חפש בבלוג זה

ממילת הבשר למילת הלב- דרשה לברית מילה

טקס המילה איננו פשוט הוא נושא עימו את עול הדורות, ומהווה התנגשות חזיתית עם אמונות ודעות  המתקיימות במרחב התרבותי בו אנו חיים. אני מאמין שקיים מרחב רב בין הליכה בתלם מבלי להעלות את הקושי לבין בחירה לוותר על הטקס ואף על הברית עצמה. הדברים שהעליתי על הכתב מבטאים את ההתמודדות שלי כהורה עם מציאות מורכבת זו בה מחד אנו איננו שומרים על ההלכה ומצד שני איננו רוצים לנתק את עצמו משרשרת הדורות, אלא להפך לצקת למציאות חיינו משמעות רלוונטית היונקת ממקורותינו התרבותיים. מתוך כך ניסתי לקשור בברית של בני בין מסורת ישראל סבא לבין עולם הערכים והדעות אליו אני שואף להשתייך היום. בין השניים אין בהכרח סתירה אלא מתח מפרה וחיוני המצריך התמודדות אותה העליתי על הכתב בדברים המובאים לעייל, אני מקווה שדברים אלו יצטרפו לשיח הפורה המתקיים בשנים האחרונות סביב יציקת הרלוונטיות לטקס המילה בדורנו (מוזמנים לקרוא את דבריו של רגב דוד, שמחת הבן-וכאב הברית : הצעה להתמודדות עם אתגר ברית המילה, הסוקר בצורה מעניינת את הדילמה ומעלה כיוונים להתמודדות) 


אנו שמחים ונרגשים לראות את בני משפחתנו שהגיעו מכל קצוות הארץ על מנת לערוך עמנו היום את טקס הברית לבננו, הנכנס להיות חלק משושלת הדורות אליה אנו משתייכים. שושלת הנמשכת על פני אלפי שנים ופריסתה נרחבת על פני יבשות, ארצות ותרבויות. עתה בשנת תשע"ח אנו רואים רק את קצוותיה אולם רובה שזורה בנתיבות מעשינו ובמסורות אותם  אנו נושאים בתודעתנו מבלי משים.   המשנה במסכת אבות אומרת:
 "....על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד לתן דין וחשבון.....". (ד,כ"ב)
היום אנו עורכים את טקס הברית מבלי לשאול את דעתו של הרך הנולד, מצוות המילה אינה מוטלת אליו אלא עלי, כאביו, המחליט בעבורו. בעל כורחו אנו מכניסים אותו אל הברית, אל השותפות הקהילתית שלנו, אל הגורל היהודי. מוסיפים ממד נוסף למציאות  המורכבת של כל אדם באשר הוא המוטל לעולם בעל כורחו וכל חייו מנסה לתת לו פשר ומשמעות. בסופו של דבר על אף שותפות הגורל, המסע לחיפוש המשמעות הינו אישי כאשר כל פרט ופרט מחפש את נתיבו, במציאות החיים אליה הוטל. אומר מדרש תנחומא בפרשת ויקהל, 
"שלשה שמות נקראו לו לאדם: 
אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, 
ואחד מה שקוראין לו בני אדם, 
ואחד מה שקונה הוא לעצמו. 
טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו"
כלומר נקודת ההתחלה בה אנו נמצאים כיום ביום הברית, מהווה רק את השלב הראשון בעיצוב הזהות האישית של הרך הנולד, לפניו עוד דרך ארוכה של מפגש עם העולם שיעצב אותו וייתן לו את שמותיו, אולם הדבר המשמעותי ביותר היא הדרך בה הוא יבחר ללכת, דרך המקנה לו את שמו האמיתי. כמובן שנסיבות החיים וההטלה למשפחתנו מהווה נקודת מוצא להתפתחותו. אולם הדרך פתוחה בפניו, ואנו מקווים שבסיוע החינוך, האהבה, התמיכה והחוויות שנזמן לו הוא יבחר בחירות שיובילו אותו בדרך טובה. דרך שבאמצעותה הוא יעבור מהממד הפסיבי לממד האקטיבי. ממילת הבשר הנעשת על ידי אחרים למילת הלב המתבצעת על ידו. 
"וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד.   כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד.   עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.  וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". (דברים, י,טז-יט)
המילה השנייה בשונה מהמילה הראשונה אינה נשארת במרחב הפרטי, אלא היא מחוברת למרחב החברתי בו אנו פועלים על ידי הנכחת המסורות והאידאות שאינן יכולות להישאר כאמיתות מופשטות אלא עליהן להתקיים כמעשים היוצרים חברה טובה יותר. עתה עם יציאתך למסעך האישי אנו מאחלים לך בריאות איתנה, אופטימיות ומעוף שייסעו לך לבחור בחירות נכונות שיובילו אותך בדרך שאינה נרתעת מאתגרים אך יודעת לשלב בין עולמות ולהוביל את ההולכים בה למציאות הרואה את הפרט ואת הזולת כמרכיבים הנבנים יחדיו. דרך צלחה!



כשהצדק מפנה את מקומו לאינטרסים פוליטיים


רוברט האריס, קצין ומרגל  (An Officer and Spay)
ב-1895 אלפרד דרייפוס, סרן צעיר בחיל התותחנים של הצבא הצרפתי נכלא בעוון בגידה. המודיעין הצבאי מגובה בראיות נסיבתיות מצביע עליו כמרגל גרמני שפעל במשך שנים  במסדרונות המטה הכללי. ההקשרים בין הראיות הנסיבתיות לבין אלפרד נטווים במיומנות על ידי שורה של פוליטיקאים ואנשי צבא שהפרופיל הביוגרפי של אלפרד מתאים לתפיסותיהם החברתיות והתרבותיות. לדידם אך טבעי שיהודי בן לחבל אלזס (שתושביו מדברים גרמנית ושהשליטה הפוליטית עליהם נעה ונדה בין גרמניה לצרפת), יגלם את דמות המרגל הערמומי התר  אחר סודותיה של צרפת בעבור בצע כסף. הודות לתקשורת ההמונים שהלה לעשות שימוש בריאנוע וצילום בעיתונים, הפרשיה זכתה לתהודה תקשורתית רחבה. פוליטיקאים מימין ומשמאל ניצלו אותה על מנת לנגח איש את מחנה רעהו, וראו בפרשה הזדמנות לעיסוק בשאלות רחבות יותר כדוגמת: מקומם של היהודים בחברה האזרחית ומעמדו של הצבא אל מול המערכת הפוליטית והמשפטית.
יכולותיה הכלכליות של משפחת דרייפוס ואינטרסים פוליטיים מימין ומשמאל  סייעו לפרשה להמשיך ולהעסיק את הציבור הצרפתי גם לאחר הרשעתו של דרייפוס והגלייתו "לאי השדים". העיסוק החוזר ונשנה בסיפור עוררו את סקרנותו של מפקד המודיעין הצבאי, ז'ורז' פיקאר, שהחל לחקור את הפרשיה באופן עצמאי. התנגדותם של בכירי המערכת לפתיחת החקירה מחדש המריצה את הקצין החרוץ להמשיך ולתור אחר ראיות חדשות, שהעלו ספקות בגירסתם הרשמית של ראשי הצבא.  חקירתו העלתה שאת האצבע  המאשימה יש להפנות כלפי קצין מיוחס בשם, פרדינד אסטהרזי, שגם הוא שירת בחיל התותחנים וחייו הנהנתים הובילו אותו לזרועותיהם של הגרמנים. על אף אוסף הראיות המצביעות על אשמתו של אסטהרזי וחפותו של דרייפוס גם במשפט החוזר שהתקיים ארבע שנים לאחר ההרשעה הראשונה, נמצא דרייפוס אשם. אולם בשל לחץ פוליטי בינ-לאומי הוא זוכה על ידי נשיא הרפובליקה הצרפתית. רק כעשור לאחר הפרשיה זוכה דרייפוס באופן מלא ושב לשורותיו של הצבא בדרגת רב סרן.



דרמה היסטורית ופוליטית זו זכתה לעיסוק אינטנסיבי על ידי היסטוריונים אך עד כמה שידוע לי ההד הפרוזאי שלה היה מינורי. ספרו של  הסופר הבריטי, רוברט האריס (Robert Harris), קצין ומרגל (זמורה ביתן, 2015) משנה את המשוואה בכך שהוא מספר את פרשיית דרייפוס כמותחן סוחף דרך עיניו של זורז' פיקאר, השם את עתיד הקריירה הצבאית שלו על הכף על מנת לחשוף את האמת שמאחורי עלילת דרייפוס. חיפושיו העיקשים מגלים בכל צעד ושעל, רמיה ואחיזת עינים בה לקחו חלק ראשי הצבא, פוליטיקאים ופרקליטים וכל זאת מתוך רצון לשמור על תדמיתם החיובית של קציני הצבא והאצולה הישנה. במאמציהם הם מסתבכים בפקעת של שקרים הגוררת בסופו של דבר את כלל המערכת הפוליטית בצרפת לכאוס ולנפילתו של השלטון.
האריס הוא סופר מיומן המתמחה בכתיבת רומנים היסטוריים המציגים לקורא לצד עלילה קצבית ומתפתחת צוהר לתקופה בהיסטוריה. כך ספריו משייטים בין תקופות היסטוריות שונות החל מימי האימפריה הרומית ועד לפיצוחו של קוד האניגמה במלחמת העולם השניה. אין זה פשוט לנוע בין תקופות כה מגוונות, אך האריס מצליח לנווט בבטחה בין כתיבה קולחת לתחקיר מעמיק המאפשר לקורא לצלול לתוך נבכי התקופה. כך בעת הקריאה בספרו, קצין ומרגל,  הרגשתי שאני מטלטל בספינת נוסעים בין תוניס למרסיי, מתכבד ביין איכותי בשיחות סלון פריזאיות בהן צמד נגנים מנעים את זמנה של הבורגנות המקומית, ומתרוצץ במסדרונות השלטון בין משרדי המטה הכללי למשרד ההגנה. מיומנותו הגבוהה הפכה פרשיה היסטורית שהחלה להישכח לחוויה ספרותית מהמעלה הראשונה שיכולה להנעים את זמנם הן של חובבי פרוזה והן של חובבי מותחנים.
על אף שנאלצתי לקורא את הספר בהפסקות יחסית גדולות, נשביתי בכוח סיפרו של האריס הטווה עלילה מרתקת שציידה אותי בידע היסטורי, בעניין ובעיקר בחוויה נהדרת של התנתקות מהכאן והעכשיו וצלילה במעמקי ההיסטוריה. אין ספק שסופר המצליח לקחת את קוראיו למסע מעין זה ולהשיבם מסופקים ומרוצים גם בנקודת הסיום המגיעה לאחר כ-500 עמודים המטלטלים בפריז של סוף המאה ה-19,  ראוי להוקרה והכרה. זהו ספר נהדר שאני ממליץ עליו בחום.
הערה לסיום, היסטוריוגרפיה הציונית ניכסה לעצמה את סיפורו של הסרן הצעיר על מנת להראות שרעיון ההשתלבות היהודית בחברה האירופאית נידון לכישלון ועל כן גם על יהודי מערב אירופה לבחור באופציה הציונית.  כמו כמקרים אחרים האידיאולוגיה לא נתנה לעובדות לבלבל אותה. לכל אורך משפטו ובאופן מפתיע גם לאחר הרשעתו, דרייפוס היה פטריוט צרפתי שראה את נאמנותו הלאומית כבסיס האיתן לזהותו האישית. הוא לא התבטא בזכות הציונות שבאותה העת הייתה תנועה זניחה בפוליטיקה היהודית, ולא ראה ביצירתה של יישות לאומית יהודית מטרה בעלת משמעות. הפער האדיר בין פעולותיו ואמירותיו לבין ההיסטוריוגרפיה הציונית שעיצבה את דמותו, היא עדות נוספת לקשר הרופף המתקיים בין אידיאולוגיות (לאומיות, כלכליות, דתיות) לבין אמיתות היסטוריות. על כן פעמים רבות בעודנו קוראים את דברי ימי ההיסטוריה אנו למעשה מתוודעים יותר על המציאות החברתית-פוליטית של הכותבים ופחות של מושאי מחקרם.

