דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2016

כוחה של אהבה הסמויה מן העין

התרבות הפופולרית מבית מדרשה ההוליוודי הרגילה אותנו לבחון אהבה- והתאהבות באמצעות חלוקן המלאכותית לשלושה חלקים קבועים: התאהבות, קושי במימוש הכרוך בייסורי גוף ונפש ולבסוף איחוד מרגש המוביל אותנו אל עבר הכתוביות היורדות על המסך בליווי מוזיקה מתקתקה. מיצגיו הנאמנים של הז'אנר הנרטיבי הזה הם השחקנים: יו גרנט וג'וליה רוברטס שסרטיהם הרומנטיים נראים כרפרודוקציות זהות המקשות על זיהויים (אני שב ומתבלבל בין נוטינג היל לבין ארבע חתונות ולוויה אחת). לעומתם ניצבים סרטיו של וודי אלן, "ויקי כריסטינה ברצלונה", "חצות בפריז" או "לרומא באהבה". המביאים לצופה נרטיב  בו הדמויות אינן מתנהגות על פי תרחיש ידוע מראש אלא הן מטלטלות בין מגוון רחב של התנהגויות שלעיתים נעדרות כל היגיון. דמויותיו  אנושיות ומורכבות ולכן לעיתים הן פועלות באופן מעורר השתאות בעיקר בכל הקשור למעשים המובילים לחורבנם האישי. כניסתן התכופה של דמויות משנה מקשה על מתיחת קו עלילתי לנארי אלא הצופה נזרק פעם אחר פעם לדרכים צדדיות המשלבות בין הווה לעבר, בין משאלות לב למציאות. ובעיקר יש לציין את ויקי כריסטינה

קווים לדמותו של אסקפיזם ויקטוריוני

צוק העיתים מעודד תחושות של התנתקות ובריחה, רצון עז לחיים  במציאות אלטרנטיבת בה הלהג התקשורתי לא ישמע והשערוריות הפורצות לחיינו יישארו מחוץ למפתן דלתנו. אצל אנשים שונים הכמיה האסקפיסטית מקבלת ביטויים שונים יש הפונים אל מסיבות יער, אחרים נופלים לערבי שתיה מערפלי חושים, אולם על פי נתוני הרייטינג נדמה שרבים מעדיפים דווקא  תכניות קולינריות עתירות פרסומות. אני בוחר בספרות, כאמצעי לנדידה תודעתית הלוקחת אותי למסעות מרתקים בתרבויות שנמחו בנהר הזמן. היציאה למסע ספרותי כוללת גם היא התרגשות העולה ככל שהציפייה לגילויים חדשים גדולה יותר. כלומר ההתרחקות מהמוכר מזמנת יכולת לבריאתו של עולם דמיוני עטור דמויות המקנה תחושה העוטפת אותי במלוא עוצמתה. תחושות מעין אלו ליוו  אותי עת התחלתי בקריאת הספר, מועדון המתאבדים (הוצאה מחודשת- עם עובד, 2016) , שחובר על ידי רוברט לואי סטיבנסון לפני למעלה מ-150 שנה באנגליה הויקטוריאנית. הספר הקצר מאגד שלושה סיפורים בהם מככב  נסיך בוהמיה, פלוריזל,  התר אחר הרפתקאות בפריז ובלונדון וכל זאת תחת מעטה של חשאיות והסתרה. בריחתו של הנסיך אל עבר הרפתקאות המציבות את חייו לא פע

והיו בעינך כחדשים- זוויות חדשות על השירות הצבאי

השירות הצבאי על רבדיו נטחן עד דק בספרות העברית ביעף חולפות בדעתי מספר יצירות שכל אחת ואחת מהן נושאת יחד עמה עוד יצירות רבות הדומות להן בסגנונן ותוכנן. טירונות של בעלי כושר לקוי ב"התגנבות יחידים" של יהושוע קנז, חיילי הרבנות הצבאית ב"עת הזמיר" של חיים באר, לוחמים חדורי רוח לחימה במורדות הבופור, ב"אם יש גן-עדן"  של רון לשם. לצד היצירה הפרוזאית עמוסים על מדפי הספריות ספרי  זיכרונות וספרי זיכרון שנכתבו על ידי לוחמים ומפקדים שסיקרו את שירותם הצבאי מכל זווית אפשרית. סגנון זה זכה בכל מלחמה לתוספת משמעותית של כותרים  שנפרקו על מדפי הספרים במהירות שבה הם עתידים לחזור למחסני ההוצאות. הזירה הספרותית כה צפופה בתחום זה, עד לכדי כך שכל סופר הפונה לנתיב זה מסתכן בביקורות קטלניות שיסווגו את כתיבתו כקלישאה, חסרת ייחוד, נעדרת מעוף, חזרתית ועוד כהנה וכהנה מדקרות האורבות בינות לבלוגים ולמדורי הספרות. החשש מביקורות קטלניות מעין אלו מחריף  על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסופר שזהו ספר הביכורים שלו והוא מחכה בכסיסת ציפורניים להתקבלותה של יצירתו החדשה בעולם הספרותי רווי השחקנים.

