כבר בעמודים הראשונים האם לפני רומן סוכרתי או דווקא רומן בעל ארומה מורכבת של קפה משובח ורב טעמים.  לשמחתי הרבה הרומן החדש פרי עטה של שושי בריינר, כתב סתרים (עם עובד, 2016). משתייך לקבוצה האחרונה. זהו רומן מריר במובן החיובי של המילה. הספר מכנס בחובו שלושה ספרים שונים המשלימים זה את זה וקריאתם המשותפת פותחת בפני הקורא רבדים עלילתיים שמצריכים הרהור שרק לאחריו ניתן לקשור את כלל הרמזים לכלל תפיסה בהירה של הדמויות. 
הספר הראשון מגולל את סיפורם של איה, סופרת בתחילת דרכה,  ואלכס העורך הנערץ המתאהבים בשעת עבודתם המשותפת על רומן הביכורים של איה. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של עורך ההוצאה, מנחם, שמחדרו הקטן שכמעט ונעלם מעיני הבריות מצליח לתור אחר סיפור אהבתם הסוער המתחיל כשיט במעגן, עובר לסערות הים ולבסוף מתרסק על סלעי המציאות. הסיפור השני, הינו סיפורו של מנחם שזה עתה התאלמן מאשתו נאווה, חופפת שיער במספרה שכונתית, הפרידה מאשתו מטילה אותו באופן טוטאלי לחיקם של הספרים. אך הקריאה לתוך הלילה מזמינה  את דמותה של נאווה לעלות בזיכרונותיו וכך היא מגיחה לעת ליל ופותחת בפניו נתיבים חדשים לכתיבת סיפור אהבתם הלא ממומשת של אלכס ואיה. הסיפור השלישי הינו ספרו של אלכס, אותו הוא מספר מנקודת מבט מפתיעה של המלאך המסייע לגיבור לאורך חייו. במרכזה של העלילה ניצב יונתן פרופסור להיסטוריה של הרעיונות הנקלע למערכת יחסים הרסנית עם אשת מנהלה בחוג בו הוא מלמד. מערכת היחסים שתחילתה בתאוות בשרים הולכת ומתפתחת והופכת למעין בולען ההולך ומעמיק ככל שהשנים חולפות. ספרו של אלכס מהווה למעשה מעין ספר צפנים המסביר לקורא את מערכת יחסיהם של אלכס ואיה ובעיקר את התנהגותו המסתורית של אלכס שבמו ידיו מוטט אותה פעם אחר פעם. תובנה  זו נעלמה מעיני בקריאה ראשונית אך הודות לקריאה בביקורתה של מאיה גז במוסף הספרות של הארץ היא התגלתה לעיני ולמעשה העלתה את  חווית הקריאה בכמה דרגות. 
כוחה של היצירה הלך והתבהר ככל שהתרחקתי מקריאתה, רק ממרחק הבחנתי במלאכת המחשבת שנוצרה על ידי בריינר. זהו רומן מתוחכם, מדויק המשייט בקלות בין סגנונות שונים השוזרים יחדיו שפה יום יומית, כתבי קודש, שפת רחוב  ומעליהם נבזקים מיני תבלינים של חוכמות ההופכות את הקריאה בו לתענוג צרוף. פעמים הרגשתי שבריינר מתאהבת בתחכומה ועל כן ומקדישה את הסאה, בעיקר כאשר היא נכנסת לנתיבים פילוסופים מבית מדרשו של וולטר בנימין או הרמב"ם. לדעתי האופנים בהם מוצגות תפיסותיהם אינן משביחות את הטקסט אלא להפך, יוצרות ריחוק שפוגע ברצף העלילתי. למרות זאת, כתב ספרים, הינו רומן מהמעלה הראשונה ושמחתי מאוד שהוא נתן את אקורד הסיום שלי לשנה זו.  אני מאחל לעצמי  שהסיום המשובח של 2016 מהווה מעין קול מבשר לשנת 2017 שתביא עמה יצירות מורכבות, מעניינות המצליחות מבעד לרב ממדיות גם לגעת ברגש ובכך לקיים את תפקידה של הספרות. 
שושי בריינר, כתב ספרים, עם עובד, 2016, 320 עמודים. 

קווים לדמותו של אסקפיזם ויקטוריוני


צוק העיתים מעודד תחושות של התנתקות ובריחה, רצון עז לחיים  במציאות אלטרנטיבת בה הלהג התקשורתי לא ישמע והשערוריות הפורצות לחיינו יישארו מחוץ למפתן דלתנו. אצל אנשים שונים הכמיה האסקפיסטית מקבלת ביטויים שונים יש הפונים אל מסיבות יער, אחרים נופלים לערבי שתיה מערפלי חושים, אולם על פי נתוני הרייטינג נדמה שרבים מעדיפים דווקא  תכניות קולינריות עתירות פרסומות. אני בוחר בספרות, כאמצעי לנדידה תודעתית הלוקחת אותי למסעות מרתקים בתרבויות שנמחו בנהר הזמן. היציאה למסע ספרותי כוללת גם היא התרגשות העולה ככל שהציפייה לגילויים חדשים גדולה יותר. כלומר ההתרחקות מהמוכר מזמנת יכולת לבריאתו של עולם דמיוני עטור דמויות המקנה תחושה העוטפת אותי במלוא עוצמתה. תחושות מעין אלו ליוו  אותי עת התחלתי בקריאת הספר, מועדון המתאבדים (הוצאה מחודשת- עם עובד, 2016) , שחובר על ידי רוברט לואי סטיבנסון לפני למעלה מ-150 שנה באנגליה הויקטוריאנית. הספר הקצר מאגד שלושה סיפורים בהם מככב  נסיך בוהמיה, פלוריזל,  התר אחר הרפתקאות בפריז ובלונדון וכל זאת תחת מעטה של חשאיות והסתרה. בריחתו של הנסיך אל עבר הרפתקאות המציבות את חייו לא פעם בסכנה, פותחות צוהר לעולם של גיבור שלכאורה חי את החלום אך למעשה מציאות זו הינה חסרה בעיניו ועל כן הוא פונה להרפתקנות המהולה באסקפיזם ומשאלות מוות. החיפושים הקדחניים אחר הרפתקאות מובילים את הנסיך ושלישו להיסחף לסדרה של מפגשים עם צדדיה  האפלים של הבורגנות הלונדונית, המנהלת חיים כפולים מתחת למעטה המהוגן והמוקפד.
סטיבנסון הינו מספר מוכר שזכה לחשיפה רבה הודות לספריו, "אי המטמון" ו"מיסטר ג'יקל ומיסטר הייד". גם בספרו הנוכחי המהווה אך דגימה  מפרויקט ספרותי רחב יותר ניכר כשרונו כמספר היודע לטוות עלילה ולסחוף את קוראיו למערבולות של התרחשויות הבוחנות שוב ושוב את הגבול הדק שבין מותר אסור, בין אפל למהוגן. מלבד העלילה הסוחפת, הספר מזמין את הקורא להיכנס לעולם התרבותי של המעמדות הגבוהים שחיו  באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. בין הדפים נחשפתי לקודים תרבותיים הכוללים מילות כבוד, דו-קרב וחיפוש אחר חוויות אותנטיות בעולם של תעתועי כבוד ומעמד. פעמים הזרות התרבותית, הקשתה על היכולת שלי לעקוב אחר העלילה המתפתחת, אולם  יחד עם זאת הקריאה בספרו של סטיבנסון הייתה מהנה וסוחפת עד לכדי כך שהצטערתי שהספר מסתיים לאחר שלוש עלילות בלבד ואינו נמשך למחוזות עלילתיים נוספים.
לסיכום, מועדון המתאבדים, מאגד  עלילה משובחת שלקחה אותי למחוזות שלא הייתי מצוי בהם. האובדן במרחבים לא מוכרים, עוררו בי תחושות של חשש מהולה בציפייה ובכך התמסרתי לעלילה. המתמסרות זו השכיחה ממני ולו לשעות אחדות את המציאות הסובבת ובמצב בו מהדורות החדשות, המבזקים והמסרונים מתדפקים על התודעה באכזריות אין בכך דבר של מה בכך. התרגום המשובח גישר על מרחק הזמן ובכך זכיתי לספר הרפתקאות משובח ונגיש שהסב לי הנאה רבה בעיצומה של תקופה סגרירית למדי.



והיו בעינך כחדשים- זוויות חדשות על השירות הצבאי


השירות הצבאי על רבדיו נטחן עד דק בספרות העברית ביעף חולפות בדעתי מספר יצירות שכל אחת ואחת מהן נושאת יחד עמה עוד יצירות רבות הדומות להן בסגנונן ותוכנן. טירונות של בעלי כושר לקוי ב"התגנבות יחידים" של יהושוע קנז, חיילי הרבנות הצבאית ב"עת הזמיר" של חיים באר, לוחמים חדורי רוח לחימה במורדות הבופור, ב"אם יש גן-עדן"  של רון לשם. לצד היצירה הפרוזאית עמוסים על מדפי הספריות ספרי  זיכרונות וספרי זיכרון שנכתבו על ידי לוחמים ומפקדים שסיקרו את שירותם הצבאי מכל זווית אפשרית. סגנון זה זכה בכל מלחמה לתוספת משמעותית של כותרים  שנפרקו על מדפי הספרים במהירות שבה הם עתידים לחזור למחסני ההוצאות. הזירה הספרותית כה צפופה בתחום זה, עד לכדי כך שכל סופר הפונה לנתיב זה מסתכן בביקורות קטלניות שיסווגו את כתיבתו כקלישאה, חסרת ייחוד, נעדרת מעוף, חזרתית ועוד כהנה וכהנה מדקרות האורבות בינות לבלוגים ולמדורי הספרות. החשש מביקורות קטלניות מעין אלו מחריף  על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסופר שזהו ספר הביכורים שלו והוא מחכה בכסיסת ציפורניים להתקבלותה של יצירתו החדשה בעולם הספרותי רווי השחקנים. למרות כל זאת בחר הסופר, יוחאי אופנהיימר, להקדיש את ספר ביכוריו, "הקמע של דדה" (עם עובד, 2016), לתקופה זו.
במרכזו ספרו ניצב דדה, דוד הכהן, המשרת כמפקד זוטר בבסיס מודיעין הממוקם על גדות תעלת סואץ. הספר אינו מוקדש לעלילות גבורה בהם עסוקים דדה וחבריו לבסיס,  גיבוריו הם דווקא חיילי מודיעין ואפסנאות חסרי ייחוד ומוטיבציה שהגורל הפגישם בתל התרשים בו ממוקם בסיסם. בין שמירות מתישות, האזנות לרשתות קשר ותורנויות בסיס שונות ומשונות. נרקמות להן חברויות מגוונות, מועלות מחשבות קיומיות ונרקמת ברית מדוכאים כנגד השרירותיות שבשררה הצבאית. לעומת פיקוד המדבר בסיסמאות חלולות ניצבים החיילים כדבוקה מוסרית החפצה בשמירתם של ערכים העומדים בבסיסה של ההוויה הצבאית כרעות, אמינות ונאמנות. מהלכיהם שאינם קונבנציונליים יוצרים מעין הוויה קומית-טרגית על סף הסוריאליסטית. חוויה זו  יכולה להתקיים רק במרחב המנותק מכל הקשר בו מתקיים הבסיס. לצידה של העלילה המרכזית מתקיימת עלילת משנה, המושכת את הקורא לעולמו התודעתי של דדה, עולם המפגיש בין זיכרונות ילדותו  הנעים בין רחובותיהם של שכונות רסקו ורחביה בירושלים של ראשית שנות השישים. לצד העיסוק בעבר האישי והמשפחתי מתמודד הגיבור עם חששותיו ממחלתו הממארת  של האם המכניסה את כל בני הבית לטלטלה רגשית. שזירתו של ההווה עם העבר הרחוק והקרוב אורגים יחדיו מגוון רחב של  סיפורים משפחתיים המאירים בדייקנות  היסטוריה משפחתית ולאומית. מעל כל אלו מרחפת עננה אקטואלית של  ערב הסכמי השלום עם מצרים, והפניה של ישראל לנתיב של שלום עם שכנותיה. הצבתה של העלילה בזמן קונקרטי, שוברת במעט את הממד הסוריאליסטי של הבסיס ומקנה לו ממשות אקטואלית שמחזקת את ניתוקו מהוויה הסובבת.