רוברט האריס, קצין ומרגל, מאנגלית: גיל שמר, זמורה ביתן, 2015, 447 עמודים.

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת


פקעת של סודות, אליאס ח'ורי, תרגם יהודה שנהב-שהרבני, מכון ון ליר, 2016,
נפילתם של צאדם חוסיין בעיראק ומועמאר קדאפי בלוב, בישרו את פתיחתה של תיבת פנדורה שהלאומיות הערבית הצליחה להשאיר סגורה במשך עשרות שנים. עם התערערותן של מדינות הלאום בין בעקבות פלישתם של מעצמות חוץ ובין בעקבות התקוממויות פנימיות, המחלוקות האתניות והדתיות שהיו חבויות מתחת לשטח התפרצו במלוא עוצמתן. גלי  ההרס והזעם שבאו בעקבות זאת  הכו בזה אחר זה את המשטרים השברירים בסוריה, מצרים ועתה גם בלבנון. חושפים מבלי רחם את הבריתות הרופפות שהתקיימו על מנת לקיים את  מדינות הלאום שהסתופפו תחת דגל, הימנון ומנהיגות כריזמטית שהבטיחה להמונים זהות ושייכות. הללו נפלו כמגדל קלפים עם בואן של רוחות הזעם שהביאו עימן את קולות המלחמה והקיטוב. כבספרו הקודם , פנים לבנות (הקיבוץ המאוחד, 2014)  גם בספרו הנוכחי, פקעת של סודות (ואן ליר, 2016), הסופר  הלבנוני, אליאס ח'ורי, לוקח את הקורא  למאבקים הבינ-עדתיים המבתרים את לבנון  מזה מאות בשנים ומקבלות ביטוי בדורנו במלחמת האזחרים של 1979 שעודנה מעצבת את פני המשטר והחברה הלבנונית היום.
מסעו של ח'ורי אינו מתנהל בדרך המלך אלא דווקא בקרב דמויות שוליים כאיבראהים נאצר הערירי, נורמה עבד אלמסיח שחיכתה עד בוש שאבראהים שיגאל אותה מרווקותה, חנא אלסאלמן אלמאלח הסנדלר השכונתי המשמש מלבד אומנתו  כצלע במשלוש האהבים של נורמה ואיבראהים. לצידן טווה המחבר את סיפורם של דמויות שוליים נוספות כזונות ומבריחי גבול המקבלות פנים וזהות בינות לדפים. העלילה הראשית ועלילת המשנה  זורמת  לאורכו של החיבור כנהר נסתר המניע זרמי עומק שרק מעטים מבחינים בו.  כסופר הקולומביאני ,גבריאל גארסיה מרקס, גם חו'רי מטשטש את הדיכוטומיה בין דמיון למציאות, בין פנטזיה לריאליזם, בין העבר להווה. כך מיטלטל הסיפור בין מלחמות האזרחים המבתרות את הארץ מ-1860 ועד למלחמת האזרחים של 1979.

על אף שהספר איננו עב משקל התקשיתי מאוד לסיימו לאחר קריאת שמונים העמודים הראשונים, הקריאה בספרו שינתה את פניה מהליכה קלילה בפארק למסלול למיטיבי לכת. השתרגותם של הסיפורים והדמויות אלו באלו, ושילובן של רמיזות לעולמות  תרבותיים כה מגוונים הפכו את החיבור למבוך אינטלקטואלי ותרבותי בו הלכתי לאיבוד. בשלבים מסוימים נשארתי רק עם הממד האסתטי של הסיפורים עצמם וללא כל הבנה להיכן מתקדמת העלילה אם בכלל. בשונה מספרות ריאליסטית, הבילוש אחר מותו של איבראהים לא הביא עימו כל פתרון, עד לכדי כך שהבנתי שפיענוחו של המוות הוא חסר משמעות ממש כמו החיים המתוארים. מלבד תחושת הכאוס לא הצלחתי לדלות תובנות משמעותיות או ידע שילווה אותי והדבר בהחלט עורר בי תיסכול שכמעט והרפה את ידי לאורכה של הקריאה.
ייתכן שחובבי גרסיה ימצאו בספר עניין משום שהם יראו כיצד הספרות הלטינית מבית מדרשו של הסופר הדרום אמריקאי מקבלת תפנית ופרשנות מזרח תיכונית. כך עלילות, מאה  שנים של בדידות,  נדדו להם ממחוזות העיר הדמיונית של מרקס  להרי השריף של לבנון. גם השימוש בארוטיקה שמאפיינת  את כתיבתו של מרקס זלגה לחיבור, אולם השימוש התכוף במין כדי לסמן נקודות מפנה בעלילה, הפכו את טכניקת הכתיבה החושנית למעשה שבשגרה ובכך נטלו את עוקצו וטעמו. השימוש הרשלני בתעלולי הכתיבה של מרקס הופכים את הספר לחיקוי זול ההופך בהדרגה לחוסר טעם מביך.
עם סיומה של הקריאה אני מתקשה להבין מדוע מכון ון-ליר שבחר לפתוח בתרגומה של ספרות ערבית בת ימנו, תחת סדרת הספרים "מכתוב" מתוך כוונה לגשר בין התרבויות השוכנות  לצידנו.  בחר דווקא ביצירה בלתי נגישה של סופר שכבר תורגם מספר פעמים לעברית תחת הוצאות אחרות. הבחירה בו מציבה את סדרת מכתוב כסדרה אוונגרדית המכוונת את פניה לקבוצה קטנה של אינטלקטואלים בעלי טעם מעודן, השומרים על מרחבם המנותק מההמון.  אני מאמין  שדווקא בתקופה בה מתגבהות החומות, והיכולת של הציבור היהודי להבין את שכניו מעבר לסטראוטיפים המקובלים הולכת ומצטמצמת, ספרות המדגישה את חיי היום יום ומאובחנת בריאליזם ובשלד עלילתי מובחן יכולה לסייע במידה רבה יותר לשיח הבינ-תרובתי. וזאת לעומת כתיבתו הייחודית של ח'ורי המתאימה ליחידי סגולה (שאף אני לא נמנה עליהם).
לסיכום, התהפכות החברתיות להם אנו עדים בשנים האחרונות ששורשיהן נטועים עמוק באדמתו של המזרח התיכון, עדיין מחכות לסופר שיאפשר לקורא הנבוך לפתוח צוהר לעברן. עם קצת פחות התחכמות ואלטיזם המשתמש בפשוטי העם כתפאורה להפגנת וירטואוזיות פרוזאית היינו יכולים לצאת עם עלילה מרתקת שתאתגר את השיח ותאפשר לקורא הישראלי להבין ולו במעט את שכניו מצפון.
  



מתנשא מעל הקלישאות

שגיא כהן, כולם נשא הרוח, עם עובד, 2016 198 עמ'
העיסוק הספרותי בחיפוש אחר זהות במהלך גיל ההתבגרות הפך לקלישאה חבוטה וידוע מראש. באופן קבוע  ניצב  במרכז העלילה גיבור הבוחן את אמונותיו  באמצעות שורה של התנסויות המעמידות במבחן את "האני" המדומיין שהיה מנת חלקו בשנות ילדותו. על פי רוב דרך החתחתים  אותה עובר הגיבור רצופה במהמורות מיניות, אתיות ועלילתיות ההופכות את הדרך למסע  מתמשך הבוחן את הגבולות פעם אחר פעם. סוגה ספרותית זו שתחילתה ברומני הגרמנים של ראשית המאה ה-20, קנתה לה אחיזה בכל רחבי העולם המערבי וביטוייה באו לידי ביטוי ברומנים כדוגמת "התפסן בשדה השיפון" ו"אל תיגע בזמיר" שהפכו במהרה לרבי מכר ולאייקונים תרבותיים. תופעה זו לא פסחה על מחוזותינו העבריים והיא שירשתה בראשית שנות המדינה את האתוס הציוני במלוא מרצה בספרים שהפכו לקנונים כמו "הוא הלך בשדות" של משה שמיר ואחרים. בעשרים השנים האחרונות סיפורי ההתבגרות הרחיבו את מעגלי ההתייחסות שלהם ולפתע גילינו שגם מתבגרים בשכונות מוחלשות, בריכוזים חרדיים בירושלים ובהתנחלויות מבודדות בשומרון עוברים תהליכי התבגרות על פי התבנית המוכרת.  כך כפיטריות אחרי הגשם צצו יצירותיהם של שרה שילה, דודי בוסי ודב אלבויים ולאחרונה גם ספרו של שגיא כהן, "כולם נשא הרוח" (עם עובד, 2016).
במרכז ספרו של כהן ניצב, מושיקו, נער מתבגר בן למשפחה מזרחית המתגוררת בהתנחלות "בית חשמונאי" השוכנת על טהרתה האידיאולוגית במעלה אחת הגבעות ביו"ש. הסיפור מסופר בגוף ראשון בו נגלים קורותיו של מושיקו לאורכו של גיל ההתבגרות המייסר. החיים בקהילה סגורה ולאחר מכן בפנימית הישיבה מצריכים אותו לבחון שוב ושוב את מקומו כיחיד אל מול הקבוצה. פעם אחר פעם הוא מרפרף בין הגבולות פעם עם חוברת פורנו ופעם בליטופים עם חבריו לחדר הישיבה. על אף הפיתוי להימשך לתלם, הזהות המינית, שנחרש זה מכבר ביצירותיו של דב אלבויים (זמן אלול) כהן מצליח לפלס לעלילתו דרך עצמאית וזאת הודות להוספתם של נדבכים נוספים לעלילה, כדוגמת: היחסים של אמו של מושיקו עם האליטה של היישוב סביב סוגיות של אמונה ויחס לערבים, היחסים הנרקמים בין הר"מים לבין תלמידיהם וכמובן הרצון של הגיבור למצוא את זהותו הייחודית במקום בו הזהויות נגזרות מקטלוג מובחן וברור.
כוחו המרכזי של הרומן טמון ביכולתו של כהן להיכנס לעולמן של הדמויות ולהתחקות בדייקנות מרשימה אחר המשלבים הלשוניים ואופני מחשבתם של גיבוריו. כמי שגדל בציונות הדתית יכולתי ממש לראות את הדמויות קמות לתחייה לנגד עיני. החל מרב היישוב ועד לרב אריה המנסה לבצר את עולמם הרוחני של תלמידיו הנאבקים ברוחות הזמן. בעיקר אהבתי את החלקים המתארים את הרבנים הצעירים המלמדים בישיבה המנסים בכוחותיהם הדלים לבנות מסד אמוני לתלמידיהם המתלבטים בזהותם. רצונם לנתב את תשוקותיהם לכיוונים של פעולה דתית מניעה את הרבנים לכלות את שאלותיהם בעיסוק בלתי פוסק בעשיה לאומית ובפרקטיקה דתית המהוות סם מאלחש עד להתברגנות המקבעת של נישואין ואחריות לפרנסת הבית.