החתונות שלהם הסיפור שלנו

שנים נמנעתי מלשוב לספרי פרוזה שכבר קראתי. שטף הספרים המציף את חנויות הספרים, מחזק בי תחושות של החמצה, עוד לא סיימתי לקצור את היבול והינה כבר המדפים עמוסים בסיפורת חדשה ורעננה.  לכן באופן עקבי נמנעתי מלשוב לספרים שכבר עברו מתחת לעיני הפקוחה, אולם משום שרבים מהם השאירו בי חותם כאשר אני  עובר בין המדפים ידי מלטפות אותם  כלטיפות של אהובים וותיקים שכבר עברו דרכים ארוכות יחדיו. למרות הכלל שגזרתי על עצמי שלא לטבוע בנוסטלגיה ולשוב לספרי העבר, כאשר הבחנתי בספר הביכורים של הסופרת, דורית רביניאן, הפרתי את דיברתי ולקחתי אותו בשתי ידיי. ספרה, החתונות שלנו (עם עובד,1999), שראה אור לפני כשני עשורים בהיותה בת 27 שנים בלבד מהווה לדעתי צומת דרכים בסיפורת העברית וזאת משני טעמים מרכזים.  ראשית הוא מגולל את סיפורה של משפחה קשת יום הגרה בשיכוני גבעת אולגה, בני המשפחה אינם עסוקים בגדולות ונצורות. אלא חייהם הינו סיפור בראש ובראשונה של מהגרים המגיעים לישראל מפרס ומנסים להשתלב בחברה הסובבת, תוך הליכה על חבל דק בין שימור לשינוי. ניסיונותיהם להתאים את תרבותם, את שפתם ואת חלומותיהם למרחב התרבותי אליו הם הג

תאונות לא קורות מעצמן לרוב הן תוצאה של רשלנות

חופשות ארוכות מזמנות פנאי שהוא מצרך נדיר בימים בהם אנו נעים במהירות בין מקום העבודה, מטלות הבית והטיפול בילדנו. לפתע ישנן שעות שאינו גנובות מעיקרן וניתן לשקוע בהן בין דפי הספרות. בנקודה זו עולות שאלות הטורדות את הנפש ויכולות להביא לא עלינו לידי קיפאון מה ניטול מבין כל המבחר העצום המונח לפתחנו. האם נצלול לספר הגות פתלתל שייסר את מוחנו? או  אולי דווקא מותחן קליל שיסעיר את דמיוננו אך עם תומו לא ישאיר בנו כל סימן. לפתע מתגנב רצון לקרוא רומן שיעביר אותנו בין סיפורי גיבוריו הנפרסים על פני יבשות וימים, רומן שימלא כמיהת לב לנדודים ולקבלת פרספקטיבה אנושית. שאלות אלו טורדות את מנוחתי בפתחה של כל חופשה, ולבסוף אני מחליט שלא להחליט. ועל כן אני עורם בצד השולחן כותר מכל סוגה ואני קורא בכל אחד לסירוגין, בחלק מהפעמים רק בכדי להשקיט את המצפון האינטלקטואלי שלי ובחלק מתוך סקרנות ועניין. אודה ואתוודה שפעמים רבות פשוט בא לי להיסחף בתוך עלילה, שתדמה למותחן בו העלילה היא כל הסיפור, כלומר מה שאתה רואה זה מה מקבל, ללא רבדי עומק או נפתולי נפש. פשוט אקשן, המונגש במשפטים קצרים, בגיבורים שטוחים שנעים במהירו