הספר הזכיר לי את ספר הביכורים של מישקה בן דוד,  לא ראיתי חיילים שמחים (1982), הסוקר את חייהם של חיילי חיל קשר אי שם בסיני. כאשר גם שם היטלטלתי בין דמיון למציאות ורוחות של סוריאליזם ליטפו את הדיונות ואת העמדות המאובקות. אם כן יצירתו של אופנהיימר איננה ייחודית לא מפאת תוכנה ולא מפאת סגנונה. יחד עם זאת היא הילכה עלי קסם וקראתי אותה בשקיקה בפחות מיומיים. מהו אם כן סוד כוחה?
ראשית, הכתיבה הקולחת משכה אותי  מעמוד לעמוד עד שלפתע מצאתי את עצמי בסיומו של הרומן. שנית, המעבר הסיפורי מחוויותיו של דדה בהווה כחייל המשרת על גדות התעלה לילדותו  וליחסיו המורכבים עם משפחתו בעבר ובהווה  מכוננת שני צירים עלילתיים שהוסיפו לדדה עומק ועניין. שלישית, רגישותו הרבה של אופנהיימר  מצליחה לדלות מסיטואציות באנליות של שירות צבאי (תורנות מטבח, שמירה היקפית בבסיס, שיחה בין מפקד לפקודו)  איכויות אנושיות נדירות ההופכות את הסיטואציות הללו לפנינים ספרותיים. השילוב בין שלושת הסיבות הללו הופכות את הספר ליצירה ספרותית מבריקה, מקורית ורגישה המעניקות שעות אחדות של הנאה אסתטית המהולה בתובנות על ההוויה האנושית. יחד עם זאת, אני חושב שלא היה מזיק לפתח כמה דמויות משנה בסמיכות לדדה ובכך לתת לרומן  ממד נוסף שקצת היה לי חסר.
 לסיכום, כיצירה ראשונה, ה"קמע של דדה" הינו  ספר מהמעלה הראשונה והוא יכול לעמוד בגאווה לצדן של נובלות הסוקרות את השירות הצבאי לא באופנים המוכרים עד לעייפה, אלא מתוך פרספקטיבות חדשות המצליחות להבקיע מבעד לחומת הבנליות. עתה כל שנותר הוא להמתין  ליצירות נוספות פרי עטו של אופנהיימר ולקוות שאלו יהיו ברמה ספרותית לפחות כמו יצירת ביכורים זו.
הקמע של דדה, יוחאי אופנהימר, עם עובד, 2016, 256 עמ'

החתונות שלהם הסיפור שלנו


שנים נמנעתי מלשוב לספרי פרוזה שכבר קראתי. שטף הספרים המציף את חנויות הספרים, מחזק בי תחושות של החמצה, עוד לא סיימתי לקצור את היבול והינה כבר המדפים עמוסים בסיפורת חדשה ורעננה.  לכן באופן עקבי נמנעתי מלשוב לספרים שכבר עברו מתחת לעיני הפקוחה, אולם משום שרבים מהם השאירו בי חותם כאשר אני  עובר בין המדפים ידי מלטפות אותם  כלטיפות של אהובים וותיקים שכבר עברו דרכים ארוכות יחדיו. למרות הכלל שגזרתי על עצמי שלא לטבוע בנוסטלגיה ולשוב לספרי העבר, כאשר הבחנתי בספר הביכורים של הסופרת, דורית רביניאן, הפרתי את דיברתי ולקחתי אותו בשתי ידיי. ספרה, החתונות שלנו (עם עובד,1999), שראה אור לפני כשני עשורים בהיותה בת 27 שנים בלבד מהווה לדעתי צומת דרכים בסיפורת העברית וזאת משני טעמים מרכזים.
 ראשית הוא מגולל את סיפורה של משפחה קשת יום הגרה בשיכוני גבעת אולגה, בני המשפחה אינם עסוקים בגדולות ונצורות. אלא חייהם הינו סיפור בראש ובראשונה של מהגרים המגיעים לישראל מפרס ומנסים להשתלב בחברה הסובבת, תוך הליכה על חבל דק בין שימור לשינוי. ניסיונותיהם להתאים את תרבותם, את שפתם ואת חלומותיהם למרחב התרבותי אליו הם הגיעו, נוחלים כישלונות מרובים. ההתנגשות אותה חווה דור ההורים מגיעה לשיאה דווקא בקרב ילדיהם התלויים בין שני העולמות, ומנסים כלהטוטנים לחצות את נהר הזהויות השוצף פעמים בהצלחה ופעמים בכישלון.
 רביניאן, אינה מתארת את בני המשפחה מעמדה מתנשאת או חיצונית אלא היא הולכת עימם עקב בצד אגודל, בחמלה רבה מטופפת עימם במועדוני הלילה של רמלה, בסמטאות שוק לוינסקי, בדירות השיכון הקטנות בגבעת אולגה  ובבתי הדירות של בת-ים. האותנטיות של הגיבורים נשמרת לכל אורכו של הרומן שמצליח לשמר שפה ותרבות באופן אמין, עד לכדי כך שברגעים רבים לאורך הקריאה הרגשתי כצופה בסרט המתבונן בגיבורים ובחייהם ולא כקורא הנחשף לחייהם דרך המילה הכתובה. כישרונה של רבניאן לטוות תמונה כה ויטאלית מהווה שיר הלל למלאכת הכתיבה. עד כמה שאני יודע הספר מהווה חלק מחיל החלוץ הספרותי שהביא לממסד הספרותי כתיבה המציגה את הפריפריה החברתית בגובה העיניים ובשפתה הייחודית, ללא תיקוני הגהה וניסוח. סנונית זו בישרה שורה של יצירות שראו אור בראשית שנות האלפיים  כגון: "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה  וספריו של דודי בוסי "אמא מתגעגעת למילים" ו"ירח  ירוק בוואדי" שהפכו את שפת השכונות והשיכונים לחלק מהקנון הספרותי הבונה את התרבות הישראלית.
שנית זהו רומן חושני ממדרגה ראשונה. דפיו עמוסי ניחוחות של מטבח פרסי משובח, קציצות, אורז תבשילי קדרה וקינוחים הממתיקים את דפיו והופכים את הקריאה למעין שיטוט במחוזות חושיים שבדרך כלל רדומים בשעת הקריאה. כאנקדוטה אני חייב לציין שבזכותו שיפרתי את יכולת הכנת האורז שלי בכמה רמות (משרים את האורז כשעה עד להסרתו של העמילן, לאחר מכן מרתיחים מים ואז כמו פסטה מבשלים את האורז, לאחר מכן מסננים את המים שנותרו והרי לכם מעדן שבו ניתן לשלוף את האורז אחד אחד, תענוג). התיאורים בספר כה משכנעים עד שממש יכולתי לחוש בנימי האף את ניחוחות התבשילים העולים מבעד למילים. לשמחתי הרבה, המחברת  שכללה את יכולותיה החושניות ובספרה האחרון, "גדר חיה" (עם עובד, 2014) שראה אור לאחר 15 שנות קפיאה יצירתית, היא הוסיפה לנדבך הקולינרי  גם ממד מוזיקלי שנותן פס קול אותנטי להתרחשויות, ולמעשה מחייה אותן אל מעבר למילה הכתובה בה הם צפונים (אני ממליץ לשמוע את היצירות המוזכרות  בזמן הקריאה, דבר שהטיל אותי לתוך ההתרחשות בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי).
לסיכום, יכולותיה האומנותיות של המחברת מונחות כבר ביצירותיה המוקדמות ולשמחת קוראיה הנאמנים בכל ספר היוצא מתחת ידיה היא משכללת את הכלים העומדים לרשותה ומעניקה לקוראיה חוויות קריאה רב חושית. אני חושב שכיום היא אחת מהסופרות המוכשרות שמאתגרות את מרחבי היצירה הישראלית, תוך שהיא מלהטטת בין משלבים, מערכים ספרותיים וחוויות רב חושיות. כל שנותר הוא לקוות שמעיינותיה לא ייבשו ושקברניטי התרבות הממוסדת ישכילו להנגישה לרבים ובכך לחבב עליהם את הספרות המהווה מדיום אומנותי השוזר יחדיו עבר והווה מתוך התבוננות מעמיקה. וכל זאת מתוך הענקת שעות של הנאה צרופה למהלכים בדרכיה. אם כך אלו החפצים בשילוב של הנאה רב חושית והרחבת אופקים מוזמנים לפנות ליצירתה המוקדמת של ולהינות מספרות טובה שנכתבת ממש כאן בין כפר-סבא לתל-אביב.