הודות לכתיבתו המיומנת מצליח המחבר לחשוף את  הפער בין השיח "בגובה העיניים" לבין ההתבצרות מאחורי דוגמות דתיות פשטניות, גזענות ולאומיות רדיקאלית. כך גבולות ההכלה מסתיימים ברגע שהשיח עובר ממחוזות התיאוריה למציאות החיים. בית הכנסת האשכנזי אינו מאפשר לאב לקרוא את ההפטרה על פי הנוסח הספרדי, התלמיד בעל הנטיות מורחק מהלימודים, והאם המשוחחת עם תלמידיה על שלום מורחקת מהכיתה. חשיפת הפערים התהומיים בין החזון למציאות הופכת את הרומן ליצירה שאינה נופלת במלכודות הקלישאה האורבת ליצירת התבגרות מעין זו. כישרונו של המחבר לתבל את ניתוחיו החדים בהומור ובחמלה, שמרו על האיזון שבין ביקורת חברתית העלולה להיות מייגעת לבין חוויה ספרותית המשלבת הנאה ושעשוע.
למרות ההנאה הרבה שהפקתי לאורכה של הקריאה ניכר שזו יצירת ביכורים ועל כן דמויות המשנה המאכלסות את הסיפור (האחות, האב, האם) נשארות שטוחות וכמעט לא מפותחות וזאת על אף שיש להם תפקיד משמעותי בהתפתחותה של העלילה.

לסיכום, "כולם נשא הרוח", הינה יצירה מהנה המשלב  בטוב טעם בין ביקורת חברתית נוקבת לבין הומור ועלילה סוחפת. אני מאמין שיכולותיו הגבוהות של כהן בתווית עלילה, בהקפדה על שפה אותנטית וביצירת מתח מובנה הכופה על הקורא לעבור מעמוד לעמוד במהירות, יזמנו לנו בעתיד עוד יצירות משובחות שיצאו מתחת לידיו האמונות.  

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי



החודש נציין  מאה שנה למהפכה הבולשוויקית ששלחה לתהומות הנשייה את בית רומנוב ששלט ברוסיה  ביד רמה מהמאה ה-18. בתוך חודשים ספורים בני האצולה הרוסית שליהגה בצרפתית  וראתה בבוז את המוני העם הוחלפו בסטודנטים, בחיילים ובעובדי חרושת שגדלו בערים ורצו לחולל שינוי בסדר החברתי הקיים. את אכזריותו של הצאר ומשטרתו החשאית החליפו בתי הדין העממיים שהנהיגו את דיקטטורת הפועלים שכפתה ביד ברזל על מיליוני רוסים את המעבר הכפוי מחברה דתית ואגררית לאומה סובייטית מתועשת ואתאיסטית. כדרכן של מהפכות הזרעים נשתלו במשך עשרות בשנים אך המאורעות המהירים שהובילו לנפילת השלטון התרחשו ביעף. כך בהבזק  אצולה שביססה את כוחה במשך מאות בשנים נמחקה ונפוצה לכל עבר משאירה מאחוריה טירות חרבות וארמונות קיץ שוממים. עתה כשפסע מפריד ביננו לבין הימים הנוראים מילותיו של משורר תהילים, " אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" מקבלים משמעות חדשה. הקלות שבו הסדר המדומיין מאבד מכוחו ולפתע נבקע וקורס מעבירה חלחלה ומצביע  באופן מובהק על השבריריות של החיים ועל היכולות המועטות של בני הסדר הישן  לחזות את נפילתם הקרובה (החל מפיחות אימתני ועד לעלייתן של רודניות ההופכות את המוכר לנו לגיא חורבות). 
אל תהומות האימה הללו צוללת מבלי מורא הסופרת, אירן נמיבורסקי, אשר חייה הפרטיים מבטאים את כוחו של הגורל הפולש במלוא עוצמתו לחיי היחיד והחברה.  בראשית המאה ברחה יחד עם משפחתה מרוסיה המנוונת לצרפת המשגשגת שנחשבה לערש התרבות אך לא חלפו שלושה עשורים והאימפריה התגלתה כקליפה ריקה עם כיבושה המהיר על ידי הצבא הגרמני שמגפיו הממוסמרים הרעידו את שדרות השאנז-אליזה,  ולאחר שנה עם שילוחם של יהודייה  ובהם אירן ומשפחתה למחנות המוות במזרח, שם נרצחה באכזריות. 
ספרה, זבובי סתיו (כתר, 2012), ראה עוד בחייה והוא כולל שתי נובלות המתארות את רוסיה בשלהי תקופת שלטונו של בית רומנוב. הסיפור הראשון, זבובי סתיו, מגולל את סיפורה של משפחת אצולה מקומית שבעקבות הכוחות האדומים שפעלו באוקטובר 1917 כנגד האליטות הישנות נאלצת לברוח במהירות מאחוזתה. בתחילה  בורחים בני הבית  המבוהלים לאודסה ולאחר מכן לצרפת שם הם מתגוררים בעוני ועליבות תוך שהם משאירים מאחוריהם נכסים, זכרונות ובני משפחה ירויים. לאחר שהבינה שאת גלגלי הזמן לא ניתן לעצור וימי תפארתה של המשפחה לא ישובו האומנת הזקנה שהושארה על מנת לשמור על הנכסים, עורכת מסע בן שלושה חודשים בסיומו היא חוברת לאדוניה המובסים הנאלצים להתרגל  למציאות החברתית המשתנה. את אולמות הנשפים הנוצצים בהם הורגלו מחליפה דירה חנוקה ברובע המהגרים של פריז, והמהוגנות האצילית מפנה את מקומה להישרדות ברמה הפשוטה ביותר. על אף עיניה הבלות מצליחה האומנת הזקנה לחדור במבטה את המסווה שמאחוריו מנסים הגיבורים לנהל את חייהם. ככל שמבטה חודר יותר כך היא צוללת בזכרונות העבר שבהדרגה מחליפים את ההווה בו אין לה עוד כל חפץ. 
הסיפור השני, פרשת קורילוב, מתארת את סיפורו של מהפכן צעיר הנשלח בימי הסער של 1905 לחסל את שר החינוך של הצאר וזאת באמצעות כסות של רופא המתלווה אליו כרופא אישי. בהדרגה זוכה ה"רופא" לאמונו של השר החושף בפניו טפח אחר טפח באישיותו הרחוקה מאוד מתדמיתו הקשוחה והקרירה. מערכת היחסים בין השניים הנפרסת על פני עשרות עמודים חותכת בדייקנות את המסווה המעמדי ומציגה את לבטיו האנושיים של השר  החי במתח מתמיד בין כמיהותיו האישיות לבין המחויבויות החברתיות הנאותות אליהן הוא משועבד (נאמנות לקיסר, לסדר הנוצרי, לקיסרות הרוסית). בהדרגה מטשטש הפער בין האציל המנותק לבין המהפכן האידיאליסטי ומתגלה שכל אחד בדרכו משועבד לאידיאולוגיות המובילות אותו למסלול של הרג ושיעבוד אישי וחברתי.
שבריריותם של החיים ארוגה כחוט השני ביצירותיה המוקדמות  של נמירובסקי (דוד גלבר,הנשף).  הודות לכישרונה הצליחה המחברת לזהות את תקופתה כעידן של תמורות המשנות את החברה לבלי הכר. יחד עם זאת היא אינה שוגה באשליות של שינוי וקידמה אלא היא מודעת לכך שהסדר הדכאני אינו תם אלא רק משנה את צורותיו. באופן טראגי הכרה מורכבת זאת לא נשארה רק כתובנה פילוסופית המאופסנת בינות לדפי ספריה, אלא היא התגשמה הלכה למעשה בסיפור חייה המבטא את בריחתה של נימרובסקי  מאימת הנחשלות הרוסית לאומות התרבות במערב אירופה, שדווקא משם יצא גל עכור של הרג ורצח ששטף את את אירופה תוך שהוא משאיר אחריו שובל של הרס והרג שגם נמירובסקי ומשפחתה היו בין קורבנותיו. 
בפרוס השנה החדשה  עת השלטון באירן מחזק את כוחו, התוקפנות הרוסית במזרח מתעצמת והמשוגע התורן בקוראיה מאיים על כל באי עולם, תובנותיה של נמירובסקי  העולות מ"זבובי סתיו" מהדהדות ביתר תוקף, הן מחזקות את ההכרה בארעיותו של הסדר הקיים ואת המאבק המתמיד שיש לקיים כיחידם וכחברה בשמירתו של צלם האדם הנוטה לחמוק בשמן של אידיאולוגיות ואמונות המביאות עימם רוחות של קידמה וחסד המשאירות אחריהן אד של מילים גבוהות אך בעיקר חורבן ואימה.
אירן נמירובסקי, זבובי סתיו, כתר, 2012, תרגמה מצרפתית: חגית בת עדה, 218 עמ'



האיש שמאחורי החומה


בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין, נפילתה בישרה את היסדקותו של מסך הברזל שבידל את מדינות ברה"מ וגרורותיה ממדינות המערב. בתוך שנים ספרות נפלו בזה אחר זה המשטרים הקומוניסטים שנפרסו מהויסלה ועד לערבות מונגוליה  מבלי להשאיר נהרות של דם ותימרות עשן. באמצעות חוזים, הסכמי סחר  ושינויי נוסח נפלה אימת המערב שהחזיקה מיליוני אנשי ביטחון ומלשינים שהיוו כוח צבאי שאיים להחריב את העלם. רוסיה ובנות חסותה לא נכבשו באמצעות מטוסי B52 אימתניים שבחימושם הושקעו עשרות שנות עבודה, אלא באמצעות  סוכני תרבות בדמות מזללות אמריקאיות וטלוויזה רב ערוצית שפרחו כפטריות לאחר הגשם מהכיכר האדומה ועד לפראג.