החיים שמעבר למחסום

שעות רבות מימי שירותי הצבאי העברתי במחסומים הפזורים לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית. ממחסום גבעת אבות בחברון, דרך  בית אנון, בואכה בידו שבצפון ירושלים,,חווארה שבשכם ועוד אי אלו מחסומים מאולתרים שהוקמו בחיפזון  על מנת לתת מענים לנוכח האיומים שעלו בכל גזרה וגזרה. פעמים מעטות חשבנו על התושבים שעברו תחת ידנו. בעיקר היינו עסוקים בלהעביר את הזמן, בניסיון לדלות כמה מילים בערבית ובזמנים של התראות להעביר את המשמרת בשלום בין שלל האיומים שהתרגשו עלינו חדשות לבקרים. לא פעם שעות העמידה הארוכות בגשם ובשרב העלו את מפלס העצבים שלנו ושל הפלסטינים ואז לא פעם הדברים גלשו לחילופי גידופים, לדחיפות ופעמים נדירות אף לתגרות ידיים ומעצרים. היו אלו רגעים של התפרצות בהם שני הצדדים הוטחו זה בזה בעצמה מעין גייזר אנושי המנסה להעלות את זרמי העומק מעל לפני הקרקע. במקומות בהם היינו מוצבים זמן רב החלו להתפתח מחוות אנושיות ואנו הפכנו לחלק מהמרחב החברתי של הכפר. מודעים לחתונות וללוויות, מגלגלים שיחה קלה עם פועלים שבעבר עבדו בישראל והשפה שגורה על לשונם. גם אלו היו רגעים נדירים, כך שבין תחושה של לבביות לבין התפרצויות

זוכרנו לחיים מלך חפץ בחיים- מירה מגן בוחנת שוב את קשריה עם ריבונו של עולם

תקופת החגים היא ירח הדבש לאוהבי ספר, שעות הקריאה מתרבות והמבצעים צובעים את חנויות הספרים בשלל צבעים ההופכים את הכניסה בשעריהם לחוויה של ממש. בעודי עומד בקו הקופות צדה עיני מבצע על ספרה האחרון של מירה מגן, אחותו של הנגר, שצאתו לאור חמקה ממני בשל שטף הספרים המגיח חדשות לבקרים וכל ספר מעולה, של סופרת אהובה ממתין בערימת המבצעים של 29.90 ₪, בתחושה של חדווה ושמחה לקחתי אותו לביתי בציפיה לכמה שעות של חסד בהן אוכל לצלול בין דפיו.   מירה מגן היא מהסופרות החביבות עלי בספרות הישראלית הנכתבת בימים אלו, כוחה מצוי ביכולתה לשלב בין עלילה קולחת לבין דמויות הבנויות לעילא. בכל אחד מספריה היא מפגישה את הקורא עם דמויות שלכאורה אין בהן דבר המייחד אותן משאר באי עולם. הן אינן הרפתקניות, לא צולחות נהרות ולא מפענחות קודים סודיים הן חיות במרחב בו אנו חיים ומתנהלות במסגרת חיים שמוגדרים על פי רוב, חיי יום יום. ימיהן אינן רצופים בדרמות החורגות מאירועים המוכרים לנו מחיינו אנו או לכל היותר מחיי שכננו. אם כן מדוע הן מעניינות, מדוע להשקיע בהן שעות ארוכות של כתיבה, ייסורי נפש ועריכה? את התשובה ניתן למצוא ביצירו

סוד הקסם- סיפורה של מכונת הצופן הגרמנית

תעלולי מרגלים מצליחים לסחוף קוראים ברחבי העולם, לעורר את הדמיון וללהטט בין המציאות הנחוות למציאות הנסתרת המצליחה להסתתר מאחורי שגרת   היום יום. לפתע, בתי קפה שכונתיים הופכים לנקודות מפגש בין סוכנים עלומים, מיתות חסרות הוד מהוות כסות לסגירת חשבונות בין ארגוני ביון חובקי עולם, ואירועים באנליים של חיי יום יום הופכים לתפאורה לעלילות מסמרות שיער .   אני מאמין שסוד כוחן של עלילות אלו הזוכות לעיסוק הולך וגובר בתרבות הפופולרית מצוי בכך שהן מצליחות להעניק למציאות היום-יומית ממד נוסף הנוצר כביכול על ידי אנשים היכולים להיות בכל עת השכן ממול שאינו משתייך לסוגת הגיבורים הקלאסיים בעלי הלסתות הגבריות ושרירי החזה המפותחים. אלא להפך היא נוצרת על ידי גיבורים צנומים וממושקפים ,בעלי יכולות פיזיות נמוכות שכוחם מצוי במחשבותיהם המתוחכמות ההופכות אותם   למוכנות לחימה משומנות המאפשרות למדינאים לרקום חלומות ולהגשימם רחוק מעין הסערה המתחוללת בשדות הקרב המסוקרים לעייפה.   בשבעים השנים   האחרונות המיתוס של לוחמי הצללים זוכה להבניה מקיפה במסגרתה של התרבות הפופולרית, כאשר מלחמת העולם השנייה וגרורותיה מהוות