דורית רביניאן, החתונות שלנו, עם עובד, 1999, 264 עמ' 

תאונות לא קורות מעצמן לרוב הן תוצאה של רשלנות



חופשות ארוכות מזמנות פנאי שהוא מצרך נדיר בימים בהם אנו נעים במהירות בין מקום העבודה, מטלות הבית והטיפול בילדנו. לפתע ישנן שעות שאינו גנובות מעיקרן וניתן לשקוע בהן בין דפי הספרות. בנקודה זו עולות שאלות הטורדות את הנפש ויכולות להביא לא עלינו לידי קיפאון מה ניטול מבין כל המבחר העצום המונח לפתחנו. האם נצלול לספר הגות פתלתל שייסר את מוחנו? או  אולי דווקא מותחן קליל שיסעיר את דמיוננו אך עם תומו לא ישאיר בנו כל סימן. לפתע מתגנב רצון לקרוא רומן שיעביר אותנו בין סיפורי גיבוריו הנפרסים על פני יבשות וימים, רומן שימלא כמיהת לב לנדודים ולקבלת פרספקטיבה אנושית. שאלות אלו טורדות את מנוחתי בפתחה של כל חופשה, ולבסוף אני מחליט שלא להחליט. ועל כן אני עורם בצד השולחן כותר מכל סוגה ואני קורא בכל אחד לסירוגין, בחלק מהפעמים רק בכדי להשקיט את המצפון האינטלקטואלי שלי ובחלק מתוך סקרנות ועניין. אודה ואתוודה שפעמים רבות פשוט בא לי להיסחף בתוך עלילה, שתדמה למותחן בו העלילה היא כל הסיפור, כלומר מה שאתה רואה זה מה מקבל, ללא רבדי עומק או נפתולי נפש. פשוט אקשן, המונגש במשפטים קצרים, בגיבורים שטוחים שנעים במהירות בין זירת פשע אחת לשנייה מתוך דחף הישרדותי למניעתו של הפשע הבא. כזהו המותחן , התאונה, פרי עטו של  סופר המותחנים, כריס פאבונה. הספר ראה אור בעברית  ב-2015 בהוצאת סלע, המתמחה באיתור מותחנים הזוכים להיות רבי מכר עולמים והבאתם לפתחם של הקוראים העבריים הצמאים לעלילות מפותלות עתירות בדם והומור קליל.
במרכזה של העלילה ניצב כתב יד מיסתורי המגיעה לידיה של  הסוכנת הספרותית איזבל ריד. כסוכנת מוערכת היושבת בליבה של התעשיה הספרותית האמריקאית, מגיעים לידיה מאות כתיב יד מידי שבוע. אך הודות לחדות אבחנתה היא מצליחה לזהות שלפניה כתב יד נדיר וייחודי, אשר יכול להביא לרעידת אדמה פוליטית ולמיטוטה של אימפריה תקשורתית בבעלותו של המיליארדר רב ההשפעה, צ'רלי וולף. המותחן מתאר יום אחד בחיה החל מהרגע בו כתב היד מונח על שולחנה ועד לסיומה של העלילה בעלות השחר העוקב. ב-24 השעות הללו, וולף ובא כוחו, היידן גריי, סוכן CIA בעל גמישות מוסרית ראויה לציון עושים כל שביכולתם על מנת למנוע את פרסומו של כתב היד. בצר להם הם בוחרים באלימות משולחת רסן המופנית כלפי כל מי שידיו נוגעות בכתב היד החושף את קלונם ברבים. כך בזו אחר זו נערמות גופותיהם של אסיסטנטים, מפיקי קולנוע, שומרי ראש, מגיהים ועוד שורה ארוכה של גיבורי משנה המגיחים במהירות וישר מופנים לעולם שכולו טוב מבלי שהייתה לי שהות להכירם לעומק או לאמוד אחר אופיים או פעולותיהם. במהירות שבה הם מגיחים כך נלקחת נשמתם מי באש, מי בחניקה ומי ביריה כל דמות ומותה הייחודי, אך כולן  מאוחדות באנונימיות פלקטית שהשאירו אותי זר ומרוחק, אפילו אדיש למותן חסר החשיבות.

ככתוב מיומן מצליח המחבר להעביר את הקורא בין ממדי זמן שונים, וכך בין סחף האירועים המהיר מגיחות אפיזודות מן העבר הרחוק והעבר הקרוב, המונגשות כקרעי זיכרונות ולעיתים כסקירות מקיפות הפותחות צוהר לעולמם של הגיבורים הראשים.  הגחתו של העבר להווה התזזיתי סייע לי לשמור על הקצב, ולנוח מבין שדות הקטל שנגלו לעיני במהירות מסחררת. כמו כן הצגתו של העבר מסייעת בהבנת העלילה לעומקה ובכך מתווסף לה ממד נוסף המהותי לכל מותחן המעוניין לצאת אל מעבר להתרחשויות ההווה. למרות הפניה לעבר השופכת אור על מניעי הדמויות השונות, המותחן נעדר עומק  ולמעשה למרות החשיפה ההדרגתית של זהות כותב כתב היד ומניעיו, הספר אינו מביא עמו תחכום ייחודי. אלא להפך יש בו שטחיות והיעדר כל תחכום בפיתוחה של העלילה, כאשר הבניית ההקשרים נדמת לא פעם כמאולצת עם נטייה חזקה לקיטש, ההולך ומעמיק ככל שמסכת הקשרים נטוות במופרכות המונעת מרצונו של הכותב להעלות את מפלס הדרמה באופן מלאכותי. כך נקבצות להן עלילות משנה הכוללות: אהבות נכזבות, ניסיון לתקיפה מינית, רצח מהעבר, מותו של פעוט בשל הזנחה הורית, משברי גיל עמידה, משברים כלכלים הפוקדים את תעשיית הספרים האמריקאית ועוד כהנה וכהנה צרות הנרקחות יחדיו על מנת להמשיך ולהזין את הקורא התר אחר ריגושים שאינם יודעים שובע.  
למרות התחושות הקשות (שרובן עלו בי בדיעבד)  קראתי את 374 עמודי הספר במהירות ובדריכות, כתיבתו של המחבר מהנה והיא משאירה חוויה הדומה לצפיה בסדרת משטרה מוכרת ולא מתיימרת, שלמרות היעדר העומק המצוי בה היא מצליחה לרתק אותי למסך למשך שעה שלמה. אני מאמין שזו הסיבה שהספר זכה להצלחה מסחרית מרובה הוא אינו מאתגר את הקורא, לא מצריך ממנו תעצומות נפש ובוודאי לא מחשבה יתרה יחד עם זאת הוא מספק לו כמה שעות נעימות של ציפה המתודלקת באדרנלין מנחם. כך שהמותחן יכול להוות פרטנר טוב למגוון רחב של סיטואציות חיים שאינן מאפשרות התמסרות מוחלטת לספר אלא כמעין נשנוש בין פעולות שונות בבריכה, בהמתנה לטיסה, בדקות שבין רתיחת הביצים הקשות ואריזתם בתיקי הילדים. בקיצור ספר לבית הבורגני הממהר לשגרת יומו.

לסיכום, תאונה, אינו מותחן מופת ואין בו מידה יתרה של תחכום או עומק. ניתן לדמות אותו כהמבורגר עם צ'יפס במזללת מזון מהיר, לכאורה יש בו את כל הרכיבים המסודרים בטוב טעם אסתטי על מגש הפלסטיק הוא משביע רעב אך עם סיומה של הארוחה והשקטת הרעב המידפק נשארת תחושה של ריקנות קולינרית וכמיהה למנה דומה המבוצעת ברמה גבוהה יותר.  