נפילתו המהירה של הענק הרוסי השאירה עשרות אלפי אנשי ביון וסוביטולוגים פעורי פה, מילוני שעות מעקב לא הצליחו לחזות את הקריסה השקטה. כמו ברגעי מבוכה אחרים בהיסטוריה האנושית את תחושת ההחמצה והתסכול מחליפה הכמיהה לנוסטלגיה המאפשרת לזכור מאורעות בצורה סלקטיבית ולהעלות על נס גיבורים המשכיחים את גודלה של החרפה ויוצקים תחושה ולו מזויפת של ביטחון ויציבות. כך אל מול חדלונם של גופי המודיעין בחיזוי נפילת הגוש הסובייטי, מתקפת אל קידה על ארה"ב ב2001, והיעדרותו של נשק השמדה המוני בעיראק ב-2002. נעים לשוב למחוזות הדמיון בהם המרגלים יודעים את מלאכתם נאמנה ועלילותיהם המרתקות מצליחות לדחוק שעות שינה יקרות בגמיעה של עוד פיסת עלילה.
ספריו של הסופר הבריטי, ג'ון לה קארה, מספקים חמימות נוסטלגית המזינה את מיתוס של  המרגל המקצועי החותר למיגור הרוע. לה-קארה הוא אחד מהיוצרים הוותיקים בספרות הריגול, בחמישים השנים האחרונות הוא מנפק בקצב מסחרר עלילות ריגול מהמעלה הראשונה. אודה ואתוודה שטרם קראתי את ספריו שנכתבו לאחר נפלית הקומוניזם (מבקריו טוענים שלאחר התמוטטות ברה"מ, נדמו סיפוריו לספינה שאבד קברניטה) אך ספריו המוקדמים (המרגל שחזר מהכפור, חפרפרת) הצליחו לסחוף אותי במרדפי הריגול שבין שירותי הביון הבריטיים לבין מקביליהם מהכיכר האדומה. במרכז ספריו ניצב איש הביון, ג'ון סמיילי, גבר מבוגר בעל בעיית משקל ועין עצלה שכוחו אינו במותניו אלא דווקא ביכולתייו האנליטית . על כן הוא אינו מתמודד עם יריביו באמצעות כוח הזרוע אלא בשורה של משחקים מחשבתיים באמצעותם הוא טומן להם מלכודות ברחבי היבשת האירופאית. 
בספר, "כל אנשי סמיילי" (זמורה ביתן, 1982) סמיילי נקרא לדגל לאחר שכבר פרש לגמלאות ופניו מופנות אל עבר העתיד. אולם רצף התפתחויות בלתי צפוי ומותו של סוכן שערק משיבים אותו לזירה להתגוששות מכריעה אל מול בן דמותו בצד השני, קארלה (איש החול) איתו נאלץ להתמודד בשני הספרים הקודמים. זהותו החמקמקה של המרגל הרוסי הוותיק מצליחה לגרור אותו ממנעמי הפרישה לזירת ההתרחשויות. לאחר שמוסרת המסכה ובין סבך הזהויות נחשף היריב הוותיק שלצורך לכידתו עליו לרקום תכנית שאפתנית החובקת את היבשת כולה. כך במירוץ נגד הזמן תוך שנתיב ההתקדמות מתכסה בגופותיהם של מרגלים משני הצדדים מפולסת לה הדרך אל עבר התגוששות המכריעה.
בשונה מספרי ריגול מבית מדרשו של דניאל סילבה בספריו של לה-קארה האלימות נפרסת  כמעין תפאורה בעוד שהעלילה המרכזית מצויה במשחקי המחשבה המתנהלים בין שני הצדדים. מאבק האיתנים הדומה ללוח שחמט הנפרס על פני כל היבשת, הצליח לסחוף אותי ולגרום לי להשקיע מאמץ לא מבוטל על מנת להבין את יחסי הגומלין בין הדמויות השונות. השילוב בין עניין אינטלקטואלי לבין עלילה מותחת הבנויה כהלכה הופך את ספרו ,"כל אנשי סמיילי", ליצירה בעלת חשיבות המהווה מעין מגדלור בים סוער בו מנשבות רוחות של שטחיות ולהג המגבב יחדיו פרטים וגופות המחפות על עלילות נבובות.
נקודת חוזק נוספת הטמונה בחיבור מצויה בהימנעותו המוחלטת של המספר מיצירת דיכוטומיה ברורה בין טובים לרעים. הימנעות זו מאפשרת לקורא  לראות את הצדדים המורכבים שבעלילה תוך הכרה במניעים האנושים של הדמויות שפעמים רבות אינם מונעות מאידיאולוגיות גדולות אלא דווקא מהנאות וכמיהות אנושיות כדוגמת תאוות כוח, שליטה ורצון להיות נאהבים במציאות מנוכרת ודורסנית. פכים אנושים אלו הם המעלים אותם לגבי מרומים ובו בעת טומנים את הזרעים לנפילתם הבלתי נמנעת.
לסיכום, ספרי ריגול איכותיים נושאים עימם קסם מיוחד המשלב בין הילת גיבורים, אומץ ומעל הכל תחכום וחשיבה בלתי שגרתית המשלבת אינספור פרטים הנרקמים יחדיו לכדי תכנית פעולה. כאשר מטריצה זו כתובה כהלכה היא מהווה פסגה ספרותית המצליחה לחבר יחדיו דמויות עגולות, עלילה קצבית ומותחת ותחכום המצליחים יחדיו להקנות לקורא העמל שעות יקרות של הנאה ומחשבה, שני משתנים שבהחלט לא פשוט להשיגם במרכולי הספרות  הנשלטת על ידי אופנות מסחריות המקשות מאוד על איתורן של יצירות בעלות ערך ספרותי.



האומץ להכיר במוגבלותו של מושג הניצחון

בדרך כלל ספרי צבא  המתמקדים בטקטיקה צבאית מפילים עלי תנומה, לא כך בספרים המתרוממים מעל לגובה השוחות ומשלבים בהם מדינאות ואסטרטגיה שלעתים מסתיימות בשדה הקרב. ספרו של עופר שלח, האומץ לנצח-מדיניות ביטחון לישראל (ידיעות אחרונות, 2015), משתייך לקטגוריה זו  תוך שהוא מלהטט בין הטקטי לאסטרטגי.
כתיבתו של שלח, העוסק כבר שנים כעיתונאי וכפוליטיקאי בתחום, מציבה מראה מול מערכת הביטחון על זרועותיה השונות . התמונה המשתקפת אינה פשוטה אולם המסר חד וברור, על המערכת לעבור שינוי משמעותי על מנת להתמודד עם השינויים הדרמטיים המתחוללים במזרח התיכון.  לדידו אם התרחקותה של ה"מלחמה גדולה" המאופיינת באוגדות מתמרנות וצמיחתם של איומים חדשים כדוגמת: ארגונים חצי מדינתיים (דאעש, חמאס, חיזבאללה), מתקפות סייבר המופעלות ממרחק רב ויכולות לזרוע הרס נרחב, איומי טילים בעלי ראשי נפץ "מלוכלכים" מאיראן וגרורותיה. עולה הצורך בבניה מחודשת של  מערך ההגנה וההתקפה של ישראל באופנים שיוכל להתמודד עם התמורות באזורינו.
 שלח אינו מסתפק בקריאה לשינוי בצבא אלא קריאתו פונה לכלל הגורמים העוסקים בתחומי הביטחון, תוך הרחבת מושג הביטחון אל עבר משרדי הכלכלה והדיפלומטיה שיחדיו אמונים על חוסנה של מדינת ישראל. ראייתו הרחבה מציבה את המעשה הצבאי בתוך הקשרו הרחב כפי שניסח זאת התאורטיקן הצבאי קרל פון קלאוזוביץ, "המלחמה אינה אלא המשך המדינאות באמצעים אחרים". כלומר, הניצחון הצבאי איננו עוד יעד או עוד כמה ראשי מחבלים אלא הוא נגזרת למטרות האסטרטגיות שמציב דווקא הדרג המדיני. מתוך כך אל לו לדרג הפוליטי להיתלות בהחלטות הצבא, אלא להיפך הדרג האזרחי הוא המגדיר את מטרות המלחמה ועל כן על הקברנטים להיות רכונים על נוסחי יעדי המלחנה  ולא על הממד האופרטיבי של תנועת הכוחות.