חלון לים התיכון

למעלה מעשור במהדורות החדשות בטלוויזיה, בעיתונות ובעמודי האינטרנט אנו נחשפים למיליוני הפליטים המידפקים על דלתותיה של אירופה בתקווה לחיים טובים יותר. הסיפורים מורכבים וכוללים מגוון רחב של סיטואציות אנושיות החל ממהגרי עבודה, עובר למבקשי מקלט הנמלטים מאימת השלטונות ומשדות הקטל,   ולעיתיים אלו משפחות התרות אחר עתיד טוב יותר להם ולילדיהן. בכל אחד מהסיפורים מדובר על טרגדיות אנושיות המתומצתות למספר פרמים הנדחסים בין פרסומת למרכך כביסה לפרויקט מגורים בשרון. אני צופה במראות הקשים בין קיפול כביסה לניקוי הרצפה, קולט ולא קולט בעת ובעונה אחת, בוודאי לא מצליח לעבד את המראות או להפנים את עוצמת התמונות. לעיתים הטרגדיה מצליחה לחדור בשל תמונה שנחקקת בזיכרון, כמו גופתו של הילד הסורי שנמשתה מהים על ידי שוטר משמר החופים האיטלקי. תמונה זו הצליחה להעביר את הדימוי הגרפי אך לא חדרה למעמקי התודעה, אלא היא נשארה ברובד האסתטי של האומללות האנושית. בנקודה זו דווקא לספרות ישנו תפקיד משמעותי בכך שהיא מצליחה לחצות את מיצרי האדישות ולעמת אותי עם   סיפורם של הפליטים השמים את נפשם בכפם מתוך רצון להתחיל בחיים חדשים ב

חדוות הגילוי

    ישנן פעמים שאני נכנס לספריה או לחנות הספרים נחוש בדעתי לקרוא ספר ספציפי, בהחלטיות אני ניגש למדפים מוכרים, שולף את העותק המבוקש ובתוך דקות מעטות אני כבר צועד החוצה שהספר באמתחתי. על פי רוב מפגשים תכליתיים אלו נושאים עימם הנאה פחותה, מאשר מפגשים בהם אני יוצא למסעות גילוי  המנווטים אך באמצעות אזימוט כללי שמנתב אותי בין סיפורת לספרות עיון. במסעות אלו אני  משוטט בין המדפים, מעלעל בספרים נהנה מריח הדפוס ובעיקר מההפתעה הטמונה בכל עותק לא מוכר שלפתע חושף בפני מרחבי יצירה בלתי מוכרים. ברגעים אלו אני חש כטייל תרבותי המשוטט במרחבי הדעת ולפניו נגלים מראות המעלים השתאות והתפעלות מפאר היצירה האנושית.   הודות למסעות בלי מתוכננים מעין אלו גילתי את יצירתו הספרותית של איתן דרור-פיאר, סופר ישראלי בתחילת דרכו שספרו הראשון, האצבעות על הגבעה , ראה אור ב-2015 בהוצאת עם-עובד. הספר מורכב משלוש נובלות שונות שכל אחת מהן עומדת בזכות עצמה מבחינה עלילתית אך רוח דומה מנשבת בין דמויותיהם. שלושתן עוסקות במערכות יחסים משפחתיות המתפרקות בשל רוחות רעות של שיגעון הממוטטות את התא המשפחתי לגורמים. כך במאה ושבעי