החיים שמעבר למחסום


שעות רבות מימי שירותי הצבאי העברתי במחסומים הפזורים לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית. ממחסום גבעת אבות בחברון, דרך  בית אנון, בואכה בידו שבצפון ירושלים,,חווארה שבשכם ועוד אי אלו מחסומים מאולתרים שהוקמו בחיפזון  על מנת לתת מענים לנוכח האיומים שעלו בכל גזרה וגזרה. פעמים מעטות חשבנו על התושבים שעברו תחת ידנו. בעיקר היינו עסוקים בלהעביר את הזמן, בניסיון לדלות כמה מילים בערבית ובזמנים של התראות להעביר את המשמרת בשלום בין שלל האיומים שהתרגשו עלינו חדשות לבקרים. לא פעם שעות העמידה הארוכות בגשם ובשרב העלו את מפלס העצבים שלנו ושל הפלסטינים ואז לא פעם הדברים גלשו לחילופי גידופים, לדחיפות ופעמים נדירות אף לתגרות ידיים ומעצרים. היו אלו רגעים של התפרצות בהם שני הצדדים הוטחו זה בזה בעצמה מעין גייזר אנושי המנסה להעלות את זרמי העומק מעל לפני הקרקע. במקומות בהם היינו מוצבים זמן רב החלו להתפתח מחוות אנושיות ואנו הפכנו לחלק מהמרחב החברתי של הכפר. מודעים לחתונות וללוויות, מגלגלים שיחה קלה עם פועלים שבעבר עבדו בישראל והשפה שגורה על לשונם. גם אלו היו רגעים נדירים, כך שבין תחושה של לבביות לבין התפרצויות זעם, נפרסו אוקיינוסים של שעמום ושיגרה יום יומיות בהן עמדנו שעות ארוכות וחיכינו שהיום יגיע לקיצו.
 לתיאורה של שיגרה כיבושית זו מתווסף גם רומן הביכורים, לא זמן טוב לאהבה (הקיבוץ המאוחד,2015) שחובר על ידי- יוסי יונה, איש האקדמיה, חבר הכנסת ולאחרונה מסתבר גם סופר. הרומן מתאר את חייהן של שתי זוגות החיים משני עברי המחסום- יואב וטלי מן העבר האחד  והדיל והיאשם מהעבר השני.
יואב וטלי- זוג סטודנטים העומדים על סף לימודי תואר שלישי מעבר לים, חווים משבר לנוכח השינויים הרבי הפוקדים אותם עם סיומה של השגרה האוניברסיטאית המתקיימת לצד הדשאים המוריקים והשלווים. אם לא די בכך, יואב מוזמן לשירות מילואים בגזרת רמאללה ושם הוא מאייש את אחד מהמחסומים המכתרים את העיר. בין משמרת למשמרת הוא נזכר בעברו, מתחכך עם האוכלוסייה המקומית ומנסה למקם את עצמו בין חבריו הניצים לבין שורשיו המשפחתיים הנטועים בעולם הערבי. חברתו, טלי, מצידה נקרעת בין רצונה בשמירה על מערכת היחסים לבין כמיהתה לפיתוח ומימוש אישי. גם היא מוטלת לסכסוך הישראלי פלסטיני באמצעות סדרת מפגשי דו-קיום המנסים לפתח שיח בין סטודנטים ישראלים לפלסטינים. מפגשים אלו אינם מצליחים להתרומם והם מהווים מעין משל למציאות הקפואה בה נתונה מערכת היחסים שבין פלסטינים וישראלים בעשור השני של המאה ה-21.
במפגשים אלו  פוגשת טלי את הצלע הנוספת של הרומן, הדיל- עובדת סוציאלית פלסטינית המקדישה את זמנה לסיוע לנשים הנמצאות בין הפטיש והסדן החברתיים בהם נתונה החברה הפלסטינית. מאבקה המגדרי והלאומי אינם מתנהלים בוואקום אלא יש להם השלכות לעולמה האישי הנתון בסערה בשל נישואיה המתפרקים  ויחסיה המורכבים עם משפחתה. הצלע הרביעית ברומן שייכת לבעלה של הדיל, היאשם, משורר מתוסכל המנסה לנוע  במתח המגדרי המתקיים בין ציפותיה של החברה למציאות החיים בביתו לבין אהבתו ותמיכתו בפעולותיה של הדיל. את תסכוליו  מבית ומבחוץ הוא מטביע באהבתו הרבה לשירה ערבית קלאסית אותה הוא מרבה לצטט מבלי כל קשר לתגובות היגעות של קבל שומעיו.
צירי העלילה נעים בנפרד, אך כצפוי הן משתרגים זה בזה לנוכח המציאות המורכבת המפגישה את הדמויות פעמים באקראי ופעמים במתכוון. המפגשים נושאים לרוב אופי שטחי אך מעת לעת ישנם רגעים החורגים מהממד השיגרתי שנדון עד לזרא בהקשרו הפוליטי. הניסיון כשלעצמו מעניין וחשוב אולם אופן התגשמותו לקוי משום שיונה דחס למפגשים בין הדמויות את כלל הדילמות המופיעות בחקר הסוציולוגי הבוחן את הקונפליקטים עימם מתמודדות החברות הפלסטיניות והישראליות בפתחה של המאה ה-21. כך בין דפי הרומן מגיחות עוד ועוד דילמות ומבואות סוציולוגיות, כדוגמת: פערי מעמדות, משברי הגירה, מתיחות מגדרית, מרכז ופריפריה, תרבות פופולרית אל מול תרבות גבוה, יחסי צבא וחברה ועוד כהנה וכהנה. היעדר המיקוד מוביל לכך שכל נושא נידון באופן שטחי, ושזירתם של כלל הנושאים יוצרת תחושה של עומס ומחנק הפוגמים קשות בחוויית הקריאה.
אין ספק שליונה יש כישרון כתיבה, רגישותו למצבים אנושיים והכרתו הן עם התרבות הישראלית והן עם הפלסטינית מקנות לו אדנים מבוססים לכתיבה ספרותית השעונה על ידע וחוויה. אולם בספר זה  ידענותו האקדמית בעוכריו משום שהיא הופכת את הספר למיזוג לא מוצלח בין מחקר אקדמי ליצירה ספרותית. דבר הבא לידי ביטוי בתיאור יתר של מקורותיהם הסוציולוגים של הדמויות, רשימות מכולות ארוכות של אינטלקטואלים ערבים מתקופות שונות וכמובן הציטטות הארוכות משירת ערב.  אני מאמין שמעורבות מוגברת של עורך היה יכול להיטיב את הספר ולהשאיר על רצפת חדר העריכה פסקאות שלמות שמקומן בחדרי ההרצאות ולא בין דפיו העדינים של רומן הבא לגשר בין עולמו של הקורא לבין הדמויות המתנהלות לאורכו.
 למרות כל זאת מצאתי את רומן הביכורים של יונה כרומן מעניין הפותח צוהר בעיקר לעולמם של הפלסטינים החיים מעבר למחסומים וגדרות ההפרדה, כל זאת מבלי ליפול לקלישאות נבובות. התיאורים הראליסטים מחד ושימת לב לניואנסים בדיאלוגים מאידך, מזכים את הקורא בהבלחות ספרותיות מעניינות. יחד עם זאת אלו החפצים ברומן מהוקצע יצטרכו ככל הנראה לחפשו במקומות אחרים, או להמתין לספרו הבא שבו בתקווה יעשה שימוש רב יותר בעורך פרוזאי שימרק את הכתיבה  ויוציא ממנה את המרגליות הטמונות בה.

יוסי יונה, לא זמן טוב לאהבה, הקיבוץ המאוחד, 2015, 310 עמ'

זוכרנו לחיים מלך חפץ בחיים- מירה מגן בוחנת שוב את קשריה עם ריבונו של עולם


תקופת החגים היא ירח הדבש לאוהבי ספר, שעות הקריאה מתרבות והמבצעים צובעים את חנויות הספרים בשלל צבעים ההופכים את הכניסה בשעריהם לחוויה של ממש. בעודי עומד בקו הקופות צדה עיני מבצע על ספרה האחרון של מירה מגן, אחותו של הנגר, שצאתו לאור חמקה ממני בשל שטף הספרים המגיח חדשות לבקרים וכל ספר מעולה, של סופרת אהובה ממתין בערימת המבצעים של 29.90 ₪, בתחושה של חדווה ושמחה לקחתי אותו לביתי בציפיה לכמה שעות של חסד בהן אוכל לצלול בין דפיו.  
מירה מגן היא מהסופרות החביבות עלי בספרות הישראלית הנכתבת בימים אלו, כוחה מצוי ביכולתה לשלב בין עלילה קולחת לבין דמויות הבנויות לעילא. בכל אחד מספריה היא מפגישה את הקורא עם דמויות שלכאורה אין בהן דבר המייחד אותן משאר באי עולם. הן אינן הרפתקניות, לא צולחות נהרות ולא מפענחות קודים סודיים הן חיות במרחב בו אנו חיים ומתנהלות במסגרת חיים שמוגדרים על פי רוב, חיי יום יום. ימיהן אינן רצופים בדרמות החורגות מאירועים המוכרים לנו מחיינו אנו או לכל היותר מחיי שכננו. אם כן מדוע הן מעניינות, מדוע להשקיע בהן שעות ארוכות של כתיבה, ייסורי נפש ועריכה? את התשובה ניתן למצוא ביצירות כדוגמת ספרה האחרון, אחותו של הנגר (זמורה ביתן, 2015) המצליח דרך עלילות היום יום לפתוח לנו צוהר נוסף לעולם בו אנו חיים, להעשיר את קיומנו ולפתוח בפנינו אפיקים חדשים דרכם אנו יכולים להתבונן בקיום האנושי. זוהי ספרות במיטבה המשלבת באופן מדויק בין חוויה רגשית לבין גירוי אינטלקטואלי המעודד את הקורא לצאת מנקודת הנוחות שלו ולחשוב על סביבתו ועולמו לא מתוך נקודת התבוננות מרוחקת אלא מתוך חוויה נוכחות קיומית
במרכזה של העלילה ניצבת, נאווה, אלמנה טריה ששכלה בתאונה את בעלה ובנה הפעוט. החלל שנוצר בחייה האישים בעקבות אובדנם המפתיע מוביל להתנתקותה מחייה המרוטשים, דבר הבא לידי ביטוי בפרישתה מעבודתה כמעצבת פנים ופנייתה לעבודה כקופאית בסופר שכונתי. בנוסף לשינוי התעסוקתי היא  נוטשת את דירתה הנוחה ומעתיקה את מגוריה למושב זקנים השוכן בין דקלים תמירים לאורות ניאון מהבהבים. המעבר החד מעולמה הבורגני והמסודר, לעולמם של קשישים הנמצאים בישורת האחרונה של חייהם מזמן לנאווה שורה של מפגשים מרתקים המסייעים לה לבחון את חיה מזוויות מבט שונות. מלבד מערכות היחסים הנרקמות עם באי בית האבות, קושרת נאווה ידידות אמיצה עם חברתה לעבודה, אולה, גרושה בראשית שנות השלושים לחייה התרה אחר נתיבי מילוט מחיי הדלות החומרית אליהם נקלעה בשל נסיבות חייה המורכבות. השתיים מפתחות מערכת יחסים המושתת על אהבה וחמלה  המצליחות  לגשר על פערי השפה והתרבות שלכאורה מפרידים ביניהן. לגלריית הדמויות מצטרף, שלומי, אסיר משוחרר העובד בנגרית אחיה של נאווה. פשטותו וקשיחותו הופכים אותו למעין כומר מוודה המסייע לה להתמודד עם חיה שסטו מנתיבם.
בשפתה הרגישה והקשובה מצליחה גם הפעם מגן לקשור קשר אמיץ בין הדמויות, ולהפוך את השגרתי למרטיט לב. כך שיחות כלאחר יד הנאמרות בקו הקופות הופכות בכתיבתה לאסופת פנינים  הפותחת מסילות ללב ולתודעה. מלבד זאת מצליחה מגן לעבור בין משלבי הלשון השונים ובכך להקנות לדמויות ממד אותנטי וייחודי, שמשמר את ייחודיותן אך אינו נופל לשבלוניות או לכתיבה סטראוטיפית המבנה את הדמויות כקריקטורות. אלא להיפך הן בנויות בצורה אמינה, רב ממדית, המקנה להם עומק המהווה את נשמת אפה של ספרות איכותית.
כמו בספריה הקודמים, גם ספרה הנוכחי מהווה זירת התגוששות עם ריבנו של עולם. שוב ושוב הגיבורים מעלים שאלות על רחמנותו של האל, והאופנים בהם הוא בוחר לנהל את עולמו. משל היה חברת ביטוח שחתמה על התחייבות עם קהל לקוחותיה החשים מרומים לאחר שהסכם ההגינות ביניהם לבינו לא קויים. לאורך הקריאה הרגשתי שקטעי ההתחשבנות הללו אינם תורמים לקידומה של העלילה או לפיתוחן של הדמויות. מלבד זאת  השימוש שנעשה בהקשרים אלו בשפה מעולמות התפילה והיצירה התלמודית פגמו בשטף הקריאה ופגעו באמינותן של הדמויות שלפתע נאלצו להשתמש בדיבורם בעולמות מושגים שכלל לא התאימו לשטף דיבורם הקבוע. קטעים אלו הם החלשים ביותר בספר, וטוב היו עושים מגן ו\או עורכיה לו היו גורעים אותם מהיצירה ובכך שומרים על רעננותה הייחודית, שאינה נצרכת ללקונות פובליציסטיות המורידות אותה ממעמדה כיצירה פרוזאית מהמעלה הראשונה.  
לסיכום,  אחותו של הנגר, הינו ספר נהדר השומר על מינון נכון בין רגש לבין רצף עלילתי. קראתי אותו בשקיקה וסיימתי אותו במהלך סוף שבוע אחד, לאלו החפצים בספר חכם ומעורר למחשבה בערבו של יום הכיפורים הבא עלינו לטובה, ימצאו בספר זה בן ברית מובטח.
מירה מגן, אחותו של הנגר, זמורה ביתן, 2015, 317 עמ'

סוד הקסם- סיפורה של מכונת הצופן הגרמנית


 
תעלולי מרגלים מצליחים לסחוף קוראים ברחבי העולם, לעורר את הדמיון וללהטט בין המציאות הנחוות למציאות הנסתרת המצליחה להסתתר מאחורי שגרת  היום יום. לפתע, בתי קפה שכונתיים הופכים לנקודות מפגש בין סוכנים עלומים, מיתות חסרות הוד מהוות כסות לסגירת חשבונות בין ארגוני ביון חובקי עולם, ואירועים באנליים של חיי יום יום הופכים לתפאורה לעלילות מסמרות שיער .  אני מאמין שסוד כוחן של עלילות אלו הזוכות לעיסוק הולך וגובר בתרבות הפופולרית מצוי בכך שהן מצליחות להעניק למציאות היום-יומית ממד נוסף הנוצר כביכול על ידי אנשים היכולים להיות בכל עת השכן ממול שאינו משתייך לסוגת הגיבורים הקלאסיים בעלי הלסתות הגבריות ושרירי החזה המפותחים. אלא להפך היא נוצרת על ידי גיבורים צנומים וממושקפים ,בעלי יכולות פיזיות נמוכות שכוחם מצוי במחשבותיהם המתוחכמות ההופכות אותם  למוכנות לחימה משומנות המאפשרות למדינאים לרקום חלומות ולהגשימם רחוק מעין הסערה המתחוללת בשדות הקרב המסוקרים לעייפה.