מלבד הפן הדיפלומטי המחבר מפנה זרקור למשמעויות הכלכליות המצויות בהתעצמות הצבא ובהחלטות המפקדים בשטח (מחירה של כמות האש המוטחת באויב). גם בסוגיה זו תובע  שלח  ששיקול הדעת לא יימסר באופן בלעדי לקברניטי הצבא אלא  יינתן לגורמים אזרחים שיבחנו את המשמעויות התקציביות הטמונות בחידוש מלאי החימוש, באופני ההצטיידות ובבחינת שאלות של עלות מול תועלת בסוגיות ביטחוניות. פתיחתו של הדיון מאפשרת את העלאתן של  שאלות חדשות: האם נכון להשקיע טיל העולה חצי מיליון ₪ בהריגת שני חבלים עם מקלע?, מדוע חיסכון בחייהם של חיילים עולה על החיסכון בחייהם של חולים במחלקות בתי החולים? מדוע קצין-פקיד עורפי צריך לצאת לפנסיה עשרים שנה מוקדם יותר משאר עובדי המשק?
השאלות המועלות בספר אינן ייחודיות והן מצטרפות  לשורה ארוכה של מאמרים בעיתונאות הכתובה והמשודרת. אולם הודות ליכולותיו העיתונאיות כתיבתו של שלח מצליחה לנווט במיומנות בין ביקורת חדה ועניינית לבין שמירה על המותג האהוב, צבא הגנה לישראל. הודות לכך מרבית דברי הביקורת  לקוחים באופן עקבי ממאמרים שכתבתו קציני צה"ל בעבר ובהווה, כך  גם קורא הסולד מהעלאת ביקורת על הצבא, יכול לחוש בנוחות ולראות בשיח המתנהל לאורך מאות עמודים קריאה לחדשנות ולהתייעלות בדיונים שעד כה התנהלו רק בקרב יודעי ח"ן.
איגודו של הדיון הציבורי והמקצועי   לספר אחד היווה עבורי  חידוש שאיפשר לי לקבל תמונת מבט רחבה ומקיפה שלא הייתה לי עד כה. כמו כן הפריסה הסדורה והחלוקה לפרקים  מאפשרת חשיפה  למושגים רבים  שעד כה לא היו שגורים בפי, כדוגמת: "מלחמה בתוך אזרחים", "מלחמה בין מלחמות", "ניצחון בעידן נטול הכרעה". ההיכרות עם מושגים אלו חידדה בי את ההכרה שהשיח הציבורי בישראל צריך לעבור שינוי רדיקאלי, קריאתם של פוליטיקאים פופוליסטים, "תנו לצה"ל לנצח!" צריכה להתחלף בשיח ביקורתי הבוחן את מושג הניצחון לעומקו. מהו אותו ניצחון מיוחל? ומהו מחירו החברתי והכלכלי? כאשר מדובר ביחסי כוחות לא סימטריים, באויב שאינו מוגדר באופן ברור המשתמש בטכניקות מגוונות על מנת להתיש את ישראל בסבבי לחימה ארוכים (מלחמת לבנון נמשכה 34 ימים, מבצע "צוק איתן" נפרס נמשך למעלה מ-50 ימי לחימה).
מלבד הרחבת הדעת ספרו של שלח נושא עימו בשורה נוספת בכך שהוא מתעמת עם  השיח ההגמוני השורר במחוזותינו  המאפשר לאנשי צבא בעבר ובהווה ועיתונאי חצר החוזרים אחר דפי המסרים מלשכת הרמטכ"ל, לעצב את תפיסת עולמנו ולקבל את המציאות הבטחונית כאמיתות שאין לערערן. לעומת זאת השאלות שמעלה שלח מעורר שיח  ביקורתי והרחבה של הדוברים היכולים להתבטא בסוגיות שעד כה נתפסו כשייכות למלייה הצבאי בלבד. בכך הוא תורם תרומה חשובה לשקיפות ולאחריות הציבורית באחד הנושאים החשובים ביותר לאזרח הישראלי.  
שלח אינו מסתפק בדיון תיאורטי אלא הוא מציע באופן מובנה  למעלה מ-100 הצעות  לייעולה של המערכת במגוון רחב של נושאים: אופני בניית הכוח, לתהליכי קבלת ההחלטות בקבינט, בממשלה ובוועדות חוץ וביטחון. הצעותיו המתבססות על וועדות שהוקמו לאורך השנים לבחינת יעילותו של הצבא מוכרות למקבלי המדיניות אך מסיבות פוליטיות ומתיחות פנים ארגונית רובם לא זכו להיות מיושמים, ואם יושמו יישומן נעשה באופן חלקי. ההסתמכות על חומרים המוכרים לאנשי מקצוע זה עשרות בשנים, מקטינים את מידת הרלוונטיות של החיבור לבעלי מקצוע האמונים על התחום. אולם לאזרחים מודאגים מן השורה שרק מתעניינים בתהליכי קבלת ההחלטות איגודם של כלל החומרים בצורה בהירה ומתומצתת מהווה חידוש משמעותי. יחד עם זאת שיטת העריכה המחלקת את הספר לפרקים ואז לפרגמנטים בני עמוד-שניים הדנים בנושאים מגוונים בקצרה, מקשה מאוד על קריאה רציפה וישנה תחושה של מעבר מעולמות מושגים שונים, שמי שאינו בקי הם עלול לחוש כטובע בים המלל. עומס המידע מגלם את  חולשתו המרכזית של הספר המהווה בן כלאיים בין אסופה של מאמרים עיתונאיים לבין נייר מדיניות (ללא המתודולוגיה המתבקשת). הפסיחה על שני הסעיפים מובילה לכך  שהכתיבה הקולחת המאפיינת את העיתונות נקטעת לא אחת בדיונים משדה "ניירות המדינאות" שאינם מבשילים מבחינת עומקם, וכך נותר הקורא קירח מכאן ומכאן. לדעתי, התמקדות במספר נושאים שיזכו לדיון מעמיק הייתה מיטיבה עם הספר, ומגדילה את מידת תרומתו לשיח הציבורי אל מעבר לאיזכורם של מושגים רבים הנשארים בשטחיותם למרות מאות העמודים בהם הם נדונים.
לסיכום, האומץ לנצח, הינו ספר מטריד המראה את הפערים בין דימויים החסון של הצבא וציבור מקבלי ההחלטות לעומת המציאות השוררת. כתיבתו של שלח דומה ל"פצעי אוהב" המקווה באמצעות ביקורתו לשכלל את השיח המערכתי ולהדק את אופני קבלת ההחלטות. באופן שיטתי ומנומק הוא מציע לכונן תהליכי קבלת החלטות המושתתים על עבודת מטה מעמיקה השואפת להתנתק מקונספציות ולבחון סוגיות בצורה רחבה, שתאפשר למקבלי ההחלטות לדון ולבחון חלופות ולא להוות חותמות גומי לדרג הצבאי. הדיון המתנהל מעל דפי הספר, מאירים באור אחר את דרישתו של שר החינוך, נפתלי בנט, לתת לחברי הקבינט עוזרים צבאיים שיאפשרו להם להכיר את החומרים לעומק, לדון ולסייר וזאת לפני שהם מרימים את האצבע לטובת מבצע כזה או אחר. הוצאתו של השיח מקבוצת בעלי עניין  אל עבר הציבור הרחב שלמעשה נושא בנטל ההחלטות הן בדמו והן בכספו, מהווה מהלך דמוקרטי המעודד שקיפות ואחריות. מהלכים מעין אלו לא יכולים להתקיים ללא חיבורים כדוגמת, האומץ לנצח, הפותחים בפני הציבור  את עולם המושגים שסביבו נסוב הדיון שבישראל אינו מתנהל במחוזות התיאוריה אלא יש לו השלכות יום יומיות לשגרת יומנו.
עפר שלח, האומץ לנצח- מדיניות ביטחון לישראל, ידיעות אחרונות, 2015, 310 עמ'




מהפכה בהפתעה- סיפורה של המהפכה המצרית מעמוד פייסבוק לכיכר תח'ריר



טרדות היום יום מובילות לכך שלעיתים אירועים המתרחשים ממש מעבר לפינה תופסים את תשומת ליבי רק זמן רב  לאחר התרחשותם (אולם כמו כל היסטוריון אני מודע לכך שהווה הוא בעבר). כזה הוא הסיפור המסופר על ידי , Dhananjay Bijale , הסוקר את מהפכת הצעירים במצרים שהתחוללה בראשית 2011. בשונה מספרים אחרים שעוסקים בתחום ונסקרו בבלוג (the fires of spring,And then all hell broke loose)  ספרו של ביג'אל מתתמקד בזווית ייחודית,מקומו של המדיום האינטרנטי ובעיקר של הפייסבוק בעיצובה של המהפכה שהפילה את שלטון מובארכ בתוך 18 ימים ובשפיכות דמים קטנה יחסית. 
תחילתו של הסיפור ביוני 2011  כאשר קבוצה של צעירים ישבה באינטרנט קפה באלכסנדריה. את שלוות הגלישה פילחו  שוטרים בבגדים אזרחים שנכנסו וביקשו  מהנוכחים להציג   את תעודות הזהות שלהם. אחד הבחורים סירב ובעקבות סירובו נגרר באלימות  אל מחוץ לחנות, ברחוב הוא מוכה באכזריות עד אובדן הכרה, בעלפונו הוא נזרק לרכב משטרתי  שם נמשכת מסכת ההתעללויות עד  למותו. אירועים מעין אלו  לא היו נדירים במצרים אך הפעם צעיר מצרי העובד בגוגל העולמית ומתגורר בדובאי,  וואיל רונים, החליט לפתוח דף פייסבוק לזכרו של ההרוג. הדף,כולנו מוחמד חלד סעיד, התמקד בתיסכול לנוכח האלימות המשטרתית המופעלת באופן שרירותי ומציבה למעשה צעירים רבים כפסע לפני המוות.תוך ימים מעטים זכה הדף לעשרות אלפי עוקבים וסביבו התפתח דיון ער סביב הבעיות החברתיות והפוליטיות שהטרידו את עשרות אלפי צעירים שחשו שמדינתם אינה משרתת אותם ואינה מציבה להם אופק אופטימי של קידמה, תקווה ושגשוג כלכלי.  
לאחר שישה חודשים בהם המשטרה עסקה בטיוח ובהשקטת המוחים האינטרנטיים, יצא וואיל רונים בקריאה לחברי הדף  לצאת למחאה ציבורית כנגד האלימות הפושה. ב-25 בינואר 2011 לאחר תפילות יום השישי אלפים נענו לקריאה ויצאו לרחובות. המוחים לא הסתפקו במחאה כנגד האלימות המשטרתית אלא הם ניצלו את ההזדמנות להבעת תסכולם לנוכח המציאות החברתית במצרים שכללה: עוני, נפוטיזם, אבטלה גואה והיעדר חלחול של הצמיחה הכלכלית להמוני  המצרים ששכרם עמד על -2$ ליום.
רשויות השלטון שלא היו מורגלות למחאות רחבות היקף לא זיהו את החידוש הטמון בהפגנות של סוף ינואר 2011, ועל כן הן פעילו למיגורן באמצעים שהיו מוכרים להם מימים ימימה: חסימת גישה לאינטרנט, החשכת  בלוגים, ביצוע מעצרים (כולל מעצר של וואהיל רונים שהגיע למצרים), נקיטת אלימות באמצעות שוטרי חרש שהטילו את אימתם על מנהיגי המוחים. פעולות הממשלה רק ליבו את התסכול הציבורי שהלך והתעצם הודות לפרסומים הרבים שהתקיימו בזמן אמת  ברשתות החברתיות ובערוצי  החדשות הזרות שהביאו את דרישות המוחים לכל בית ולכל מכשיר סלולרי המחובר לרשת. הסיקור האוהד ותחושת הסולידריות שנרקמה ברחובות הובילה להצטרפותם של מאות אלפים שהקשיחו את תביעות  המוחים שהעלו  עוד ועוד טענות שהסתכמו לבסוף ברצון בהחלפה מוחלטת של ראשי השלטון.

אל מול ההתעוררות הפנים מצרית, העולם לא נשאר באדישותו וכך לצד המוחים התייצבו כבר בשלבים הראשונים מדינות המערב ובראשן ארה"ב. הללו ראו בהפגנות הזדמנות לשינוי ולקידומם של ערכים מערבים של חילון, דמוקרטיה וקפיטליזם. כדרכו הנשיא האמריקאי, ברק אובמה, נסחף אחר הרטוריקה הליברלית  ומבלי להעמיק בהשלכות רחבות ההיקף למעשיו  זנח את בן בריתו, חוסני מובארכ, ופרס את חסותו על המפגינים הצעירים שכיסו את כיכר תח'ריר. בהודעה ברורה לעיתונות הוא פנה למובארכ להקשיב לתביעות ההמונים ולפתוח בערוץ הידברות לטובת קיומו של תהליך בחירות ולביטולם של צווי החירום בהם נשלטה מצרים במשך עשרות בשנים. מצבה הכלכלי העגום של מצרים והסיוע האמריקאי הן בתחום המזון והן מבחינה צבאית הפכו את בקשתו המנומסת של הנשיא האמריקאי לתביעה שקשה לסרב לה. מעבר ללחץ הבינ"ל הסיקור האוהד של הרשתות הזרות, וההימנעות של כוחות הצבא לדכא את המפגינים ביד קשה  היוו  רוח גבית לאלפי המוחים שהפגינו כנגד השלטון בכל רחבי מצרים.