החיים המסתתרים מאחורי הארז הלבנוני

יושבים על המרפסת לוגמים בירה קרירה ומנשנשים דוריטוס, מביטים על הרחוב השומם ורק רעשים של מכוניות חולפות מפיגים את הדממה הבורגנית הנחה על עיר הילדים הנסגרת בעשר. עשרים דקות מרמאללה, ארבע שעות מעמן ושבע שעות מביירות. אוקיינוס מניו-יורק, אך על הבגדים מתנוסס כיתוב באותיות לטיניות, הרדיו ממשיך לפלוט שירים באנגלית הנקטעים מעת לעת בנגיעות צרפתיות וספרדיות, מלבד יאללה הערבית אינה נשמעת. גם אתרי הבניה שהיו פעם משכנם של הפועלים הפלסטינים החליפו את צבעם וכיום נשמעת מהם יותר סינית, רומנית ורוסית מאשר ערבית. הערבית נדחקה מהמרחב החי והיא שוכנת לה במהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה  שם ניבטים מהמסכים בדרך כלל גברים מגודלי זקן, עם עיניים בורקות הנושאים נשקים מסוגים שונים בעודם תרים אחר שדות קרב וקטל, בהם יוכלו להנחיל את התבוסה הסופית לכופרים שהורידו את האסלאם מגדולתו. זו לא הפעם הראשונה שאני משקף לעצמי ולסובבי את המצב, מכיר בכך שגם עבורי מרבית האינטראקציה עם העולם הערבי מבוססת על אוסף של חוויות צבאיות, וסקירות מודיעיניות ששמעתי מקמ"ן הגדוד לאורך השנים. אך זוהי איננה גזרת גורל והחיבור למרחב

חוצה גבולות-מותחן מרגש מבית מדרשו של מייקל קונלי

ספרות בלשית שעונה על רוחב כתפיו של הבלש העומד במרכזה ושובה את ליבם של הקוראים ומגבש אותם לעדת מאמינים ההולכת עמו באש ובמים לאורך שנים. כך בעוד שנתיבי העלילה משתנים ופונים לפינות אפלות ולא מוכרות בנבכי חווית הקיום האנושית, דמות הבלש נשארת באיתנותה ודבוקת הקוראים צועדת אחריה בנאמנות בינות לערמות הגופות המפויחות וחדרי המעצר המזוהמים. קשרים גורדים מעין אלו היטיבו ליצור  ז'ורז' סימנון, באמצעות המפקח מגרה דרור משעני עם אברהם אברהם ובתיה גור עם מיכאל אסולין. לחבורה מובחרת זו מצטרף אחר כבוד  מיודענו והארי בוש של מייקל קונלי , בו עסקתי פעמים רבות במסגרת הבלוג.  הבלש, הארי בוש, עומד במרכז יצירתו של קונלי מזה כשני עשורים בקצב של עלילה בשנה, כלומר למעלה מ-20 מותחנים מתחקים אחר עלילותיו בכרך העירוני של לוס-אנג'לס. למרות השנים הרבות שחלפו, הארי נשאר רענן כתמיד וזאת בזכות אנושיותו הרבה. הוא אינו קופץ מבניינים בוערים, או רץ בשיגעון אחר מכוניות בורחת כג'ק ריצ'ר  גיבור ספריו של לי צ'יילד.   אלא עוצמתו שובת הלב טמונה דווקא ביכולותיו האנליטיות ובכישרונו לשים לב לפרטים הקטני

נערכים לעולם המחר- תומס פרידמן ומאבקה של ארה"ב לשמירת כוחה הגלובלי

That use to be us- How America Fell Behind in the World It Invented and How We Can Come Back, 2011, 404 p. מותו של הדוד סם? שקיעת מעמדה של ארה"ב בזירה הבינלאומית מהווה את אחד הנושאים המרכזים בשיח הכלכלי-פוליטי המתנהל במערב. החוב הלאומי ההולך וטופח, ההתבוססות במלחמות שסופם לא נראה קרוב באפגניסטן ובמזרח התיכון ועליית כוחן של מעצמות ישנות-חדשות, כדוגמת סין ורוסיה, מדירות שינה מעיניהם של חוקרים, עיתונאים וכמובן מקבלי החלטות.   העיתונאי, תומס פרידמן, וחוקר מדעי המדינה, מיכאל מנדלסון, מתמודדים בספרם  - That Use to be us , עם סוגיות אלו, תוך שהם בוחנים את התהליכים שעברה ארה"ב במרוצת השנים שבין סוף מלחמת העולם השניה למציאות של ראשית המאה ה-21.  פרידמן ומנדלסון  כותבים את ספרם מתוך מוטיבציה חרדתית הנובעת  מירידת מעמדה של המעצמה שעל ברכיה הם התחנכו כדור שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה. השניים מבחינים שימי הזוהר תמו ובעוד ארה"ב שוקעת במשבר כלכלי, מנהיגותי וערכי  יריבותיה מצליחות לבסס את מעמדן הכלכלי והפוליטי. זאת באמצעות השקעה מסיבית בחינוך ובתשתיות ובהתאמת חברותיהן לשינו