 בשבעים השנים  האחרונות המיתוס של לוחמי הצללים זוכה להבניה מקיפה במסגרתה של התרבות הפופולרית, כאשר מלחמת העולם השנייה וגרורותיה מהוות אבן יסוד לכינונו של תהליך זה. בספרות העולמית זכור לטוב, ג'ון לה-קרה עם דמותו המונומנטאלית של הסוכן פילבי שכיכב במספר רומנים פרי עטו. גם הספרות העברית לא פסחה על סוגה ספרותית זו, ובין הכותבים הרבים שעוסקים בנושא ניתן למנות את שני הסופרים המפורסמים: מיכאל בר זוהר הוותיק ולאחרונה גם מישקה בן דוד (איש מוסד לשעבר שלאחר פרישתו לגמלאות פתח בקריירה ספרותית הזוכה להצלחה לא מבוטלת, שלא הצליחה לסחוף אותי אך בהחלט מיקמה אותו בראש טבלאות רבי המכר של מותחנים הנמכרים בישראל בשנים האחרונות).

עד היום בר זוהר מתחקה  אחר עלילות ריגול,  בשנות ה-70 וה-80 עיקר מרצו הוקדש לכתיבתם של מותחני ריגול שעלילתם עוסקת  מלחמת העולם השנייה. במסגרת זו ראה ספרו "מזימה- המרגל היהודי של היטלר" (אותו סיקרתי בעבר) וכן  ספרו, התעלומה (1979)  אותו הוציא תחת שם העט מיכאל ברק. בספר זה מתחקה בר זוהר אחר ניסיון הגניבה של מכונת הצופן הגרמנית, אניגמה, על ידי המודיעין הבריטי מפריז הכבושה. במרכזה של העלילה עומד מאבק מוחות בין נוכל בינלאומי הנשכר על ידי הביון הבריטי לבין קצין מודיעין גרמני הנשלח לעצור את המבצע בכל מחיר. כל זאת חודשים ספורים לפני הפלישה לנורמנדי וניסיון הסרק של גנרלים גרמנים להתנקש בהיטלר ולסיים את המלחמה לפני תבוסתה הבלתי נמנעת של גרמניה הנלחמת בשתי חזיתות זו זמנית. מאבק המוחות מוביל למרחץ דמים בו נטבחים לוחמי חופש צרפתיים, חפים מפשע וחיילים גרמנים. בין הררי הגופות, מגיחה עלילה מוקפדת ומתוחכמת המצליחה להתעלות מעבר לעלילה בסגנון ג'ימס בונד.
עם צאתו לאור  זכה הספר לתהודה רחבה ואף עובד למדיום קולנועי ,לאורך השנים וככל הנראה ללא קשר ישיר לכתיבתו של בר זוהר, עובד סיפורה של האניגמה והניסיונות של בעלות הברית להשיגה ללפחות שלושה עיבודים קולנועיים וספרותיים שזכו להצלחה מסחרית לא מבוטלת(The Imitation Game-2014. Sekret  Enigmy ) אני משער שבשל ההתעניינות הציבורית שנמשכה לאורך השנים ויציאתו של עיבוד קולנועי נוסף פרי יוזמתם של מפיקים אמריקאים שראו את הפוטנציאל העסקי הגלום בסיפור,  החליטה הוצאת הספרים מגל  להוציא את הרומן לאור בשנית וכך  בשנת  2009  ראה אור ספרו של בר-זוהר בהוצאה מחודשת תחת השם, אניגמה.  

בר זוהר הינו כותב מיומן והוא יודע לרקום עלילת מתח מחומרי גלם ראויים ובמינונים נכונים. הנוסחה המשלבת בין נשים יפות, מקצב עלילתי, דיוק בפרטים ההיסטוריים וגלריה של דמויות המתאימות לנסיבות ההיסטוריות מצליחות לכונן מותחן טוב הסוחף את הקורא ומשאיר אותו ער עד לשעות הקטנות על מנת לעבור מזירת התרחשות אחת לשנייה. יחד עם זאת לצד ההשקעה הרבה במקצב העלילתי המחבר לא השקיע די הצורך בבניית הדמויות הנשארות שטוחות ולא מפותחות. יש שיאמרו שזהו ייחודו של  מותחן ריגול השם את יהבו על המקצב העלילתי ופחות על בניית הדמויות אולם לדעתי זהו קו פרשת המים בין ספרות ריגול טובה מאוד (ג'ון לה-קרה) לבין ספרות ריגול טובה שאינה מצליחה להתרומם מעבר לממד העלילתי הצר. יש שיאמרו שדי להם בכך כאשר הם לוקחים עימם ספר טיסה או ספר המגשר בין יומם העמוס לבין השינה המיוחלת. ייתכן שהצדק עימם אך לאלו החפצים ברומן עמוק יותר, כתיבתו של בר זוהר לא תענה על הצורך ועליהם להמשיך ולתור אחר סופרים אחרים. אולם לאלו החפצים בקריאה קלה ומהנה, אניגמה, של בר זוהר מצטרף למדף עמוס של ספרים פרי עטו הפועלים על פי כללי הז'אנר תוך שהם סוחפים  קוראים נלהבים בארץ ובעולם הנהנים מהריגוש, ורואים בספרות כלי בידורי העומד בדיוטא אחת עם סדרות טלוויזיה וסרטים שאינם משאירים רושם גדול לאחר זמן, אך בהחלט מספקים שעות של הנאה.

מיכאל בר זוהר, אניגמה, מגל, 2009, 206 עמ'.

 

חלון לים התיכון



למעלה מעשור במהדורות החדשות בטלוויזיה, בעיתונות ובעמודי האינטרנט אנו נחשפים למיליוני הפליטים המידפקים על דלתותיה של אירופה בתקווה לחיים טובים יותר. הסיפורים מורכבים וכוללים מגוון רחב של סיטואציות אנושיות החל ממהגרי עבודה, עובר למבקשי מקלט הנמלטים מאימת השלטונות ומשדות הקטל,  ולעיתיים אלו משפחות התרות אחר עתיד טוב יותר להם ולילדיהן. בכל אחד מהסיפורים מדובר על טרגדיות אנושיות המתומצתות למספר פרמים הנדחסים בין פרסומת למרכך כביסה לפרויקט מגורים בשרון. אני צופה במראות הקשים בין קיפול כביסה לניקוי הרצפה, קולט ולא קולט בעת ובעונה אחת, בוודאי לא מצליח לעבד את המראות או להפנים את עוצמת התמונות. לעיתים הטרגדיה מצליחה לחדור בשל תמונה שנחקקת בזיכרון, כמו גופתו של הילד הסורי שנמשתה מהים על ידי שוטר משמר החופים האיטלקי. תמונה זו הצליחה להעביר את הדימוי הגרפי אך לא חדרה למעמקי התודעה, אלא היא נשארה ברובד האסתטי של האומללות האנושית. בנקודה זו דווקא לספרות ישנו תפקיד משמעותי בכך שהיא מצליחה לחצות את מיצרי האדישות ולעמת אותי עם  סיפורם של הפליטים השמים את נפשם בכפם מתוך רצון להתחיל בחיים חדשים ביבשת אשר לדידם טומנת הזדמנויות שאינן מצויות ביבשתם מוכת הרעב, השחיתות והמגיפות. סיפרו של הסופר המרוקאי, טאהר בן ג'לון, לעזוב, שראה אור לראשונה ב-2005 ובגירסתו העברית בהוצאת מטר בשנת 2008. הספר  הצליח לעמוד במשימה זו בגאון תוך שהוא חושף אותי לחוויות ההגירה באופנים שלא הצליחו עשרות כתבות עיתונאיות אליהם נחשפתי לאורך השנים.

במרכז ספרו עומדת משפחה מרוקאית שבניה ובנותיה כמהים לעזוב את מרוקו ולפתוח בחיים חדשים מעבר למיצרי גילברטר. עבורם המעבר ליבשת האירופאית טומנת בחובה הזדמנות לחיים טובים יותר שאינם אפשריים במרוקו מוכת השחיתות, העוני והנפוטיזם. בני המשפחה מהווים אך דוגמיות למציאות חיים מורכבת יותר בה בניה של מרוקו תרים אחר דרכים לשיפור גורלם, וזאת לאחר שהבינו שהמציאות החברתית בה הם נתונים אינה מתגמלת עבודה קשה, השכלה או מוטיבציה ועל כן אם ברצונם לשפר את חייהם עליהם לשים את אהבתם לארצם בצד ולצאת למסעות של נדודים. הייאוש העמוק מהמציאות בה הם חיים מוביל אותם למעשים קיצוניים: השגת גבול שסכנת מוות תמידית מרחפת על ראשך, נישואי סרק לאילי הון, השתעבדות לבעלי שררה אירופאים החומדים את גופם ועוד.

שני האחים אאזל קנזה העומדים במרכזה של העלילה עוברים מסע ייסורים מורכב של אובדן זהות על מנת להגשים את חלומם ולצאת ממרוקו. כבטרגדיה יוונית השנים אינם מצליחים לחמוק מגורלם וזאת על אף שלעיתים נראה שהם מגשימים את חלומותיהם. הציר הטרגי בו נעה העלילה כישף אותי במידה כזו שלא יכולתי להוריד את הספר מהיד, תוך שהקריאה בו נדמתה לחיטוט אובססיבי בפצע מוגלתי, חיטוט שאינך יכול להפסיק ממנו וזאת על אף גלי הסבל הבאים בעקבותיו. ביד אומן מצליח בן ג'לון לתאר את שקיעתם של האח והאחות בחלום הבלהות שטומנת בחובה ההגירה\בריחה ממרוקו. לאורכה של העלילה נפגשתי עם דמויות נוספות המגיחות בדרכם של השניים, כאשר הללו מצטרפות לשיירת האומללות שנעה מרבט בואכה ברצלונה.