המפגינים הצעירים שגדשו את הרחובות בינואר 2011, ראו ביציאה לרחובות  קריאת תיגר כנגד הסדר הקיים ופתיחת פתח לשינוי המציאות החברתית השוררת. המדיום האינטרנטי שעד כה היווה מרחב לשיח פוליטי לא מצונזר פינה את מקומו להתקהלויות בכיכרות שבהם החליפו צעירים דעות בנושאים שונים ומגוונים: חופש ביטוי, מקומה של האישה בחברה הערבית המתחדשת ואופנים לפיתוח כלכלי. בימות מאולתרות נתנו פתח לסטודנטים ופועלים להתוודע לרעיונות, ללבן סוגיות ובעיקר ליצור סולידריות. הודות לרשתות ולסיקור האוהד הרעיונות חלחלו במהירות בכל רחבי מצרים.  בנקודה זו שיטפון המידע לא היה ניתן לעצירה, ולסחף הפטריוטי  הצטרפו למחאה מנהיגים פוליטיים, סופרים ומובילי דעת קהל. בתוך ימים ספורים גל המחאות שטף את מצרים, עד לכדי כך שהשלטון הבין שעליו להיענות לדרישות המפגינים. בתחילה ניסה הנשיא לדחות את רוע הגזרה באמצעות פניה  לבחירות. אולם  משהתרחבו המהומות ותמיכת הצבא ומדינות המערב התערערה התחדדה בו ההכרה שלא ניתן למצוא דרך ביניים מלבד התפטרות לאלתר.
לאחר שמונה עשר  ימים של מחאות בהם השתתפו מאות אלפי צעירים מצרים הודיע הנשיא המצרי, חוסני מובארכ, על העברת מושכות השלטון לידי מפקד הצבא, טנטאוי, שיחזיק בהן עד לקיומן של בחירות כלליות. עם ההגעה לבחירות כלליות חזון הדמוקרטיה של המפגינים הצעירים התנפץ עם עלייתם של  "האחים המוסלמים", ובחירת העומד בראשם, מוחמד מורסי, לנשיאה של מצרים. קבוצה זו שהייתה מאורגנת בפריסה ארצית הודות לרשת של איממים ומוסדות צדקה תפסה את רסן השלטון שהופל בשמם של הערכים הליברלים להם בזו מורסי וחבורתו. את מקומו של שיח הזכויות המערבי הם שאפו להחליף  בשותפות מוסלמית שתתפרס מטורקיה ועד ריאד, בקבלתם של חוקי השריעה כחוקי המדינה ובהשלטת שלטון ברזל ומפוקח על המוני המצרים. כעבור שנתיים  הצבא שחש שהסדר החברתי-כלכלי נשמט מתחת לרגליו ביצע הפיכה. בסיומה הוגדרו מורסי ותומכיו כפושעים שיש להוקיעם אל מחוץ לחוק. את מקומם תפסה ההנהגה הצבאית בראשותו של הגנרל, אסיסי, שהחזיר את פירמידת הכוחות לקדמותה תוך שהוא דואג לבעלי אינטרס מבית ומבחוץ.   
לאורכה של הקריאה נדהמתי לראות כיצד פעם נוספת קומץ  של  מאות אלפי מפגינים (ביחס לאוכלוסיית מצרים המונה למעלה מ- 80 מיליון מדובר על פחות מאחוז) בני המעמד הבינוני  הרותמים למאבקם  את המעמדות הנמוכים מצליחים בזכות נחישות ונכונות להקרבה (במהומות נהרגו כ-1,000 צעירים)  להפיל שלטון בן שלושים שנה הנהנה ממנגנוני ביטחון אימתניים בפריסה ארצית. פעם נוספת הוכיחה  ההיסטוריה שמערכות הנדמות מבחוץ  כבעלות יציבות שאינה ניתנת לערעור אלא באמצעות מלחמה עקובה מדם (צ'וצ'סקו ברומניה, המפלגה הקומוניסטית בגרמניה המזרחית) נופלות תוך מספר ימים ברגע שהן מאבדות את הלגיטימיות שלהן בציבור ומחסום הפחד שריתק את ההמונים מוסר. המהפכה המצרית לא הובלה על ידי ארגון מוסדר בעל היררכיה אלא על ידי שותפויות שנוצרו אד-הוק של יחידים שהתאגדו יחדיו והצליחו בתוך מספר ימים לסחוף ההמונים.  כמו בדף תגבות בפייסבוק המוחים ידעו היכן הם מתחילים אך ההמון המגיב עיצב בתגובותיו את הדף כראות עיניו, והמרחק בין נקודת ההתחלה ונקודת הסיום הייתה עצומה. עדות לכך ניתן לראות בראיונות הראשונים עם ווהיל שלמעשה היה המום מפרץ המאורעות ומשובל הגופות שבו נשטפה קאהיר, וכל זאת מדף פייסבוק שציפה לעורר הדים בגבולות המוכרים של השיח הפוליטי במצרים. 
לקוראים כמוני שאינם מכירים את מהפכת הלוטוס לעומק הספר נשאר כאפרטיף, מעורר תיאבון, בלבד. תחושת ההחמצה נובעת מכך שהספר נעדר ממקורות ראשוניים משמעותיים, התחקיר רשלני  והניתוחים הכלכליים מלאים בסתירות ועל כן נדמים במקרה הטוב לערך מויקופדיה ובמקרה הרע כאסופה של מאמרי עיתונות שנקראו כלאחר יד. חסרונות אלו  ממקמים אותו  ברמה של עיתונאות בינונית המצליחה מדי פעם לעורר עניין, אך בהחלט לא לתת הסבר מקיף ומלומד על ההתרחשויות.  אני עדיין מחפש ספר יותר מעמיק שיוכל להקנות לי פרספקטיבה  רחבה על ההתרחשויות, והסבר מלומד מדוע גלי החופש  של "מהפכת הפייסבוק" החליפו את מקומם בתוך חודשים ספורים לקנאות אסלאמית שהוחלפה על ידי דיקטטורה צבאית שממשיכה לשלוט במצרים באמצעות "תקנות חירום"? כיצד חזונו הדמוקרטי של אובמה המשווה את המוחים לאבות המייסדים של אמריקה, נגוז במהירות בה עלה משאיר אחריו עננות של עשן ואנדרלמוסיה.

באותה העת בה ההמונים הציפו את רחובותיה של  קהיר, גם בישראל התחוללה מחאה בסדר גודל משמעותי. לפי ההערכות 500,000 ישראלים יצאו לרחובות, לצד בימות דיון התקיימו הופעות של מיטב האומנים והמחאה בעיקר קיבלה גוון בורגני. ככזו יכלו השלטונות למסמס אותה בכלים שמדברים אל בורגנות שאינה סובלת מרעב או מאחוזי אבטלה מרקיעי שחקים, אלא חפצה להרחיב את הכנסתה על מנת לנפוש בחו"ל. בצר לה הממשלה בראשותו של, בנימין נתניהו, הקימה שתי  וועדת האחת למיגור העוני והשניה להוזלת "יוקר המחיה" בראשותו של עמנואל טרכטנברג. כצפוי הדו"ח להטבת חייה של הבורגנות, דו"ח טרכטנברג, זכה להתייחסות רחבה והמלצותיו הניתנות ליישום מידי אומצו על ידי הממשלה. כך התבשרנו על  ההקצאות הכספיות למימון צהרונים, על הקמת בתי הספר של החופש הגדול בבתי הספר היסודיים, העל קיומה של  רפורמה בשירותי הסלולר, ועל הרחבת מכסות הדיור לזוגות צעירים באזור המרכז. במהירות בה עלתה כך ירדה המחאה מהכותרות, מערסלת את הציבור בוועדות ובהחלטות ובשלושה-ארבעה פוליטיקאים חברתיים שהצליחו לרכב על הגל ולהיכנס לכנסת ישראל.  בשונה ממצרים תחושת הייאוש לא הייתה מספיק עמוקה לכן "מחאת האוהלים" הישראלים הסתיימה בבתי הקפה שבסמיכות לשדרות רוטשילד ולא בכינונו של סדר פוליטי חדש. מלבד זאת הסיפור המשותף שעודנו אורג בין שבטי ישראל והחשש מפני האיום הקיומי הנמצא מעבר לגבול, עודנו חזק דיו על מנת לשמור על תחושת שותפות הגורל המונעת מיחידים והמונים לפנות כנגד השלטון. אולם השחיתות הפושה, הפוליטיקה המגזרית המשסה אלו באלו ובניית המשק כמרחב המאפשר למעטים להתעשר על חשבונם של רבים בהחלט תורמים בכל יום להתערערותו של הסדר הקיים ולכינונו של חוסר שקט שעלול להוביל לאובדנה של הסולידריות המאחדת.


"מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות"


השימוש בתובנותיהם של ילדים על מנת להעביר ביקורת חברתית על עולם המבוגרים מהווה תחבולה  ספרותית עתיקת יומין עדות לה מצויה בשפע בספרות התלמודית שנכתבה לפני כ-1,500 שנה, בה רבנים נשואי פנים אלו תינוקות של בית רבן על מנת שיפסקו להם את פסוקם. על פי רוב במילים קצרות הילידים הצליחו לאגד רעיונות כבדי משקל שבדרך כלל הודחקו לקרן זווית בשל חששם של המבוגרים לתוצאות אמירותיהם לאמונתם, למעמדם החברתי ואף לחייהם.  טכניקה זו קנתה לה אחיזה לא רק במסורותיה של הכתיבה העברית אלא ניתן למצוא אותה גם בספרות בת ימנו בה הילדים חושפים במבטיהם החקרנים את כוחות העומק של החברה בה הם חיים.
בטכניקה זו השתמשה גם  הסופרת האמריקאית הידועה, נל הרפר לי, בספרה "אל תיגע בזמיר" (To kill Mocking bird )  שראה אור בארה"ב בראשית שנות ה-60 עת מאבקי השחורים והלבנים הגיעו לנקודת רתיחה בעקבות הויכוח הנוקב בדבר הפרדה בין שחורים ולבנים בדרומה של ארה"ב. 