הביקורת החברתית הנוקבת המשולבת בכתיבה משובחת הופכת את הרומן לחוויה ספרותית יוצאת דופן ובעיקר לפה לסיפורם של מיליוני פליטים שקולם לא נשמע, ורק תמונותיהם הסטראוטיפיות מרקדות על המסך במשך שניות אחדות ומתפוגגות במעמקי התודעה. מלבד הדיון בחוויות ההגירה והפליטות בן ג'לון מבקר בחריפות תופעות חברתיות המתרחשות  במרוקו בפרט ובעולם הערבי ככלל. כך התודעתי לצביעות ביחס להומוסקסואליות, לגיסי המהפכה האיסלמית המנסים לנצל את מצוקותיהם האישיות של הצעירים ולגייסם למהפכה העולמית, לשרירותיות השימוש בכוח בקרב גורמי אכיפת החוק, לכוחם של בעלי ההון ובעלי בריתם בשלטון אל מול האזרח הקטן, ליחסים המורכבים שבין קבוצות אוכלוסייה שונות תוך שימת דגש על הצורך של כל קבוצה חברתית לחוש עליונות אל מול קבוצות חברתיות אחרות.  גדולתו הספרותית של המחבר מצליחה למנוע מהביקורת החברתית  מלהפוך למניפסט אלא היא נשזרת בעלילת הרומן ומעניקה לו נופך עמוק  ומשכנע. המזיגה בין השניים מהווה לדעתי את אחת מנקודות החוזק המרכזיות של הרומן שאינו נופל לשבלוניות או למחוזות של הטפה, אלא  הוא מצליח לשמור על רמה ספרותית גבוה לכל אורכו.

לסיכום, שמחתי מאוד שנחשפתי ליצירתו הספרותית של בן ג'לון ושמחתי התגברה עשרת מונים כאשר גיליתי שספרים נוספים פרי עטו תורגמו וראו אור בשפה העברית ואף זכו להיכנס לתוכניות הלימוד של משרד החינוך. עתה כל שנשאר הוא לפנות את הזמן ולהמשיך בקריאת יצירותיו של סופר ייחודי זה שיצירותיו זוכות לתהודה בכל רחבי העולם. תוך שהן משלבות בין ביקורת חברתית נוקבת, כתיבה ספרותית משובחת ותובנות מורכבות על המצב הקיומי של האדם בתפר שבין מסורת לשינוי.

טאהר בן ג'לון, לעזוב, תרגמה מצרפתית עדינה קפלן, מטר, 2008, 264 עמ'.
 

חדוות הגילוי


Image result for ‫האצבעות על הגבעה‬‎   

ישנן פעמים שאני נכנס לספריה או לחנות הספרים נחוש בדעתי לקרוא ספר ספציפי, בהחלטיות אני ניגש למדפים מוכרים, שולף את העותק המבוקש ובתוך דקות מעטות אני כבר צועד החוצה שהספר באמתחתי. על פי רוב מפגשים תכליתיים אלו נושאים עימם הנאה פחותה, מאשר מפגשים בהם אני יוצא למסעות גילוי  המנווטים אך באמצעות אזימוט כללי שמנתב אותי בין סיפורת לספרות עיון. במסעות אלו אני  משוטט בין המדפים, מעלעל בספרים נהנה מריח הדפוס ובעיקר מההפתעה הטמונה בכל עותק לא מוכר שלפתע חושף בפני מרחבי יצירה בלתי מוכרים. ברגעים אלו אני חש כטייל תרבותי המשוטט במרחבי הדעת ולפניו נגלים מראות המעלים השתאות והתפעלות מפאר היצירה האנושית.  
הודות למסעות בלי מתוכננים מעין אלו גילתי את יצירתו הספרותית של איתן דרור-פיאר, סופר ישראלי בתחילת דרכו שספרו הראשון, האצבעות על הגבעה, ראה אור ב-2015 בהוצאת עם-עובד. הספר מורכב משלוש נובלות שונות שכל אחת מהן עומדת בזכות עצמה מבחינה עלילתית אך רוח דומה מנשבת בין דמויותיהם. שלושתן עוסקות במערכות יחסים משפחתיות המתפרקות בשל רוחות רעות של שיגעון הממוטטות את התא המשפחתי לגורמים. כך במאה ושבעים עמודים מתקבצים להם יחדיו בזה אחר זה, הלום קרב, בעל אובססיות כפייתיות ופרנואיד. מקבץ אנושי זה  מוביל את הקורא בתזזיתיות  בין שדרות הנורמאליות לסמטאות השיגעון. המעבר מהמיינסטרים המואר והמוכר למחוזות מוכי פחד, ייאוש ובדידות הופכים את יצירתו של איתן ליצירה מרתקת שלא אפשרה לי להישאר אדיש.
ראויה להערכה יכולתו של איתן לעבור מהממד התיאורי של העלילה לבחינת תגובותיהן השונות של בני המשפחה לשינויים המתרחשים בתא המשפחתי בעקבות כניסתו של השיגעון למרחב החיים המשותף. בשתי הנובלות הראשונות התגובות המתוארות הן של הילדים הרואים את הוריהם מאבדים את צלילות דעתם, הפער בין הידיעה לבין ניסיונות ההסתרה של הסביבה הקרובה יוצרים מרחבים תודעתיים מעניינים שאיתן מצליח לתאר במיומנות רבה, בעיקר בסיפור הראשון העוסק באב פגוע הלם קרב שמשפחתו הולכת ונשמטת ממנו בהדרגה. בסיפור השלישי, כיכר היונים, שלדעתי הוא הטוב שבשלושת הנובלות נרקמים יחדיו שני סיפורים האחד סיפור הידרדרותו של אב מוכה דמנציה המאבד את אחיזתו במציאות והשני סיפור אובדן השפיות של הבן השוקע אט אט בפרנויה המטביע את  שגרת עולמו. המעבר בין סוגים שונים של אובדן כאשר ברקע ניצבת המטפלת האוקראינית שנשכרה על מנת לטפל באב הנמק הופכת את הסיפור לעלילה אנושית מצמררת.
ההתמודדות עם השיגעון כעוגן עלילתי איננו חדש וניתן למצוא אותו מימים ימימה בספרות העברית, ביצירות כדוגמת: "סיפור פשוט"  לש"י עגנון ו "טירופו של רופא הנפש"  ליהודית הנדל. ואלו רק שני כותרים שקראתי וחקוקים בזיכרוני למרות השנים הרבות שחלפו מאז שקראתי בהם. נראה שעל אף שהנושא נידון שוב ושוב בספרות העברית מצליח דרור-פריאר להוסיף לנושא נדבכים חדשים ובכך לעורר את סקרנותי וזאת מבלי לחטוא לקלישאות או ליפול לתבניות עלילתיות המשאירות  תחושה של חזרתיות.
לסיכום, "האצבעות על הגבעה", הינה יצירה מגובשת  שהצליחה לשאוב אותי לתוכה ולעורר בי מחשבות עוד שעות ארוכות לאחר שסיימתי לקרוא בו. עתה כל שנותר הוא לחכות ליצירות נוספות פרי עטו של איתן דרור-פריאר.
איתן דרור-פריאר, האצבעות על הגבעה, עם עובד, 2015, 171 עמ'