הספר מתאר קורותיה של העיירה הדמיונית ,מוקום, הממוקמת בדרומה של ארה"ב בתקופת המשבר הכלכלי הגדול שהכה ללא רחם בלבנים ושחורים כאחד. סיפורה של העיירה מתגולל מפיה של, סקאוט (צופה באנגלית), ילדה יתומה בת שמונה המבלה את ימיה יחד עם אחיה ג'ים בינות לחצר האחורית, בית העץ שבקצה הגינה ובתי השכנים המעוטרים בערוגות פרחים ובעובדי שירות שחומי עור. האווירה האידילית מופרת כאשר גבר שחור מואשם באונס של נערה לבנה קשת יום. אביה, פינץ' אטיקוס העוסק בעריכת דין ובייצוגו של המחוז בפרלמנט המקומי מונה  לייצג את הנאשם ובכך יוצא למעשה למאבק כנגד הנורמות החברתיות המקובלות בעיירה. מאבקו של האב על שמירתן של עקרונות המשפט והצדק כדוגמת: שוויון בפני החוק וחזקת החפות עומדים בהתנגשות לנורמות המקובלות החפצות דווקא בנטילת החוק לידיים ובשמירה על ההגמוניה הלבנה. נקודת מבטה הייחודית של הילדה מאפשרת לסופרת לבחון את ההתנגשות בין שני מערכות הערכים בצורה אמיצה שאינה מאפשרת למבוגרים לטשטשם במילים גבוהות או בקלישאות חסרות פשר. פעם אחר פעם בשאלות תם מצליחה הילדה להעמיד את המבוגרים במבוכה ולחשוף את הפערים העמוקים הקיימים בין דיבוריהם המליציים המעוגנים במוסר נוצרי לבין מציאות חייהם בה יחסי הכוחות החברתיים המכופפים את הנורמות לשמירתה של ההגמוניה המקובלת.
חתירתה אחר מובנם העמוק של המושגים העומדים בבסיסה של החברה.  הצריכה את המבוגרים להתמודד עם הסתירות העומדות בבסיס התנהגותם. כיצד הם יכולים לדבר על צדק בעוד שחבר המושבעים מרשיע את הנאשם וזאת לאחר שהובהר למעלה מכל ספק סביר שהטענות נגדו שקריות? מדוע למרות שהשחורים מהווים רוב באוכלוסייה אין להם ייצוג בקרב גורמי השלטון וקובעי דעת הקהל? שאלות אלו נשארות פתוחות ומדממות לאורכו של הסיפור שבסופו של דבר נחתם במעין צדק פואטי, הנכפה על המציאות המעוצבת על ידי בני אדם שאינם תרים בהכרח אחר צדק. מתווה סיפורי זה משקף תפיסה תיאולוגית נוצרית-פרוטסטנטית הרואה בסדר האלוהי גזרת גורל שמעשיו של האדם אינם משפיעים עליו, אלא למראית עין בלבד. מימושה של התכנית האלוהית היא זו המהווה הוכחה לצדק הגומל לרשע כגמולו עוד בעולם הזה וצדיקותו של הצדיק עומדת לו הן לעולם הזה והן לעולם הבא. 
העלילה מתמקדת  בחשיפתן של התנועות הטקטוניות המעצבות את החברה אותה היא מתארת. אך בסופו של דבר היא מכירה בכוחה  המוגבל ליצירתו של שינוי חברתי על כן בצר פה היא מציגה שני נתיבים של התמודדות עם המציאות הצבועה והאכזרית. האחד, פניה למעשים קטנים שאינם דורשים מהפכות חברתיות כדוגמת הקראת סיפורים לזקנה ערירית הנמצאת על סף העולם הבא, מתן הגנה משפטית לנאשם. השנייה, התרחקות והסתגרות תוך הקטנת המפגש עם האוכלוסייה הסובבת (מהלך אותו סיגלה המחברת בארוחות חיה שהתאפיינו בהתבודדות והתרחקות מתמדת מאור הזרקורים וזאת לעומת האהדה הרבה בה התקבלה יצירתה הן בארה"ב והן מחוצה לה).
כך בין בריחה להקרבה מציגה המחברת דרך ביניים של מעורבות המכירה במוגבלויותיה. זוהי כתיבה אנטי מהפכנית  מובהקת שאימוצה על ידי הממסד הפוליטי והספרותי אינה מפתיעה. לדעתי חיבוק הדוב שקיבלה היצירה מצוי בכך שהחיבור כולל את נוסחת הקסם הקוסמת לאליטות השליטות משחר ימי ההיסטוריה. מחד הצגת העוולות החברתיות ומאידך היעדר קריאה לביצוען של מהפכות גדולות אלא לכינון של  תהליכי שינוי המשמרים את הסדר הקיים עם הוצאת קיטור מעת לעת.
מילה אחרונה על התרגום, לצערי מבלי משים הגעתי למהדורה הראשונה של הספר וזאת משום שהוצאת "עם עובד" הוציאה את הסיפור במהדורה מחודשת ב-2010 אך במהדורה זו רק החליפה את הכריכה בעוד שהספר כלל את תרגומו המיושן של צבי ארד (כיום ישנה מהדורה עם תרגום מחודש שראתה אור ב-2015) תרגומו של ארד אינו מצליח לשמור על שפתם הייחודית של ילדים בגילאי היסוד  ובכך הוא מחמיץ את ההישג הספרותי המרכזי של הספר המצוי ביכולת לתאר מציאות מורכבת מנקודת מבטם של ילדים רכים. השפה המליצית בה בחר ארד הקשתה עלי מאוד ולמעשה פעם אחר פעם כמעט והתייאשתי מהקריאה אולם בשל המוניטין הרב שצבר החיבור והסקרנות שאחזה בי לאחר הקריאה בספרה השני, ניצב  כל הלילות (עם עובד, 2015) , עזרתי כוחות פעם אחר פעם וזאת על מנת להגיע לקו הסיום. מדהים עד כמה תרגום קלוקל יכול לפגוע בהנאת הקריאה עד לכדי כך שהיצירה מקורית פשוט נדחקת לקרן זווית.  
לסיכום, "אל תיגע בזמיר", הינו ספר מעניין המשלב בצורה מיטבית בין רומן התבגרות לבין מניפסט חברתי. הכתיבה הקולחת והשילוב בין עולם הילדים לעולם המבוגרים יצר  קונפליקט שהלך והתעצם ככל שהתפתחה העלילה ונוספו לה עוד ממדים שהעצימו אותה עד לסופה המפתיע שדמה יותר לספרות מתח קצבית. מבחינה חברתית נדמה שהיום שישים שנה לאחר כתיבתו  הפתרונות המוצעים על ידי המחברת נדמים יותר כבריחה והסתגרות מאשר כקריאה לשינוי חברתי רדיקאלי, בכך נשאר החיבור כחיבור בורגני המשאיר את הקוראים באזור הנוחות המשמר את הסדר הקיים תוך הסתפקות בשינויים מינוריים בלבד.

נל הפרר לי, אל תיגע בזמיר, עם עובד, 20100 תרגם מאנגלית: צבי ארד
נל הרפר לי, אל תיגע בזמיר, משכל, 2015. תרגם מאנגלית:מיכל אלפון 

להתעורר מתרדמה דוגמטית-מחשבות חדשות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני


הנרצחים מובאים לבית עולמם בעוד שהרשתות החברתיות וערוצי החדשות גועשים בתובנות ובפרשנויות. פוליטיקאים ומומחים שונים מימין ומשמאל חוזרים על היגדים שחוקים שאינם תורמים להבנת המציאות:"הכל בגלל הכיבוש" מטיחים  משמאל, "הפרדה עכשיו" תובע המרכז , "עונש מוות למחבלים ונקיטת יד קשה" זועקים מהימין. כל אחד מהדוברים  דומה לשחקן הקורא את תפקידו במופע תסכיתים מבוים.  
שיח ציבורי זה המאופיין בהתלהמות ,חוסר מעוף וכשלים הלוגיים הולך ומתקבע ולכדי מערך טיעונים שהדוברים מאמצים על חיקם ולו רק בגלל שהם משתייכים למחנה פוליטי מסוים.  השמאלן רואה לעצמו חובה להסכים לליברליות, חילוניות, לאקטיבזם שיפוטי, לנסיגה מהשטחים ולמערכת כלכלית סוציאליסטית. לעומתו איש הימין דוגל בדעות נגדיות ועל כן מאמץ לחיקו  דעות שמרניות, מסורתיות ודחייה מוחלטת של פשרה טריטוריאלית. עצם כתיבתה של רשימת המכולת השטחית הזו יוצרת בי אי נוחות רבה, משום שהיא מעידה על רדידותו של השיח הפוליטי והחלוקה הדיכוטומית שהוא מקיים, חלוקה שאינה משקפת נאמנה את המציאות הפוליטית בישראל. 
לשמחתי גם מבעד לשטחיות מבליחים מעת לעת ספרים המצליחים להוות קרן אור בערפל הדוגמטי, ולהאיר פינות חדשות בשיח הפוליטי בישראל. הפעם  לרגל שנת היובל למלחמת ששת הימים בחרתי בשלושה ספרים הפותחים צוהר להבנה מורכבת יותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. 
"1967 – והארץ שינתה פניה" מאת  תום שגב  (כתר, 2005).  ספרו של שגב העיתונאי משלב בין כתיבה עיתונאית לבין מחקר אקדמי מעמיק. בכך הוא מאפשר לקורא לעבור ביעף בין דרמות מורטות עצבים בקבינט, סערות פוליטיות במזנון הכנסת, תיאורי קרבות ולקינוח חוויות של חיילים בתקופת ההמתנה הארוכה.  
 "תרפ"ט- שנת האפס בסכסוך הישראלי ערבי" (כתר, 2013) מאת המזרחן הלל כהן. בספרו מצליח כהן לבסס טענות מחקריות כבדות משקל  הנשענות על מקורות מחקריים מגוונים, למרות העושר הרב הודות לשפתו  הבהירה הוא מצליח לאפשר גם להדיוטות לחוש בנוח ולא לטבוע בין ים הפרטים.  
 אל מול שני החוקרים ניצב ספרו של מיכה גודמן, "מלכוד 67" (זמורה ביתן, 2017) . כפילוסוף המביט בהיסטוריה של הרעיונות הוא משתמש בהתפתחויות ההיסטוריות ככלי להתחקות אחר זרמי העומק האינטלקטואלים המעצבים את הסכסוך מימין ומשמאל תוך הצבת שאלות על האופנים בהם יש לחשוב על הסכסוך אם ברצונו להגיע לפתרונו. 
הקריאה בשלושת הספרים השונים זה מזה בסגנונם אפשרה לי להביט בסכסוך המדמם מכיוונים שונים ובכך לראות היבטים שונים שפעמים במבט חד ממדי נעלמים מן העין. את התובנות השונות מיקדתי לשלושה תחומים: ראשיתו של הסכסוך, מקומו של הנרטיב הפנים ישראלי בעיצובו והכיוונים הריאלים לפתרונו. 