החיים המסתתרים מאחורי הארז הלבנוני


יושבים על המרפסת לוגמים בירה קרירה ומנשנשים דוריטוס, מביטים על הרחוב השומם ורק רעשים של מכוניות חולפות מפיגים את הדממה הבורגנית הנחה על עיר הילדים הנסגרת בעשר. עשרים דקות מרמאללה, ארבע שעות מעמן ושבע שעות מביירות. אוקיינוס מניו-יורק, אך על הבגדים מתנוסס כיתוב באותיות לטיניות, הרדיו ממשיך לפלוט שירים באנגלית הנקטעים מעת לעת בנגיעות צרפתיות וספרדיות, מלבד יאללה הערבית אינה נשמעת. גם אתרי הבניה שהיו פעם משכנם של הפועלים הפלסטינים החליפו את צבעם וכיום נשמעת מהם יותר סינית, רומנית ורוסית מאשר ערבית. הערבית נדחקה מהמרחב החי והיא שוכנת לה במהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה  שם ניבטים מהמסכים בדרך כלל גברים מגודלי זקן, עם עיניים בורקות הנושאים נשקים מסוגים שונים בעודם תרים אחר שדות קרב וקטל, בהם יוכלו להנחיל את התבוסה הסופית לכופרים שהורידו את האסלאם מגדולתו.
זו לא הפעם הראשונה שאני משקף לעצמי ולסובבי את המצב, מכיר בכך שגם עבורי מרבית האינטראקציה עם העולם הערבי מבוססת על אוסף של חוויות צבאיות, וסקירות מודיעיניות ששמעתי מקמ"ן הגדוד לאורך השנים. אך זוהי איננה גזרת גורל והחיבור למרחב יכול להיעשות באופן מודע באמצעות נקיטת פעולות פרו-אקטיביות.
השלב הראשון מצוי בגיבוש הצורך הפנימי וההכרה שלא יעזור לנו אם נשחק ביורו-ליג, נשלח נציגים ל-OECD, ונצרוך תרבות אמריקאית למכביר עדיין נהייה חלק מהמזרח התיכון.
השלב השני, מצוי ברובד עמוק יותר של מודעות הקושר בין ידע  והיכרות מעמיקה לבין גיבוש דעה והנחת מסילות ליצירתו של קשר שאיננו מתקיים רק בינות לכוונות הרובה. בנקודה זו יש להפריד את הסוגיה הפוליטית לחלוטין, ואין זה משנה אם יש פרטנר או אין פרטנר, אם אתה בעד החזרת שטחים או דווקא הרחבת ההתנחלויות. הניתוק מהמרחב הגיאוגרפי והתרבותי בו אנו חיים, נושא עמו מחירים כבדים הנגבים בראש ובראשונה מעצמו. כלומר, זהות מנותקת המנוכרת מסביבתה הינה זהות חסרה שמאבדת מיכולתה לינוק ולהתעצם מהסביבה הריאלית בה היא מתקיימת. הכמיהה אחר תרבויות המנותקות מהמרחב  הגיאוגרפי שלנו, גוזרת עלינו תלישות וארעיות במרחב בו אנו חיים והופכת אותנו לנטע זר.
מתוך כך אני משתדל לאחרונה להיחשף יותר לסובב אותי, ולקרוא ספרות שמקורותיה במרחב הגיאוגרפי שלנו, מדינות ערב. משום שהערבית אינה שגורה על לשוני אני נצרך לתרגומים בעברית ואנגלית. זוהי כבר נקודת פתיחה לא מיטבית, אך בוודאי שהיא עדיפה על התעלמות מוחלטת מתרבות שנוצרה ונוצרת ממש במרחק פסיעה מאתנו. בספריה העירונית מצאתי מספר ספרים מתורגמים שראו אור בעשור האחרון בשפה הערבית, פתחתי בקריאת ספרו של הסופר הלבנוני, אליאס ח'ורי (שיצירותיו כבר תורגמו לעברית בשנים עברו), "פנים לבנות" (הקיבוץ המאוחד, 2014). הספר ראה אור לראשונה בראשית שנות השמונים אך עברו כמעט 4 עשורים עד שהוא תורגם לעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, המנסה בצעד נדיר יחסית להנגיש לקורא העברי יצירה ערבית מודרנית.
במרכזו של הרומן ניצב פרשיית הירצחו של ח'ליל אחמד ג'אבר, פקיד בנק אפרורי שבעקבות מותו של בנו במלחמת האזרחים הלבנונית איבד את צלילות דעתו. האב מוכה היגון מסתובב ברחובות בירות מוריד כרזות של שהידים, צובע את החללים שנותרו בסיד ואת הכרזות המורדות לועס עד להפיכתם לעיסה. בשיטוטיו ברחבי העיר נפגשים עמו מגוון רחב של דמויות שכל אחת ואחת מהן מנסה לשרוד בתקופה בה  בירות הופכת למרחב כיאוטי הנעדר מכל מצפן מוסרי.  כך נחשף הקורא לעולם בו בינות לצרורות הירי ולהפגזות נשים נאנסות, בתים ננטשים, נערות נסחרות כרכוש  וילדים זועקים מרעב וסבל. בתוך אנדרלמוסיה זו נרצח ח'ליל, מותו מתווסף לרשימה ארוכה של לא מפוענחות הזורעות את רחובותיה של העיר בגופות מרוטשות המחכות לאיסופן עם עלות השחר. במהלך חתרני היוצא מתוך הכרה בערך החיים יוצא ח'ורי למסע גילוי אחר רוצחיו של האב המיוסר. על אף היקפו הצר של הספר (220 עמודים)  הסיפור מתפצל למספר רב של עלילות משנה, דבר המאתגר את הקורא (בעיקר שהספר נקרא בשעות לא שעות). כמו כן משום שהשפה אינה שגורה על לשוני שמות רבים נשמעו לי דומים ודי הלכתי לאיבוד בין הקשרים השונים. למרות היעדרותה של עלילה מסעירה וריבוי עלילות המשנה הספר עניין אותי והוא פתח בפני צוהר לרבדי עומק בחברה הלבנונית של סוף שנות ה-70, (מבצע ליטני בהיסטוריוגרפיה הישראלית).
על אף המרחק הגיאוגרפי תחושת הכאוס והאומללות של האדם הפשוט, בדגש על מקומן הפגיע של נשות החברה בא לידי ביטוי מובהק ברומן זה כפי שהוא הצטייר גם ביצירתו של הסופר המצרי,  עלאא אל אסווני, בית יעקוביאן (זמורה ביתן, 2016) המתאר את ימי המהפכה המצרית שלושים שנה לאחר מלחמת האזרחים בלבנון. בנקודה זו  בולט כיצד ברגעי מצוק ומשבר היסודות החלשים בחברה הופכים למרמס בידי הכוחות המשעבדים (בשני המקרים גברים בעלי ממון החוברים יחדיו לבעלי כוח במוסדות השלטון). ביקורת חברתית זו הקושרת בחוט השני בין שתי היצירות, שבה ומעלה שאלות בדבר תהליכי העומק המתקיימים בחברה הערבית הנעה במתח שבין שימור הסדר הקיים לכמיהתם של רבים ליצירתו של סדר חברתי חדש, שיקרא תיגר על הסדר הישן.                             
שני המחברים מודעים לכך שיצירותיהם הספרותיות יזהו אותם כסוכנים של האימפריאליזם המערבי, ועל כן כתיבתם מהווה אך כלי להורדת קרנה של החברה הערבית והעלאת הצורך בתירבותה מחדש על ידי כוחות המערב שינחילו לה את ערכיהם.  בשונה מאסוואני המצרי שאינו מתייחס לסוגיה זו באופן ישיר, בוחר ח'ורי לחתום את יצירתו במעין מסה בה הוא כסופר מתאר את התהליך שעבר לאורך הקריאה ואת תגובותיו לביקורות הקוראים. הוא על ערכה של היצירה לקוראים עצמם מבלי קשר לקונטקסט הפוליטי בה היא מתקיימת. וכך הוא חותם את יצירתו בציון שהן הרובד הפועל והן הרובד ההנאתי מצויים ביצירה וכל קורא יכול לבור לו את הדרך הרצויה לו.
הרומן, "פנים לבנות", לא הקנה לי הנאה במובן הצר של המילה, פעמים רבות הוא מטריד ומתריס  באופן שהציק לי והעלה בי תחושה של מחנק וחוסר אונים.  יחד עם זאת יש ערך בקריאתו משום שהוא  מתאר מצבים חברתיים המעוררים  מתרדמה מוסרית, העלולה להוביל לאובדנו של צלם האדם. כך  בתיאוריו הריאליסטים מצליח המחבר להראות כיצד במרחק של שעות נסיעה בודדות מהנמנת הבורגנית בה אנו חיים  מתקיים עולם מקביל הזועק לשינוי. הדים קלושים מהמתרחש בו מבליטים ומחזקים את התובנה שהסיפור אינו  פצצת מרגמה שנפלה בטעות בצפון רמת הגולן אלא התפוררותן של חברות עתיקות יומין, השוקעות לתוך כאוס מוסרי המוביל לחורבנן.

אליא'ס ח'ורי, פנים לבנות-רומן, תרגם מערבית: יהודה שנהב-שהרבני, הקיבוץ המאוחד, 2014, 220 עמ'.

חוצה גבולות


ספרות בלשית שעונה על רוחב כתפיו של הבלש העומד במרכזה ושובה את ליבם של הקוראים ומגבש אותם לעדת מאמינים ההולכת עמו באש ובמים לאורך שנים. כך בעוד שנתיבי העלילה משתנים ופונים לפינות אפלות ולא מוכרות בנבכי חווית הקיום האנושית, דמות הבלש נשארת באיתנותה ודבוקת הקוראים צועדת אחריה בנאמנות בינות לערמות הגופות המפויחות וחדרי המעצר המזוהמים. קשרים גורדים מעין אלו היטיבו ליצור  ז'ורז' סימנון, באמצעות המפקח מגרה דרור משעני עם אברהם אברהם ובתיה גור עם מיכאל אסולין. לחבורה מובחרת זו מצטרף אחר כבוד  מיודענו והארי בוש של מייקל קונלי, בו עסקתי פעמים רבות במסגרת הבלוג. 
הבלש, הארי בוש, עומד במרכז יצירתו של קונלי מזה כשני עשורים בקצב של עלילה בשנה, כלומר למעלה מ-20 מותחנים מתחקים אחר עלילותיו בכרך העירוני של לוס-אנג'לס. למרות השנים הרבות שחלפו, הארי נשאר רענן כתמיד וזאת בזכות אנושיותו הרבה. הוא אינו קופץ מבניינים בוערים, או רץ בשיגעון אחר מכוניות בורחת כג'ק ריצ'ר  גיבור ספריו של לי צ'יילד.  אלא עוצמתו שובת הלב טמונה דווקא ביכולותיו האנליטיות ובכישרונו לשים לב לפרטים הקטנים המשנים את העלילה מקצה לקצה. כבכול ספר בלשי טוב, העלילה מתפתחת למספר כיוונים שאט אט מתלכדים ויוצרים סבך ששובה את ליבו של הקורא ומקנה לו שעות של הנאה ומסתורין.
בשונה ממחברים אחרים בסוגה ספרותית זו קונלי אינו פותח בפני הקורא צוהר לעולמות תוכן שנגלים תוך כדי העלילה (כדוגמת בתיה גור שבכל ספר מצליחה דרך העלילה לפצח את הקודים הפנימים של גילדות חברתיות שונות: קיבוצים, מחלקות אוניברסיטאיות, מכונים לבריאות הנפש וכו'). אלא הוא מתמקד ברצף העלילתי ועל כן משך  הזמן בו מתנהלת  החקירה הינו קצר ואינטנסיבי. לאורכה של העלילה בוש מתרוצץ מזירה לזירה וצובר עוד ועוד רסיסי מידע עד לפיענוחה המיוחל של החקירה, אליה הוא מגיע בסופו של דבר  מותש ומדמם.
בספרו  הנוכחי,  The Crossing, העלילה מתרחשת לאחר שבוש פרש לגמלאות ועתותיו בידיו, אולם מעצרו של אדם שלכאורה חף מפשע מכניס את בוש בחזרה לסבך האירועים אך הפעם כחוקר פרטי ולא כשוטר במחלקת הרצח של משטרת לוס אנג'לס. המעבר משורות המשטרה לזרועותיו של הסנגור, מיקי הלר (גיבור סדרה אחרת מבית היוצר של קונלי)  מציבים את בוש בפוזיציה חדשה המחייבת אותו לדון אל מול מצפונו האם הוא יכול לעמוד באתגר החדש, אן שמע הוא כבול בדימוי המשטרתי אותו יצר לאורך עשרות שנות קריירה. למרות המעבר לזרועותיה של הסנגוריה והיעדרותו של התג המשטרתי, חריפותו של בוש לא נעלמה. כך הוא מפנה את מיטב כישוריו לטובת פיענוחה של תעלומת הרצח הפותחת כצפוי תיבת פנדורה שרבים מעוניינים להשאירה סגורה.
אני מאמין שחובב הז'אנר ייהנו מאוד גם מספרו הנוכחי של קונלי שעל אף שהוא משמר את התבנית הידועה הוא הצליח לרתק אותי  לכל אורכם של 400 דפי העלילה ולהשאיר בי כמיהה לספרים נוספים המתחקים אחר בוש ועלילותיו בעיר הגדולה. בכך ספרו הנוכחי מהווה נדבך נוסף ביצירתו המפוארת של קונלי המסתמן כאחד מהסופרים המובילים של סוגת המותחנים האמריקאית. עדות להצלחתו ניתן לראות בהצחתו המפוארת במצעדי המכירות, ובתרגומים הרבים לה זוכה יצירתו אשר מצליחה לסחוף מיליוני קוראים ברחבי העולם, הממתינים בסבלנות לצאתם לאור של עלילות חדשות פרי עטו של המחבר המוכשר שכוחו לא תש לאורך השנים. 