הסיפור אינו מתחיל בכיבושה של הגדה המערבית ורצועת עזה 

 ספרו של הלל כהן ממוטט לחלוטין את הטיעון הגורס שהמאבק הפלסטיני שעון על  הפסקת הכיבוש הישראלי מ-1967 בשטחי יהודה ושומרון . כהן, מראה  באופן שיטתי תוך הסתמכות על מגוון רחב של מקורות  שראשית המאבק  בין הלאומיות הפלסטינית והלאומיות הציונית מצוי בשנות העשרים של המאה ה-20, בימים שלאחר התפרקותה של האימפריה העות'מנית שפינתה את מקומה למדינות לאום  שצצו  כעשבים שוטים מעיראק ועד למצרים . בנקודת שבר זו התנגשו שתי תנועות לאומיות שחפצו באותה פיסת קרקע, שתיהן נישאות על כפי הלאומיות החדשה ובתמיכת המעצמות שחילקו ביניהן את הפגר הטורקי לקבוצות אינטרס בכסות לאומית כזו או אחרת. לשיטתו, מאורעות תרפ"ט  (1929) אינן פרעות שבוצעו על ידי המונים משולהבים שכל חפצם היה לבזוז ולהרוג (כפי שהציגה אותם ההיסטוריוגרפיה הציונית), אלא היווה זה מאבק לאומי שנוצקו בו גם אינטרסים לאומיים ודתיים. יהיו מי שינסו לראות בטבח היהודים ביטוי לאנטישמיות, אך גם כאן השימוש במושג רק מרחיק מהבנת המורכבות הפוליטית ואמצעות הסתרתה בטיעונים תיאולוגיים הנמצאים מעל לזמן ולמרחב. לעומת זאת דווקא הצבתן של המאורעות בהקשרן ההיסטורי-פוליטי מאפשר למצוא פתרונות הלקוחים מארגז הכלים הפוליטי וזאת לעומת הצבת השיח בהקשרו התיאולוגי המקשה מאוד על יצירתה של מסגרת דיון פרקטית.
במאבק  לכינונו של בית לאומי  בארץ ישראל\פלסטינה הייתה ידה של הציונות  על העליונה. מערכה אחר מערכה נפגשו התנועות לקרבות עקובים מדם: במאורעות תרפ"ט (1929),  במרד הערבי הגדול (1936), בתוכנית החלוקה (1947-1949) וב-1967 לאחר כיבושה של הגדה מכוחותיו של המלך הירדני שדיכא במשך שנים וביד קשה את הלאומיות הפלסטינית שלא זכתה להכרה בממלכתו. פעם אחר פעם תנועה הלאומית הפלסטינית עברה  מהפסד חלקי לתבוסה עד למציאות בה מרבית הפלסטינים נאלצו לגלות ממולדתם, לאבד את אדמותיהם ובעיקר לאבד את ההגמוניה התרבותית-פוליטית שהייתה מנת חלקם מאות בשנים.
מחקרו של כהן חידד עבורי את התובנה הבאה: יישוב הסכסוך אינו מצוי בנסיגה לקווי גבול כאלו ואחרים, אלא במציאת פתרון לקיומן של שתי תנועות שוות המעוניינות במימוש שאיפותיהם הלאומיות. ההכרה בכך ששתי התנועות צמחו זו לצד זו בראשיתה המאה העשרים, שומטת את הקרקע מתחת לטענותיהם של פוליטיקאים כיום מהימין ובעבר מהשמאל הפרגמטי (מפא"י) השוללים את עצם קיומה של לאומיות פלסטינית. מלבד האמת ההיסטורית, אימוץ ההכרה ההדדית בזכותן של שתי התנועות להכרה עצמית סוללת את הדרך להסדר פוליטי המבוסס על זכויות פוליטיות (בנקודה זו ניתן לצמצם את ההכרה לזכויות פוליטיות בלבד ובכך למעשה להימנע ממלכוד תיאולוגי בו נתונים חלקים מהנהגה היהודית והפלסטינית).

הכיבוש אינו מהווה קו שבר במוסריותה של החברה הישראלית 

ספרו של  תום שגב  וצפייה בסרט, "שיח לוחמים הסלילים הגנוזים",(מור לושי, 2016)  מקשים מאוד על קבלתה של הטענה, "הכיבוש מהווה קו פרשת מים בחוסנה המוסרי של ישראל". בשתי היצירות  ניתן לראות שהשחתת המידות לא חיכתה לשנות הכיבוש הארוכות ולעלייתן של אליטות חדשות שיובילו את ההתיישבות בשטחים שנכבשו. גירוש אוכלוסייה אזרחית, הוצאות להורג של אזרחים ושבויים, בזיזה של בתים ומשקים התחוללו כבר בימיה הראשונים של מלחמת ששת הימים  ובחודשים שלאחריה. מעשים אלו לא בוצעו על ידי מתנחלים או חיילים למודי כיבוש אלא על  ידי טובי בניה של המדינה, שלא נצרכו  ללהט משיחי פונדמנטליסטי מבית מדרשו של הרב צבי יהודה הכהן קוק או ל"מנטליות מזרח תיכונית". מעשיהם ינקו מרוח ציבורית  שהייתה מוכרת להם מסיפורי מפקדיהם שהשתתפו במלחמת 1948 ועיצבו את השיח של הצבר הלוחם בראשית דור המדינה (בני מוריס,1948 , עם עובד 2010). 
הזעזוע שפקד את בני הקיבוצים שהשתתפו בלחימה ובמעשי הגירוש שלאחריהם תועדו בספר הקנוני, "שיח לוחמים". אולם גם ספר זה הרצוף בחיבוטי נפש של צעירים המוטלים ללהט הקרב  צונזר ונערך על מנת שיתאים לנרטיב, "יפי הבלורית והטוהר". רק לאחרונה הודות ליציאת הסרט, "שיח לוחמים הסלילים הגנוזים", התגלה  עד כמה רחוקה המציאות הברוטלית ששרה בשטח לשיח המתקרבן שתועד לאורכה של המהדורה המצונזרת.
הפילוסוף הצרפתי, מישל פוקו, טען שכאשר אנו נתקלים בנרטיב עלינו לשאול שתי שאלות מרכזיות: האחת, את מי  הנרטיב במתכונתו משרת מבחינת יחסי הכוח החברתיים? השנייה, את סיפורם של מי הוא אינו מספר כלומר מיהם המושתקים שהשתקת סיפורם מכונן למעשה את יחסי הכוח הרצויים? אם נחזור לנרטיב המעוניין ליצור דיכוטומיה ברורה בין "ארץ ישראל הטובה והישנה" לבין "ישראל המושחתת שלאחר הכיבוש", נגלה שזהו נרטיב המסופר על ידי קבוצה חברתית שאיבדה את ההגמוניה הפוליטית שלה ב-1977, אך עדיין שימרה מוקדי כוח בתקשורת, בספרות ובמערכת החינוך. בשיח שעוצב על ידה העבר נצבע בצבעים עזים של עזרה הדדית, מוסריות חברתית וצבאית בעוד שההווה נדמה כרמיסה של זכויות, כלהט משיחי דתי וכמרחב אלים המאפשר גזל ועושק. הנרטיב המטיל את אשמת דרדורה המוסרי של המדינה על אלו ש"גזלו" את השלטון  סופר פעמים רבות וסייע ביצירת מיצג בה האליטה הישנה קשורה לערכים האירופאים הנאורים בעוד האליטה החדשה מושתת על  מנטליות "מזרח תיכונית" ולהט משיחי.  במערכת הבחירות האחרונה  היה זה, איש התרבות, יאיר גרבוז, שנשא בעול ויצר את הדיכוטומיה  בין נאורים לחשוכים, אך זהו דפוס קבוע בו כל מערכת בחירות ניצב אומן תורן המחזיק את הדגל המאפשר למחנה להרגיש טוב ומוסרי  בעודו מאבד את השלטון.
אל מול השיח הטהרני שמובילים פוליטיקאים ובעיקר אנשי תרבות ותקשורת משמאל, ניצב נרטיב נגדי שגם הוא מושתת על שקרים וחצאי אמיתות. זהו נרטיב ימני המתאר את אנשי השמאל כאסופה של בוגדים החותרים תחת קיומה של החברה והמדינה ועל כן יש לאתרם ולהוקיעם. פוליטיקאים תאבי לייקים ואומנים חפצי קהל מעוררים את השיח המתלהם הזה ברשתות החברתיות ומעל גלי השידור. התלהמותם של ראש הממשלה ושרים בכירים כנגד קהלים רחבים בחברה הישראלית, מעודדים את הקצנתו של השיח הפוליטי וביצירתם של נרטיבים שאין ביניהם ובין האמת דבר. כאשר תכליתם המרכזית היא ללכד את שורות המנה באמצעות פחד ושנאה לאחר.
ההישענות על שיח טהרני משמאל ולאומני מימין,  יוצרים מתרסים הפוגעים בלכידותה של החברה. נטישתם של נרטיבים מתלהמים מעין אלו יוכלו לסייע ביצירתה של הידברות ובניה של מרחבים משותפים של שיח המהווה את הבסיס לחברה בת קיימא.



בסיסו של הפתרון מצוי בפרגמטיזם אינטלקטואלי  ולא בקנאות אידאולוגית

ספרו של גודמן, מלכוד 67,  מצליח להתעלות מעל לפוליטיקה המתלהמת אל שחקי ההיסטוריה של הרעיונות. נקודת המבט המחודשת מצליחה להראות את ההתנגשות בין שיח הזכויות הליברלי המושתת על ערכים אוניברסליים בו מחזיק מחנה השמאל לבין התפיסה השמרנית המאפיינת את מחנה הימין המשלבת ריאליזם פוליטי מבית מדרשו של ז'בוטינסקי ולהט משיחי מבית מדרשם של בוגרי חוג מרכז הרב.
במיומנות יוצאת דופן מפשט גודמן את התיאוריות הגדולות ומציבן בקונטקסט עכשווי המאפשר גם לקורא שאינו מצוי בנבכי הפילוסופיה המדינית לחוש בנוח בקריאתו. מסקנתו העיקרית היא, קנאות (דתית\ אידאולוגית) לא תאפשר מציאה של פתרון בר קיימא בו יתקיימו חיים משותפים הן עם הפלסטינים והן עם שאר חלקי העם היהודי המתגוררים בין הירדן לים. על כן הדרך לפתרון מצויה בפניה  לשיח פרגמטי שאיפשר את הקמתה של מדינת ישראל  ובכינונו של בית לאומי למילוני יהודים מהתפוצות. השיח הפרגמטי יצריך את השמאל לזנוח את מודל השלום האירופאי, כפי שנרקם בחלומותיהם של שמעון פרס והנשיא האמריקאי,ביל קלינטון. חזון גרס שכלכלה וקידמה הטכנולוגית יגברו על פני האמונות הדתיות והמסורות השבטיות. מאידך הימין יצטרך להכיר בכך שחלום ארץ ישראל השלמה בה מוכלת ריבונות יהודית בין הירדן לים אינה אפשרית אם ברצונו להמשיך ולקיים מדינה דמוקרטית המשתייכת לאתוס הליברלי של מדינות המערב. 
הפרגמטיזם אינו זונח את החזון האוטופי אלא הוא משהה אותו לטובת חיי המעשה, כך יכולה להתקיים לצד הפשרה כמיהה למציאות אוטופית של "מלכות שמיים בה מוקם בית שלישי" או "מדינת כל אזרחיה" אלו ואלו יכולים להוות אידיאל רעיוני אך במציאות הפרקטית ישנו צורך בפשרה ובקבלת הדין שהמציאות הפוליטית והחברתית היא בבואה של מאבק תמידי בין פרקסיס לתיאוריה, בין הרצוי למצוי. כאשר ההיסטוריה מלמדת שכל ניסיון לחבר בכוח בין השניים מסתיים בנהרות של דם, ביזע ובדמעות. ועל כן דווקא שימורו של המתח הוא אשר מוביל למתיחות היוצרת והמפרה המניע את המציאות לשינוי מתמיד. 
גודמן מראה בצורה מרתקת  שאיננו  חיים במציאות של שחור ולבן: צדיקים ורשעים, פטריוטים ימניים ושמאלנים בוגדים. המציאות החברתית ומתוך כך השיח הפוליטי מורכבים יותר, ולכן כל ניסיון לרדד אותה או להכניס אותה לתבניות בינאריות נדון לכישלון. הפתרון מצוי דווקא בחיפוש אחר המקום בו אין צדק מוחלט אלא פשרה היודעת להתקיים במתיחויות המתקיימות בעולם שאינו נגאל. 

מקום בו אנו צודקים (יהודה עמיחי)

                                                      מן המקום שבו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.
המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.
אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.
ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.