נערכים לעולם המחר- תומס פרידמן ומאבקה של ארה"ב לשמירת כוחה הגלובלי

תוצאת תמונה עבור תומס פרידמן
שקיעת מעמדה של ארה"ב בזירה הבינלאומית מהווה את אחד הנושאים המרכזים בשיח הכלכלי-פוליטי המתנהל במערב. החוב הלאומי ההולך וטופח, ההתבוססות במלחמות שסופם לא נראה קרוב באפגניסטן ובמזרח התיכון ועליית כוחן של מעצמות ישנות-חדשות, כדוגמת סין ורוסיה, מדירות שינה מעיניהם של חוקרים, עיתונאים וכמובן מקבלי החלטות.  
העיתונאי, תומס פרידמן, וחוקר מדעי המדינה, מיכאל מנדלסון, מתמודדים בספרם  - That Use to be us , עם סוגיות אלו, תוך שהם בוחנים את התהליכים שעברה ארה"ב במרוצת השנים שבין סוף מלחמת העולם השניה למציאות של ראשית המאה ה-21. 
פרידמן ומנדלסון  כותבים את ספרם מתוך מוטיבציה חרדתית הנובעת  מירידת מעמדה של המעצמה שעל ברכיה הם התחנכו כדור שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה. השניים מבחינים שימי הזוהר תמו ובעוד ארה"ב שוקעת במשבר כלכלי, מנהיגותי וערכי  יריבותיה מצליחות לבסס את מעמדן הכלכלי והפוליטי. זאת באמצעות השקעה מסיבית בחינוך ובתשתיות ובהתאמת חברותיהן לשינויים שחוללה הגלובליזציה העולמית.

נוסחת הקסמים שעיצבה את ימי הזוהר

על מנת להתמודד עם ירידת קרנה של ההגמוניה האמריקאית מנסים המחברים למצוא מהי אותה נוסחה ייחודית שאפשרה לארה"ב להגיע למעמדה כקטר הכלכלי והפוליטי עם סיומה של מלחמת העולם השניה? על פי השניים השגשוג האמריקאי נשען על נוסחה ייחודית שפותחה לאורך שנים וכוללת מרכיבים שהתרכבותם המשותפת הובילה את ארה"ב למעמדה העולמי.
  1. השקעה ממשלתית בחינוך ומתן מלגות לחיילים משוחררים.
  2. השקעה ממשלתית בתשתיות תחבורה שחיברו  בין מרכז ופריפריה ואפשרו ניוד כלכלי.
  3. השקעה  ממשלתית במחקר ובפיתוח (R&D).
  4. רפורמה חקיקתית הנשענת על רגולציה המקטינה את כוחם של התאגידים ומסייעת בחלול צמיחה, ובהרחבת התחרות בין הגורמים העסקיים הפועלים בשוק.  
  5. מנהיגות פוליטית המחברת בין המחנה הרפובליקני למחנה הדמוקרטי.
  6. חיבור לערכי הליבה וחתירה למכנה משותף רחב העולה על האינטרס המפלגתי הצר.  
  7. מתן אפשרות להגירה מושכלת של מהגרים היכולים להוות מנוע לצמיחה כלכלית.


תוצאת תמונה עבור נפילת חומת ברליןהצופה שנרדם- קריסתו של מסך הברזל והשאננות האמריקאית

לאחר שהמחברים מונים את מרכיבי הנוסחה שהעלתה את ארה"ב לגדולתה  הם מסבירים ביד אומן ובצורה קולחת ומשכנעת מדוע המרכיבים השונים נשחקו לאורך השנים. לדידם נפילתו של הגוש הסובייטי בראשית שנות התשעים הובילה את החברה האמריקאית מתחושה של התגייסות לטובת מאבק על ערכיה לשאננות ולדקדנטיות ערכית שנותבה לצבירת ממון. תחושת סוף ההיסטוריה עליה הכריז ההיסטוריון פוקיומה עברה כסופה בין פוליטיקאים ואנשי כספים שחתרו תחת תחושת הערבות ההדדית שחלפה במהירות במרוץ להשגת רווחה אישית. כחלק מתהליך זה המשקל הציבורי עבר מכוחות יצרניים למקצועות השירות כדוגמת: עריכת דין, ראיית חשבון, בנקאות ותיווך. המינוף הכלכלי שנעשה ברובו באמצעות עסקאות ספקולטיביות פיתח אשליה של התרוממות כלכלית שהתקיימה בעיקר על הנייר. חגיגת הצמיחה הגדילה את החוב הלאומי האמריקאי, פגעה פגיעה אנושה באקלים ואפשרה למדינות שהלוו למשק האמריקאי לפרוץ קדימה כאשר הם מצוידות ביתרות מזומנים מרשימות.
 כך בעוד שארה"ב שקועה בחגיגת קניות המופנות לרכישות קצרות מועד מדינות כדוגמת סין השקיעו רבות בחינוך ובתשתיות והחלו להוות גורם משמעותי בזירה הבינלאומית. תהליך מואץ זה שאותותיו באו לידי ביטוי בבועת הדוט.קום בראשית שנות האלפיים ולאחריה בנפילת מערכת הבנקאות ב-2008, היוו סימני אזהרה לחברה האמריקאית. אולם על אף ההתראות עיניה של המנהיגות הפוליטית טחו מלראות את קו המגמה המאיים. כך הרחיבו הדמוקרטים את השירותים הממשלתיים בדמות הרפורמה בבריאות והובילו להגדלתו של הגרעון הלאומי. גם ידיהם של הרפובליקנים לא נשארו נקיות, בעודם מסבכים את ארה"ב במלחמות במזרח התיכון ובאפגניסטן הם הפנו את משאבי המדינה ללחימה במקום לפיתוח והעצמה. מלבד זאת הקצאת המשאבים לא נכרכה בריסון תקציבי אלא היא נכרכה במדיניות הפוכה שהובלה על ידי הפלג הקיצוני שעודד הורדת  מיסים. כך בעודם מגדילים את ההוצאה באמצעות שליחת כוחות צבא רחבי היקף  למלחמה מעבר לים הקטינו הרפובליקנים  את סך גביית המס, דבר שהוביל להגדלת הגירעון הממשלתי והעמיד את מצבה הפיננסי של ארה"ב בנקודה בעייתית עוד יותר. התבצרותם של שתי המפלגות במדיניות דוגמטית של הרחבת ההוצאה הממשלתית משמאל וקיצוץ מיסים מימין, ביטאו את משבר המנהיגות ממנו סובלת הפוליטיקה האמריקאית. משבר שמוביל לשיח מתלהם המושתת על קלישאות שאינן יכולות להתמודד עם האתגרים העצומים עימם נצרכת ארה"ב להתמודד בפתחו של המילניום החדש.  

מנהיגות רופסת והיעדרותו של חזון

תוצאת תמונה עבור ‪george bush at kindergarten‬‏

מלבד הסקירה הגיאו-פוליטית המרשימה ספרם של פרידמן  ומנדלסון מפנה זרקור המאיר את מצבה העגום של מערכת ההשכלה הציבורית בארה"ב. באמצעות שימוש בנתונים משווים ממבחנים בינלאומיים מראים השניים, כיצד פערי החינוך מתרחבים בתוככי ארה"ב וכך בעוד החינוך הפרטי דוהר קדימה החינוך הציבורי עומד במקום ולמעשה מאבד את הרלוונטיות שלו בשוק העבודה העתידי. 
המחברים אינם מסתפקים בלעמוד בשערי העיר ולהוכיח את בני עמם אלא הם מציעים הצעות קונקרטיות וישימות כדוגמת: רפורמה במערך החינוך הכוללת שיתוף של מורים-הורים-ממשל, השבחת כוח ההוראה, שינוי הדגשים הניתנים בהוראה תוך שימת דגש על עבודה קבוצתית, הקניית כלים לחשיבה ביקורתית ועידוד לחשיבה יצירתית המתמודדת עם מספר משימות במקביל. שוב ושוב נפנים המחברים ללמידה מהצלחות ובוחנים את מערכת החינוך הפינית וכן מהלכים מרתקים שהתקיימו בקולרדו כחלק מתהליך הבראת מערכת החינוך הציבורית במדינה.  הכיוונים אליהם מפנים המחברים  מקיימים שיח מתמיד עם  עולם התעסוקה  התר אחר הערך המוס שמביא עימו העובד. ערך שלא ניתן למוצאו במיקור חוץ במדינות מעבר לים או בתהליכי מיכון ומחשוב. באמצעות מספר רב של דוגמאות הבוחנות אפיקי פעולה שונים מראים השניים כיצד גם בעולם עטור שינויים לא תש כוחו של העובד המיומן, המביא עימו ערך מוסף המגדיל את הפריון ומרחיב את הצמיחה של כלל המשק.
כתיבתו המשובחת של פרידמן המשלבת בין יכולת אנליטית מרשימה למיומנות סיפורית גבוה, הופכים את הקריאה לחוויה מרתקת שאינה מצויה לרוב בספרי עיון הדנים בנושאים פוליטיים וכלכלים. השימוש התכוף בדוגמאות מרחבי העולם, המובאות בגוף ראשון, מחוויותיו של פרידמן ברחבי העולם מאפשרים להיחשף לנקודות מבט שונות המאירות את הסוגיות השונות באופן מגוון. כך לאורך הספר ביקרתי בחושות של הודו, בספינות הצי המשייטות במימי המפרץ הפרסי, במוצבי הצבא האמריקאי באפגניסטן, במגדלי המשרדים של ניו-יורק ועוד כהנה וכהנה.

ספר חובה לקובעי מדיניות לא רק בארה"ב אלא גם בישראל

קריאת הספר הייתה עבורי חוויה מלמדת ומעשירה ואני ממליץ לקוראים המתעניינים בגלובליזציה ומשמעויותיה החברתיות-כלכליות לקרוא בו בהנאה רבה. על אף שמאז צאתו לאור לפני כחמש שנים השתנו מגמות בעולם (קריסת המשטרים המסורתיים במזרח התיכון, עליית כוחה של רוסיה) עדיין הספר רלוונטי ומעלה שאלות שראוי להתמודד עימם ושיש להן זיקה ישירה לחברה הישראלית הן מבחינת המשמעויות הגיאו-פוליטיים עם ירידת קרנה שך ארה"ב והן מבחינת התהליכים החברתיים המתוארים בו ומתרחשים גם בחברה הישראלית. 
אני מקווה שספרים מעין אלו מונחים למראשותיהם של קובעי המדיניות בישראל אשר צריכים להתאים את המשק הישראלי  לתהליכי השינוי המואצים שאינם נותנים לחפצים בחיים לנוח על השמרים. עבורי, בחלקת האלוהים הקטנה שלי, כבר מצאתי אי אלו שינויים שאני יכול לקיים במעגלי העשיה בהם אני מצוי על מנת להתכונן לצונאמי העתיד לבוא.